שקיפות - לא חקירה

>> היוזמה להקמתה של ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת מקורות המימון של ארגוני זכויות האדם עומדת במרכזה של מחלוקת קשה, ובצדק.

לכאורה, מה רע בבדיקת מקורות התרומות של ארגונים המשפיעים על הזירה הציבורית בישראל, ארגונים שיש להם השפעה רבה עליה? שקיפות היא תמיד מידה חשובה, ואולי אף חיונית. לא נכון לומר שלכסף אין ריח. כך למשל, כאשר מתנהל מסע ציבורי נגד המלצותיה של ועדת ששינסקי, חשוב שהציבור יידע מהם המקורות הכספיים של מסע זה.



כך גם חשוב להכיר את מבנה הבעלויות של כלי התקשורת והיבטים של שליטה ריכוזית בהם, כדי לחשוף ניגודי עניינים אפשריים ומניפולציה של דעת הקהל. זאת, מבלי לפגוע בחופש הביטוי של כלי התקשורת הללו. חשוב לדעת, למשל, אם יוזמה חיובית בתחום של איכות הסביבה אינה עלה תאנה של תשלובת האחראית לפגיעה מקיפה במשאבי טבע וחיים של הציבור, ואולי אף דרך למירוק המצפון.



בדומה לכך, כאשר נמתחת ביקורת על אנשי ציבור או פעילות שלטונית - מימין או משמאל - קיומו של מידע מלא לגבי מקורותיה של פעילות זו הוא חשוב, לא כדי לחסום את הפעילות, אלא כדי לתרום לשיח הציבורי ולאפשר להעריך מזוויות נוספות את העמדות המושמעות בו.



מדוע אם כן היוזמה החדשה בכנסת היא בעייתית? משתי סיבות עיקריות. ראשית, העיקרון של שקיפות הוא עיקרון אוניברסלי, שצריך לחול על כלל הארגונים הפועלים בזירה הציבורית, ולא להיות ממוקד בארגונים מסוימים, שהופכים בכך להיות ל"חשודים מיידיים". אור השמש המחטא צריך לפעול באופן חסר פניות. נייטרליות בהפעלתם של כללים משפטיים היא מבחן חשוב להגינותם.



שנית, ההצעה הנוכחית מתיימרת להפקיד את כוח הבדיקה בידיו של הפרלמנט. בכך היא מטשטשת את המבנה הראוי של הפרדת הרשויות. הרשות המחוקקת אינה אמורה לעסוק בעצמה בבדיקה של ארגוני החברה האזרחית. יש בכך כדי לשתק את השיח הביקורתי שאמור לשמש מנגנון בדיקה של תפקודן של רשויות השלטון. פיקוח על מקורות המימון של ארגונים צריך להיעשות באמצעות מנגנונים מקצועיים שיוקמו לצורך כך על פי חוק, ויהיו א-פוליטיים, וזאת בנוסף לגילוי וולונטרי של הארגונים עצמם באופן נגיש ונוח לציבור.



בדיקה של מקורות כספיים לפעילות נעשית במתכונת סטטוטורית מסודרת בהקשרים רבים אחרים (הלבנת הון, מימון טרור, מימון מפלגות). בעבר עמדה מבקרת המדינה לשעבר, מרים בן-פורת, על פרסום שמות התורמים למפלגות. חשוב גם לחשוף מידע לגבי פעילות של לוביסטים וקשרים בינם לבין חברי כנסת.



ואולם במתכונתה הנוכחית, ההצעה יוצרת תקדים בעייתי, ועלולה לפגוע באחד ממקורות החוזק של ישראל בזירה הבינלאומית: היותה חברה חופשית. עם זאת, מעז יכול לצאת מתוק - אם המחלוקת בנושא תוליד הסדרה כללית של דיווח על מקורות המימון של פעילות שמשפיעה על השיח הציבורי בישראל.



הכותבים הם פרופסורים למשפט חוקתי