>> הסטודנטים בבית הספר לניהול באוניברסיטת תל אביב ייפרדו בסוף הסמסטר הנוכחי משלושה מהמרצים האהובים עליהם בתחום השיווק. בסמסטר הבא, השלושה כבר ירצו בפני סטודנטים במרכז הבינתחומי בהרצליה, בחדרי ההרצאות המתקדמים שבמכללה. בהפסקות, אם ירצו, יוכלו לפסוע על הדשא הירוק שבמרכז הקמפוס - כנראה ירוק מזה שבאוניברסיטת תל אביב.
לפני שבועיים הודיע המרכז הבינתחומי על מעברם של ארבעה חוקרים בולטים בישראל ובעולם בתחום השיווק לבית הספר למינהל עסקים שלו: פרופ' רון שחר, ראש ההתמחות בשיווק בבית הספר לניהול באוניברסיטת תל אביב, ושני חוקרים נוספים מהתחום - פרופ' ברק ליבאי ופרופ' איתן מילר. אליהם מצטרף למשך שנה פרופ' יעקב גולדנברג מהאוניברסיטה העברית, שיעבור לבינתחומי בשנת השבתון שלו.
האוניברסיטה מסרה אז שהיא מאחלת להם בהצלחה, אך מתחת למעטה המנומס והרשמי, עוררה עזיבתם אי נחת רבה במוסד שכבר ראה כמה מטובי חוקריו עוזבים לטובת המכללות הלא מתוקצבות בישראל (המכונות פרטיות), כמו כמה מהחוקרים המובילים שלו בתחום המימון שעזבו לטובת הבינתחומי לפני כעשור.
התחרות בין מוסדות ההשכלה הגבוהה כיום היא לא רק על סטודנטים איכותיים, אלא גם על חוקרים ומרצים מובילים. הסיבה כפולה: צירופם לכל מוסד תורם למוניטין ומסייע במשיכת הסטודנטים - וגם מגדיל את מענקי המחקר והתרומות. החוקרים והמרצים הבכירים שחצו את הקווים ועברו מאוניברסיטאות המחקר בישראל למכללות הפרטיות הגדולות כמו הבינתחומי והמכללה למינהל - מקבלים שכר גבוה יותר ותנאים מועדפים. האוניברסיטאות, שכפופות להגבלות הממונה על השכר באוצר, יכולות רק לעמוד מן הצד ולצפות בבריחת המוחות המקומית הזאת.
"כמעט בגידה"
רוב המרצים שעברו בעשור האחרון מאוניברסיטאות המחקר המתוקצבות אל המכללות הלא מתוקצבות הם מתחום הניהול או המשפטים - תחומי לימוד מבוקשים מאוד. אך באחרונה, עם התרחבות מערכת ההשכלה הגבוהה ועליית הביקוש ללימודים במכללות החלו המכללות לחזר אחרי חוקרים בתחומים כמו פסיכולוגיה, כלכלה ורפואה.
"זה דבר שיש בו ברכה", אומר ד"ר יעקב ברגמן, מרצה למימון באוניברסיטה העברית הידוע כאחד המבקרים הנוקשים של מערכת ההשכלה הגבוהה. "תחרות על הכישרונות זה מבורך. גם בשוק ההיי-טק זה קורה. אי אפשר למנוע את זה". למרות זאת, לא כולם באוניברסיטאות מקבלים את התופעה בקלות. "המצב בישראל הוא לא כמו בארה"ב, ששם האוניברסיטאות תחרותיות ומקובל שאנשים יעברו ממוסד למוסד. כאן זה יותר מסובך", אומר אקדמאי מזירת בתי הספר לניהול בישראל.
וכשמדובר במערכת היחסים המתוחה שבין הבינתחומי לאוניברסיטת תל אביב, המצב מסובך שבעתיים. שורשי המתיחות טמונים ממש בהתחלה: מייסד הבינתחומי, פרופ' אוריאל רייכמן, עזב את תפקידו כדקאן בית הספר למשפטים באוניברסיטת תל אביב ב-1990 והקים את המכללה הלא-מתוקצבת הראשונה בישראל, רמות משפט.
