המבקר צודק, אבל זה לא עניינו

>> מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, נהפך בשבועות האחרונים לממליך המלכים הלאומי - הוא קובע אם יוחנן דנינו ראוי להתמנות למפכ"ל, הוא גם קובע אם יואב גלנט ראוי להתמנות לרמטכ"ל. בכך הגיע לשיא חדש תהליך צבירת העוצמה של לינדנשטראוס, ללא ספק אחד הפקידים העוצמתיים ביותר בממשלת ישראל כיום.

לעוצמה של לינדנשטראוס יש הרבה מאוד צדדים חיוביים, מאחר שהמבקר הנוכחי הפך את משרד מבקר המדינה המנומנם לראש החץ בחשיפת השחיתות במגזר הציבורי. די להיזכר בדו"ח המצמרר של מבקר המדינה על פרשות השחיתות לכאורה בקופת חולים מאוחדת, ובדו"חות המדהימים הקודמים שלו שהביאו לחשיפת השחיתות בהסתדרות העובדים הלאומית (פרשת הירשזון), כדי להבין את החשיבות העצומה של עבודת ביקורת המדינה בתקופתו של לידנרשטראוס.



ובכל זאת, במדינה דמוקרטית צבירת עוצמה רבה מדי בידי גוף יחיד, או אדם יחיד, מעוררת אי נוחות. אי הנוחות מתגברת כשאותו גוף מתחיל לפלוש לתחומים לא לו - תחומים שהוא אינו מופקד עליהם, ושאין לו בקיאות מספקת בהם. זוהי התחושה המתעוררת למקרא מסקנות הוועדה "לבחינת היחסים בין ההון לשלטון" שהקים לינדנשטראוס.



דו"ח הביניים של הוועדה פורסם אתמול בבלעדיות ב-themarker, והוא מתפרש כמעט על כל תחום אפשרי של מגעי הון ושלטון: הצהרות ההון של שרים, פגישות של שרים עם אנשי הון, פעילות לובסיטים בכנסת, מינוי דירקטורים בחברות ממשלתיות, צינון של פקידי ציבור, ריכוזיות משקית, תרומות במערכת הבחירות ואפילו פטור ממכרזים ממשלתיים ומאגר למדידת איכות הביצוע של ספקים ממשלתיים.



מתוך הרשימה הארוכה הזו למבקר המדינה יש סמכות, ידע וקשר מקצועי לתחום אחד ויחיד. זהו תחום ניגודי העניינים של שרי הממשלה, מתוקף המלצות ועדת אשר מסוף שנות ה-70, שבתוכן החובה של שרי הממשלה להגיש הצהרות הון למבקר.



הצהרות ההון הן הכלי המעשי המרכזי שנתון בידי המבקר כדי לוודא שהשרים אינם עוברים עבירות של ניגודי ענינים. איזה שימוש עושה המבקר בכלי הזה, ואם הכלי דורש שיפור - למשל, בדרך של הרחבת דרישות הגילוי בהצהרות ההון - הוא נושא שראוי שמבקר המדינה יעמיק בו. לעומת זאת, קשה לראות איזו תרומה יש למבקר המדינה כשהוא נכנס לשאלות של מערכות היחסים העדינות בין גופי השלטון לבין המגזר הפרטי, ואם ראוי בכלל שגוף ביקורת יהיה זה שיקבע את המדיניות של ממשלת ישראל ביחסיה עם המגזר העסקי.



פרק שלם בהמלצות מוקדש ליחסי חברי כנסת-לוביסטים. הכנסת עצמה כבר ניסתה לטפל ביחסים המורכבים האלה, באמצעות חוק הלוביסטים שקידמו חברי הכנסת שלי יחימוביץ' וגדעון סער. החוק לא הצליח למנוע את מרבית התופעות הפסולות הקשורות ליחסי כנסת-לוביסטים, וצודק מבקר המדינה בהערותיו על כך. על אף זאת, אין זה מסמכותו של מבקר המדינה לעסוק ביחסים שבין חברי כנסת ללוביסטים. אלה הם חברי הכנסת שצריכים לתקן את מערכת היחסים הקלוקלת הזו, באמצעות חקיקה מתאימה, ובוודאי שלא מבקר המדינה.



באותה מידה קשה להבין את הפרק השלם בדו"ח הוועדה שהקים המבקר, העוסק בשאלות של ריכוזיות במשק הישראלי - אם צריך להטיל מיסוי על דיוונדנדים של חברות אחזקה, אם צריך לאסור על חברות אחזקה להחזיק בבנקים. הפרק כולל עיסוק גם בהגבלת השתלטויות עסקיות של חברות אחזקה ואפילו המלצה להרחיב את חוק ההגבלים העסקיים.



למותר לציין שאף אחד מהנושאים האלה אינו עסקו של מבקר המדינה. למותר לציין כי באף אחד מהנושאים האלה אין למבקר המדינה את הידע הנדרש כדי לפסוק. למותר לציין גם, כי בימים אלה יושבת ועדה מקצועית לנושא הריכוזיות המשקית, בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה איל גבאי, ובוחנת בדיוק את הסוגיות האלה.



אם מבקר המדינה חושד כי ועדת גבאי ממסמסת את הזמן ואינה מתכוונת להגיע למסקנות ראויות, אנחנו בהחלט מסכימים איתו. ועדיין, אין למבקר המדינה כל יתרון בנושא זה על ועדת גבאי. להפך, יש לו רק חסרונות של חוסר מקצועית וחוסר ידע, ואין למבקר המדינה כל זכות לקבוע בעבור המדינה מהי מדיניות הריכוזיות שראוי שתדבוק בה.



דובר מבקר המדינה סירב אתמול להבהיר אם המבקר עומד לאמץ את ההמלצות שהוגשו לו. יש מקום לקרוא למבקר שלא לאמץ אותן. עקרון הפרדת הרשויות במדינה דמוקרטית אינו מתיישב עם כך שגוף מבקר, שאמור לבקר את מדיניות הממשלה ואת היישום שלה, ייהפך לפתע לגוף המגדיר את המדיניות. אם כך יקרה, לא רק הדמוקרטיה הישראלית תינזק. גם מבקר המדינה, כגוף המשמיע את קולו הצלול בביקורת נוקבת לגבי בעיות של התנהלות לקויה ושחיתות, יינזק ויאבד את קולו. המבקר מסתכן באובדן סמכותו המוסרית להשמיע ביקורת - ולאור החשיבות הרבה של הביקורת שלו בשנים האחרונות, פשוט אסור שזה יקרה.