הציבור נבער מדעת, ולכן קל לנצל אותו

>> עד כמה יכול הציבור בישראל להיות נבער מדעת וקל להולכת שולל? תשאלו את הרשויות המקומיות, והן יענו לכם: עד בלי גבול. עובדה, זה כמה חודשים מנהלות הרשויות קמפיין שגוי מהיסוד וטועה ומטעה, אבל גם קמפיין אפקטיבי במיוחד. הציבור, כך זה נראה, שוכנע בידי הקמפיין הזה - ובכך הוא נפל ישר לפח שטמנו לו ראשי הרשויות המקומיות.



זהו הקמפיין האגרסיבי נגד תאגידי המים, שהקמתם הביאה להתייקרות המים. כך לפחות עולה מהקמפיין, כך הבין הציבור, וכך הצליחו הרשויות המקומיות לקומם את הציבור נגד תאגידי המים. הבעיה היחידה היא שהמשפט הזה הוא פשוט לא נכון. תאגידי המים אמנם הוקמו. גם מחיר המים אמנם התייקר, ובשיעור חד. אבל אין כל קשר בין שני המשפטים - המים לא התייקרו בגלל התאגידים, ופירוק התאגידים לא יביא להוזלת מחיר המים. נקודה.

אז הנה העובדות לאשורן: מחיר המים בישראל אכן עלה ב-2010 בשיעור חד - שיעור התייקרות ממוצע של כ-35%. התייקרות מחיר המים אכן התרחשה, בחלק גדול מהרשויות, בד בבד עם הפעלת תאגידי המים באותן רשויות. עם זאת, לא התאגידים אשמים בהתייקרות. מי שאשם בה הוא משרד האוצר, אשר יחד עם רשות המים החליט לערוך - לראשונה מאז 1973 - שינוי היסטורי בחישוב תעריף המים בישראל.



מדובר בשינוי דרך, ולא רק בשינוי החישוב. האוצר ורשות המים החליטו כי ממשלת ישראל לא תסבסד יותר את מחיר המים. מחיר המים לצרכן, כך הוחלט, ישקף מעתה את העלות הכלכלית המלאה של המים - משום שבמדינה שחונה אין טעם לעודד צריכת יתר של מים (בזבוז) באמצעות סבסוד. הטלת העלות המלאה על הצרכנים, בתקווה כי הדבר גם יניע אותם לחסוך במים, חלה על כל הצרכנים. לרבות צרכנים גדולים, שאוהבים להתפאר בפני תושביהם עם גינון ציבורי ירוק, שנקראים הרשויות המקומיות.



ההחלטה על הפסקת סבסוד המים התקבלה בד בבד עם התייקרות אמיתית שחלה בעלות המים והביוב בישראל - בגלל מיעוט הגשמים, המעבר להתפלת מים והתייקרות הטיפול במי השפכים. התוצאה של כל אלה יחדיו היא התייקרות ממוצעת של 35% במחיר המים לצרכן הביתי הרגיל. לצרכן העירוני המפונק, קרי הרשויות המקומיות, מדובר בהתייקרות של 100% ויותר בעלות מחיר המים לגינון הציבורי, ולמוסדות הציבור העירוניים (כמו בתי ספר).



אין ספק, מדובר בהתייקרות דרמטית של מוצר יסוד רגיש וחשוב. אין ספק כי יש סעיפים בהתייקרות שקשה להבין אותם, למשל, העובדה שמחיר המים כולל כיום עלויות הון. למשל, הגדלת המע"מ על מחיר המים. למשל, הבחירה לבצע את כל ההתייקרות, המעבר מתעריף מים מסובסד לתעריף כלכלי מלא, במכה אחת - ולא בפריסה לאורך שנים.



וכן, יש גם רכיב של עלויות תפעול של תאגידי המים - 16% מתוך מחיר המים הכולל. זהו הרכיב היחיד במחיר המים שקשור להקמת התאגידים. רכיב לא מהותי בסך הכל, ורכיב שניתן יהיה גם להקטין אותו משמעותית אם תהיה הסכמה לאחד את 50 תאגידי המים הקיימים לכעשרה תאגידים על-אזוריים גדולים. המחסום היחיד בפני איחוד תאגידי המים, וכתוצאה מכך הקטנת רכיב התפעול של התאגידים בתעריף המים, הוא, כמובן, התנגדות הרשויות המקומיות.



פרט לאותם 16%, שניתנים לצמצום אם רק הרשויות יסכימו, כל שאר רכיבי מחיר המים ייוותרו בעינם גם אם התאגידים יפורקו. יתרה מכך, ההצעה שמקודמת על ידי הרשויות המקומיות היא החלפת תאגידי המים בחברות עירוניות - משמע, אפילו בתחום רכיב הוצאות התפעול בתעריף המים לא צפוי חיסכון כלשהו אם תתקבל עמדת הרשויות. נהפוך הוא, ההערכה היא שתחת ניהול הרשויות החברות העירוניות יהיו פחות יעילות מאשר תאגידי המים.



איך אנחנו יודעים את זה? אנחנו רואים איך הרשויות ניהלו את משק המים, כל זמן שהוא היה בשליטתן המלאה. למשל, הרשויות דיווחו על היקף דליפות נמוך מצנרת המים העירונית. כשהחלו התאגידים לפעול, התברר כי היקף הדליפות בפועל גבוה פי כמה מהמדווח. ההסבר העיקרי לכך הוא ההשקעה הנמוכה של הרשויות בתחזוקת צנרת המים והביוב העירונית - הרשויות השקיעו כ-50 מיליון שקל בשנה בלבד בתחזוקת צנרת המים והביוב, ואילו תאגידי המים משקיעים כיום כ-150 מיליון שקל, וזאת בהתאם לתוכנית השקעות מפורטת שקבעה להם רשות המים.



הרשויות אפילו מודות בכך. אריה מצליח, סמנכ"ל כלכלה בשלטון המקומי, אמר ל-themarker כי המעבר לתאגידי המים גרע מהרשויות המקומיות רווח של חצי מיליארד שקל בשנה. "נשארו לנו עודפים מהתיווך במים", אמר מצליח, "וזה לא בגלל שהזנחנו את משק המים. בכלל, אנחנו לא רואים פשע בזה שלקחנו רווח ממים והשקענו אותו בחינוך".



יש דווקא מי שחושבים שזהו כן פשע, ופעולה שמנוגדת לרוחו של של חוק המים, ובכל מקרה זוהי עדות חותכת לחשיבות שייחסו הרשויות להשקעה במים ובביוב, ומדוע תחת ניהולן הידרדר משק המים בישראל כל כך.



הכשלים של ניהול משק המים העירוני הם שהביאו להחלטה על הקמת תאגידי המים העירוניים - גופים מקצועיים, בעלי תקציב סגור וייעודי להשקעות במים וביוב בלבד. הכשלים הללו אינם נובעים ממחיר המים, ואינם קשורים אליו. אפשר וצריך לנהל דיון ציבורי על מחיר המים - האם נכון כי המחיר ישקף את מלוא העלות הכלכלית של המים, והאם נכון לבצע שינוי דרמטי כל כך במחיר המים בבת אחת.



על כך צריך לנהל דיון - ולא על תאגידי המים. הניסיון לכרוך את הוויכוח על מחיר המים עם הוויכוח על הקמת תאגידי המים הוא הטעיה מכוונת של הציבור, לשם קידום אינטרסים ציניים של הרשויות המקומיות. חבל רק שהציבור ממעט להתעמק בפרטים, ולכן קל כל כך להטעות אותו.