"מבחינת אוניברסיטת תל אביב, הבינתחומי מהווה דגל אדום. אם החוקרים האלה היו עוברים לטכניון או לאוניברסיטה אחרת זה היה יותר מקובל", אומר האקדמאי. "יש כאלה שתופשים את מה שקרה כהתקפה של הבינתחומי על האוניברסיטה, כניסיון לקעקע את בית הספר. אחרי הכל מדובר בפגיעה אנושה בתחום השיווק בפקולטה למימון. זו קבוצה שלמה ובכירה מאוד, שהמעבר שלה נתפש כמעט כבגידה".
החוקרים שעזבו לא רואים זאת כך. מבחינתם, המעבר לבינתחומי הוא צעד בדרך להגשמת משימה לאומית - החזרת המוחות לישראל. רבים מטובי החוקרים בתחומים המבוקשים כמו ניהול, כלכלה ומדעי המחשב עזבו את ישראל לטובת תנאי שכר מפתים הרבה יותר באוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה. "מאז סוף שנות ה-90 יש לנו קושי למשוך חוקרים מובילים חזרה לישראל. המצב הזה חורה לנו מזה זמן ובאחרונה הבנו שאנחנו חייבים להתגייס כדי לשנותו לפני שזה יהיה מאוחר מדי", הסביר שחר בעת הפרסום על המעבר לבינתחומי.
"כאשר באוניברסיטאות בישראל מרוויחים בשקלים את אותה המשכורת שבארה"ב מרוויחים בדולרים נוצר מצב שבו יש הרבה ישראלים שמאוד מצליחים בעולם, והרבה מהם לא כאן - וזה חבל מאוד. הפקולטות לניהול באוניברסיטאות העילית בארה"ב משגשגות ורוויות בחוקרים ישראלים שמובילים את התחום", אומר שחר. לדבריו, ההחלטה להצטרף דווקא למרכז הבינתחומי נובעת מיכולת המוסד לשלם שכר גבוה יותר שימשוך את החוקרים חזרה לישראל. "הלוואי שהיינו יכולים לעשות את זה במוסדות הציבוריים, אבל אנחנו לא תמימים ומבינים שזה לא יקרה. יש הרבה ישראלים שמלמדים בחו"ל ותלמידים ישראלים שלומדים בחו"ל. אני שואל את עצמי למה יותר מ-300 תלמידי mba בחו"ל צריכים לשלם שכר גבוה בהרבה יותר מאשר במרכז הבינתחומי וללמוד אצל מרצה ישראלי?".
ההסברים של שחר מנומקים, אבל פרופ' אשר טישלר, דקאן בית הספר לניהול שממנו פרשו שלושת המרצים, חושב אחרת: "שלושתם נמצאים בשלב בחיים בו הם דואגים לפנסיה שלהם. אני לא בא אליהם בטענות, אבל שלא יגידו שהם הולכים להביא מוחות. בשלוש השנים האחרונות הבאנו 20 מוחות מחו"ל ברמה עולמית. הם הלכו אחרי הכסף וזה טבעי, אז שלא ינסו להסתתר מאחורי דברים אחרים.
"אנחנו מפתחים את כוח האדם בישראל, ושלושת האנשים האלה התפתחו באוניברסיטה שלנו. אני באופן אישית עזרתי לפתח שניים מהם כעתיד של הפקולטה לניהול, ואני מרגיש שברחו לי שני חברים לנשק, בדיוק בשלב שבו היינו אמורים לצאת לאור ולהתחיל לירות. לעומת זאת, במכללות רואים מי התפתח במקומות אחרים ואותו הם לוקחים", אומר טישלר.
"אין תחרות חופשית"
פרופ' טישלר כועס. "אין כאן שום תחרות חופשית כי אנחנו לא יכולים לקבוע את רמת השכר למרצים ולא את גובה שכר הלימוד. התלמידים שלנו משלמים הרבה פחות מאשר במכללות הפרטיות, ועם זה אני פשוט לא יכול להתמודד. אין לי טענות לרייכמן אלא לממשלת ישראל שמכריחה אותנו לסבסד גם תחומים אחרים באוניברסיטה באמצעות שכר לימוד שלא מאפשר לי להתחרות. שכר הלימוד כאן תומך גם במדעים המדויקים ובמדעי הטבע, בעוד ששם מלמדים תחומים שמהם אפשר להרוויח יותר. הסקטור הציבורי קושר אותנו בידיים וברגליים. הפתרון פשוט - שישחררו אותנו קצת ויאפשרו לנו לשלם יותר בתחום הניהול, ואז זה ייראה אחרת".
