דודג' ראם מקוצר: החיה הרעה שתרצו לאלף

חנייה. אלוהים, תן לי חנייה. אלוהים לא מקשיב. רק מוריד גשם.



אני יושב בתוך דודג' ראם מקוצר. מה זה מקוצר - שישה מטרים מפגוש לפגוש. כמו מכונית וחצי. והוא גם גבוה, רחב וכבד. עכשיו לך תמצא חנייה בתשע בערב בתל אביב.



הדקות חולפות. אחר כך השעות. אני מתחיל להתרגל לרעיון: אין חנייה - ולא תהיה. אני נשאר לגור באוטו הזה, על שפת הכביש, חצי על המדרכה באדום לבן. מה רע? קבינה כפולה פול סייז, מיליון מחזיקי כוסות, שני פחים. אני מרגיש מוגן ובטוח בתוך המפלצת הזאת. אני יכול לישון בשקט.



ובחלומי המנוע נדלק בנהמה גדולה. דיזל 6,700 סמ"ק. הספק 350 כ"ס. מומנט 90 קג"מ. אני מפנה את ההגה לכיוון דרום, ונוסע ונוסע. יש לי 136 ליטר של סולר במכל. אני משייט ב-150 קמ"ש. אני ספינה גדולה שאיש לא רוצה לעצור. לא רוצה ולא יכול.



מאזדה3 מנסה להאט אותי, כנראה לא בכוונה. סתם נוסעת לאט, 100, 100 ומשהו קמ"ש. אני משלב ל-4x4 תוך כדי תנועה, מטפס על המאזדה המשפחתית והופך אותה ל-5mx קבריולה. הנהג שלה דווקא נראה מרוצה לנוכח השדרוג. שאר הנהגים זזים הצדה מבועתים.



מגיע לערוץ נחל רחב. הטנדר מרים מאחוריו טורנדו של אבק. אני לא עוצר. שהגבעות יזוזו.



דפיקות מעירות אותי מהחלום. מר פקח מתופף לי על החלון. אני מניע את המנוע בנהמה גדולה ומסתלק למדרכה אחרת.



בארצות הברית של אמריקה לוקחים את הילדים לבית הספר בטנדר כזה. בארצות הברית של אמריקה נוסעים אתו למקדונלד'ס. אבל כאן? עם טנדר כזה אי אפשר לחיות, אפילו לא בעפולה. ובכל זאת מדי שנה נמכרים בישראל כ-400 טנדרים מפלצתיים - שברולט סילברדו, פורד f350.



דודג' ראם הוא הדייר החדש בשכונה המפחידה הזאת, שמתקיימת בעיקר בזכות הקלות ממשלתיות במיסוי: מאחר שהמשקל הכולל (כלי הרכב עצמו פלוס המטען) גדול מארבעה טונות, נחשבים הטנדרים האלה למשאיות - וכיוון שכך פטורים בעליהם מתשלום שווי שימוש והם אף נהנים מהכרה מלאה בהוצאות מהק"מ הראשון.



רישיון רגיל לא מספיק כדי לנהוג במפלצת - צריך רישיון ג'. אם אין לכם כזה תוכלו לקבל מימון מלא של השיעורים והמבחן המעשי מהיבואן, כחלק מעסקת הרכישה.







חייבים לנהוג לאט



הגיע הזמן לצאת מהעיר. לצדי בן לוויה: טנדר מיצובישי האנטר. טנדר יפני נורמלי, מה שנקרא "טנדר 1 טונה". האם אפשר להשוות בין הכלים האלה?



מחירו של דודג' ראם הוא 218,900 שקל, לא כולל מע"מ. האנטר בגרסת dakar 4x4 עולה 233 אלף שקל, כולל מע"מ. משקל ההעמסה המרבי על ההאנטר הוא 960 ק"ג, ואילו הראם יכול לשאת 1,338 ק"ג. הראם משתרע לאורך של 603 ס"מ, ואילו ההאנטר על 518 ס"מ.



לכאורה, לא הבדלים דרמטיים. בפועל - שמים וארץ. השמים הם המיצובישי והארץ היא הראם. האחד קליל וזריז, ממש מתעופף. השני הוא טנק, מכבש, או קטר רכבת. בכביש וגם בשטח נותן ההאנטר, בהשוואה לראם, תחושה של מכונית ספורט. לאחר שיורדים מהמפלץ האמריקאי ועוברים לטנדר היפני, הכל נראה קטן וחמוד.



שני הטנדרים עומדים עכשיו זה לצד זה - וליתר דיוק, זה בצלו של זה. לראם ארגז העמסה גדול יותר, אבל גם גבוה. מה שמצא חן בעיניי הוא כיסוי נגלל וננעל (אופציה בתוספת תשלום) שמאפשר לאחסן דברים חשובים מגשם ומגנבים.



לראם יש תוספת נחמדה של מושב אמצעי שלישי מלפנים - כלומר אפשר להושיב בו שישה אנשים ולא רק חמישה כמו בהאנטר. פטנט נוסף, שימושי פחות, הוא דוושות מתכווננות חשמלית (מצערת ובלם). הקבינה של הראם עצומה ומפנקת, אלא שהיא בנויה מפלסטיקים לא איכותיים.



זה הזמן לתת גז. הראם מספק נוחות נסיעה טובה בכביש סלול היטב, אבל בכביש משובש או בשטח חייבים לנהוג לאט - ולא, הוא קופץ ובועט. המנוע חזק אבל מחוספס, רועש ולא נעים. בורר ההילוכים הוא ידית לצד ההגה. יש עליה בורר שמאפשר שליטה ידנית, דמוי טיפטרוניק, בהילוכים. השימוש בבורר לא נוח ולא ידידותי לנהג.



בסוף מגיעים לתחנת הדלק. ראם שותה בקצב של 6 ק"מ לליטר. ההאנטר - 9 ק"מ לליטר. איזה טכנאי מזגנים או אינסטלטור יבחר להתנהל בדודג' ראם? הקהל המתאים לכלי הרכב הזה הוא בני מושבים או קיבוצים, אנשי המרחבים הפתוחים, שצריכים לגרור משא עצום ואף פעם לא מבקרים בעיר.



בעד: הופעה כוחנית, שישה מושבים, כושר גרירה.



נגד: מנוע מחוספס, צריכת דלק גבוהה, ממדים מוגזמים.



שורה תחתונה: לחופש נולד.