העליון ביטל פסק דין בו נקבע כי עורך דין אלון גורן מעל באמונה של לקוחתו

בית המשפט העליון ביטל באחרונה את פסק הדין המחוזי בו נקבע כי עו"ד אלון גורן, עורך דין ותיק מאשקלון המתעסק בנדל"ן, מעל באמון לקוחותיו.







פסק הדין ניתן לפני שנה על ידי השופטת ורדה מרוז מבית משפט המחוזי בבאר שבע. השופטת קיבלה אז את תביעתה של לקוחתו של גורן נגדו בה נטען כי גורן רכש עבור הלקוחה ובעלה המנוח קרקע - אך רשם אותה על שם חברה שבבעלותו. לטענת הלקוחה, גורן שימש כבא כוחה וככזה רכש עבורה ועבור בעלה את הזכויות במקרקעין באמצעות הכספים ששילמה. לדבריה, היא ובעלה מעולם לא התכוונו לרכוש את המקרקעין במשותף עם גורן. גורן טען מצדו כי הוא לא ייצג את בני הזוג אלא קשר עסקה עם בעלה המנוח. השופטת דחתה את עמדת גורן וחייבה אותו לחתום על כל המסמכים הדרושים לצורך העברת מניות החברה על שם הלקוחה.



גורן עירער על פסק הדין לבית המשפט העליון. בערעור טען כי הלקוחה "לא היתה במעמד החתימה על ההסכם, והיא לא היתה צד להסכם. אם יש לה בכלל טענה כלשהי - הרי שהדבר יכול להיות מופנה אך ורק כלפי בעלה המנוח אשר היה צד להסכם, ועשה זאת מרצונו הטוב והחופשי. בשום אופן לא ניתן לשרבב בכל צורה את המערער (גורן) בנוגע ליחסים שבין הצד השני לחוזה (הוא המנוח), ובין אשתו".



עוד טען כי הוא פעל בדיוק על פי המוסכם בין הצדדים וחתם על הסכם רכישת הנכס בנוכחות המנוח, בידיעת המנוח ואישורו בכתב, כי הוא נאמן עבור החברה. למעשה, טען גורן, "צד זר להסכם ביקש שבית המשפט יורה על ביטולו של הסכם, כאשר לצדדים להסכם עצמם אין ומעולם לא היתה, במשך כמעט עשור שנים עד פטירת המנוח, כל טענה כלפי ההסכם שהם עשו. "התוצאה הסופית היא שבית המשפט עשה עוול כבד למערער בכך שהפנה כלפיו למעשה את התרעומת של המשיבה כלפיי בעלה, שהמערער אינו צד לה".



המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליעזר ריבלין, והשופטים ניל הנדל ועוזי פוגלמן נתנו תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים וציינו כי "בשל הנימוקים המופיעים בכתב הערעור ובהסתמך על המוצגים שתומכים בו, מבקשים הצדדים כי תחת פסק הדין של בית המשפט המחוזי תבוא ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, לפיה פסק הדין יבוטל על כל קביעותיו ולצדדים לא תהיה כל טענה באשר למחלוקת נשוא הערעור".



גורן מסר בעקבות פסק הדין: "בית המשפט העליון קיבל את טענתי באופן מלא ונחרץ. נהגתי בפרשה זו בדיוק על פי הנחיות הצד להתקשרות ולא עלה על הדעת כי הדבר יובן אחרת. מדובר בתופעה שגויה מיסודה של התערבות בלתי אפשרית מצד בית המשפט המחוזי בחופש ההתקשרות החוזית. כאשר שני אנשים בוגרים עושים חוזה מסוים ביניהם, שהם קבעו מרצונם הטוב את תכנו - אין בית משפט, בכל הכבוד, רשאי לקבוע עבורם חוזה אחר, ולייצר תוכן שנראה לו על פי ראות עיניו. צדדים הינם אוטונומיים ובני חורין לקבוע ביניהם כל הסכם שנראה להם. זאת אחת התוצאות המרכזיות של פסק הדין".