הפצע של טישלר טרי, אבל התופעה כלל לא חדשה. מאז שנות ה-90 קמו בישראל 16 מכללות לא מתוקצבות שעושות מאמצים רבים לגייס כוכבים לשורותיהן. שכר הלימוד הגבוה הנהוג בהן בהיעדר סבסוד - 28-40 אלף שקל בשנה, לעומת 9,500 שקל באוניברסיטאות - מחייב אותן להתחרות על מרצים איכותיים, או כמו שאומר ברגמן: "ברור שבשביל שרייכמן ישכנע סטודנט לשלם לו יותר הוא צריך לתת לו תמורה ראויה".
רשימה חלקית של כוכבים שעברו למכללות: דקאן בית הספר למינהל עסקים בבינתחומי, שאותו יחליף בקרוב פרופ' שחר, הוא פרופ' יאיר טאומן - שפרש גם הוא בעבר מאוניברסיטת תל אביב. פרופ' אלעזר ברקוביץ' ופרופ' עודד שריג, הממונה על שוק ההון והביטוח במשרד האוצר, היו גם הם דיקאני בית הספר במרכז, לאחר שפרשו מאוניברסיטת תל אביב.
גם נשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרון ברק, הצטרף לבינתחומי לאחר שפרש מהעליון - ובעבר היה דקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. פרופ' אוריאל פרוקצ'יה הגיע לבינתחומי מהעברית, ופרופ' אמיר ברנע הגיע מאוניברסיטת תל אביב. נשיא המכללה למינהל הוא פרופ' זאב נוימן, שבעצמו היה דקאן בית הספר לניהול באוניברסיטת תל אביב במשך עשר שנים. סגנו לעניינים אקדמיים, פרופ' צבי ספרא היה גם הוא חבר סגל בעבר בתל אביב. כן עברו למכללה גם פרופ' יצחק זליכה (תל אביב) פרופ' יורם עדן (תל אביב) ופרופ' פרנסס רדאי (העברית).
בקריה האקדמית בקרית אונו ניתן למצוא את שגרירת ישראל באו"ם לשעבר פרופ' גבריאלה שלו, בעבר פרופ' למשפטים באוניברסיטה העברית; יו"ר רשות ני"ע פרופ' זוהר גושן שלימד בעברית; והחשב הכללי לשעבר באוצר, ד"ר ירון זליכה. באחרונה עברו לקריה גם פרופ' אריה גביוס (בן גוריון), ד"ר גיל אבינמלך, (בעבר בתל אביב ובן גוריון) וד"ר גיתית גור-גרשגורן, כלכלנית ראשית של רשות לניירות ערך, (בן גוריון).
"המחלקות האלה באוניברסיטאות מתרוקנות מבכירים שרכשו את עיקר הניסיון והמוניטין שלהם שם, ואז הם עוזבים. כך יש פחות כוח הוראה שימשוך סטודנטים - מה שהמכללות יודעות לעשות יפה מאוד", אומרת פרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון המשמשת גם יו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות. "אנחנו בתחרות גדולה מול השוק החופשי גם על כוח האדם במדעי החיים ומדעים מדויקים, שם השכר גבוה יותר".
לא רק בגלל התלוש
על דבר אחד נדמה שכמעט כולם מסכימים - למרכיב השכר תפקיד דרמטי בדיון הזה. עד כמה דרמטי? לפי הדו"ח האחרון של הממונה על השכר, השכר הממוצע של חברי הסגל הבכיר באוניברסיטאות הוא 23,582 שקל בחודש. לעומת זאת, במכללות הפרטיות, לפי הערכות, מרצים בכירים יכולים להרוויח 50-65 אלף שקל ואפילו 80 אלף שקל בחודש. כלומר סכומים הגבוהים אף מאלה שמשתכרים ראשי בתי הספר באוניברסיטאות: 35-50 אלף שקל בחודש.
האוניברסיטאות בישראל, שמצבן הכלכלי לא מזהיר בלשון המעטה, מחויבות להסכמים קיבוציים עם ארגוני הסגל בנוסף למגבלות השכר. הן לא יכולות לתגמל מרצה לפי תחום עיסוקו. לעומת זאת, במכללות הפרטיות, השכר משולם בהתאם להסכמים אישיים. עם זאת, באוניברסיטאות לא תמיד משחקים לפי הכללים: שני שיאני השכר באוניברסיטאות ב-2009 השתכרו 66-77 אלף שקל בחודש.
ובכל זאת, על פי רוב, רמות השכר קבועות ונשמרות: "האוניברסיטאות פועלות לפי כללים ואנחנו לא יכולים בשום פנים ואופן להגיע לרמות השכר האלה", אומרת פרופ' כרמי. "חוקרים באקדמיה יכולים להשתכר יותר בהתאם להיקף המחקר שלהם וליכולתם להשיג מענקי מחקר. אלה שעוברים למכללות הם מתחומים שבהם המחקר לא עתיר מענקים, ולנו אין אפשרות להתמודד עם התחרות. התופעה לא משפיעה כרגע על מקצועות המדע, הטכנולוגיה והרפואה שדורשים תשתיות מחקר שקיימות באוניברסיטאות. לכן, ברור שמי שעובר עושה זאת רק בשביל להרוויח יותר כסף, נקודה".
ד"ר אמיר שוהם, מרצה במחלקה למימון במכללה למינהל, שבחר לקבל הצעת עבודה מהמכללה עם סיום לימודיו, מתנגד: "הסיבה העיקרית ללכת למכללה היא ממש לא כסף, אלא בעיקר סביבת עבודה טובה יותר. התקציב שאני מקבל מהמכללה למחקר גבוה הרבה יותר משל עמיתים שלי באוניברסיטאות, ובכלל, יש כאן גמישות מחשבתית שתורמת לסביבת העבודה והרבה פחות ביורוקרטיה, ולכן רוב התקצוב יורד לשטח. אני מקבל יותר סיוע בעבודה עצמה באמצעות מזכירות ועוזרי מחקר, מעמיתי באוניברסיטאות".
ובאמת לא מדובר רק בתלוש. המכללות מציעות עסקה רחבה יותר: אין ביורוקרטיה, התנאים טובים יותר, היחס אישי יותר, הקידום מהיר יותר ואפילו חדרי ההרצאות והמשרדים מפנקים יותר. בנוסף, חלק מהחוקרים יקבלו עם מעברם גם קידום בתפקיד, מענקי מחקר גדולים יותר ויותר עוזרי מחקר ומזכירות.
וקיימים גם תמריצים נוספים: החוקרים הוותיקים בישראל יכולים לפרוש לפנסיה, לעבור לאחת המכללות הפרטיות ולהגדיל את הכנסתם. "הם מחליטים לעשות לביתם, כמו שאומרים בשפה מכובסת", אומרת כרמי. חלק מהמרצים נשארים עם רגל אחד בתוך אחת האוניברסיטאות. בחוגים בכלכלה, ניהול ומשפטים חלק מהסגל הוא לא קבוע, ולפעמים רובו מועסק במעמד של מרצים מן החוץ. חלקם בכירים במגזר הפרטי או הציבורי, וחלקם מרצים גם במכללות.
"המרצים מן החוץ אצלנו מלמדים ביותר ממוסד אחד. הרבה מהם מלמדים גם במכללות", מספר מרצה באוניברסיטה. "הם שומרים קורס אחד או שניים לאוניברסיטה, בעיקר כדי שיוכלו לשמור על השם שלהם".
"בעיה לאומית"
במכללות לא מתרגשים מהתלונות שנשמעות באוניברסיטאות. שם סבורים כי המרצים עוברים למכללות פשוט מפני שהן טובות יותר, ומאחר שמאסו בהידרדרות באוניברסיטאות, וכי אם קיים יתרון לא הוגן, אזי הוא נמצא דווקא אצל האוניברסיטאות - שמתוקצבות על ידי המדינה והגיעו למצבן בשל ניהול לקוי ובזבזני במשך שנים.
פרופ' דודי שוורץ, המשנה לראש הקריה האקדמית אונו ודקאן הפקולטה למשפטים בה, מודה בפרטים, אבל לא באשמה: "יש נהירה מסיבית של חברי סגל מצוינים למכללות הפרטיות, וזה תהליך מבורך. זו תקופה של פריחה בהשכלה הגבוהה. לפני הקמת המכללות, כשהיה לאוניברסיטאות מונופול, לא היתה סיבה לתחרות - אבל עכשיו הן מבינות שכולנו צריכים לתת תנאים טובים יותר לאנשי הסגל כדי שיוכלו לממש את עצמם. בסופו של דבר נוצרת תחרות חיובית, שמשפרת את המחקר וההוראה".
"מכיוון שאנחנו לא מתוקצבים על ידי המדינה יש לנו אפשרות לתת משכורות לפי חוזים אישיים", מודה מייסד ונשיא הבינתחומי, פרופ' אוריאל רייכמן. "אני בטוח שהשכר משפיע, אבל חד-משמעית, הוא לא הסיבה היחידה ובוודאי לא המרכזית בהחלטה לעבור. האנשים האלה יכלו בלי בעיות ללמד בשכר הרבה יותר גבוה בחו"ל. אבל שמחת העשייה, העצמאות, המצויינות והקשר עם קולגות בחו"ל הם תמריצים משמעותיים. החלטנו להיות מוסד אקדמי מוביל בקנה מידה בינלאומי, כולל ברמה המחקרית. לכן, לא רק חוקרים מישראל עוברים אלינו, אלא גם חוקרים מחו"ל.
"לא צריך לקונן", מוסיף רייכמן. "פה ושם כמה חוקרים עוזבים את האוניברסיטאות, אבל בגלל גודלן לא מדובר בפגיעה מהותית. מה שחשוב זה להמריץ את התחרות, אחרת האקדמיה תיפול. במקום לנסות להתחרות בנו ולבלום אותנו, האוניברסיטאות צריכות לדאוג שיהיה בינינו שיתוף פעולה".
האם זאת תחרות הוגנת? אתם הרי יכולים להציע למרצים משכורות הרבה יותר גבוהות.
"אנחנו יכולים להגיד שהתחרות לא הוגנת כי המדינה מסבסדת את שכר הלימוד של הסטודנטים באוניברסיטאות. לכן התחרות קשה מאוד מבחינתנו. חוץ מזה, האוניברסיטאות מוצאות דרכים לסייע למרצים שלהן מחוץ לכללים".
באוניברסיטת תל אביב מסבירים בתגובה כי לא מדובר ביריבות אישית: "הערך הסגולי של האוניברסיטאות כמוסדות ציבוריים שבהם מתקיים מחקר אקדמי החופשי מאינטרסים כלשהם, הוא ברור. אנו סבורים כי סוגיית מעבר חברי סגל אקדמי בכיר מהאוניברסיטאות למכללות כאשר המניע המרכזי הוא כלכלי היא בעיה שחובה לתת עליה את הדעת במישור הלאומי".
גם בהתאחדות הסטודנטים מוטרדים מהעתיד: "התופעה הזאת מדאיגה אותנו מאוד כי המשמעות הישירה שלה היא שסטודנטים באוניברסיטאות מקבלים השכלה הרבה פחות איכותית", אומר יו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי. "בתחומים מסוימים, סטודנט עם יכולת כלכלית יעדיף לפעמים אפילו מטעמי איכות ללכת למכללה פרטית ולא לאוניברסיטה.
"כמובן שלנטישה ההמונית של המרצים מהאוניברסיטאות יש השפעה דרמטית גם על איכות המחקר בהן", מוסיף שמולי. "התופעה נובעת בראש ובראשונה מהעובדה שבמשך שנים לא היה שום אלמנט של תכנון במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל ולא היה דיון על היחס למכללות בכלל, ולמכללות הפרטיות בפרט".
גורם בכיר נוסף באקדמיה מוסיף: "צריך לחשוב גם על האקדמיה בישראל בעוד 10-20 שנה. למרות הבעיות במגזר הציבורי, אי אפשר להפחית בחשיבותו, ובטח לא בחשיבות האקדמיה והמחקר הציבוריים".
והסטודנטים - נפגעים מהתחרות, או מרוויחים ממנה? תלוי איפה הם לומדים. "הסטודנטים שלנו פשוט נפגעו", אומר טישלר, "יש בפקולטה 3,400 סטודנטים שיקבלו עכשיו שירות טוב פחות, וזה לא טוב גם למדינת ישראל. זה פגע בסגל, כי השלושה שעזבו היו אנשים טובים שקשה מאוד להחליף. יש לנו סטודנטים נפלאים ואני לא יודע איך ממשלת ישראל מפקירה אותם. אי אפשר לספק שירות טוב לכל כך הרבה סטודנטים עם כל כך מעט אנשים".
הדשא בבינתחומי ירוק יותר
מאת ליאור דטל
21.1.2011 / 7:10