אני לחלוטין תומך בהעלאת המסים על תגליות הגז בישראל", אומר מייקל ספנס, חתן פרס נובל לכלכלה ל-2001, ללא היסוס. העובדה שהגדלת המיסוי על הגז והנפט היא אחד מהנושאים השנויים ביותר במחלוקת בישראל בחודשים האחרונים לא מפתיעה אותו, אך גם לא מטרידה אותו במיוחד. "בכל העולם מקובל לגמרי לפתוח את החוזים האלה לדיון מחדש, וגם התעשייה מבינה זאת", הוא אומר. "כמובן שהתעשייה תנסה להתנגד, זה מובן, אם כי זריקת בוץ היא לא דרך אידיאלית להביע התנגדות".
לספנס - אורחו של מכון ראות בכנס "ישראל 2021" שהוא חלק מתהליך שהוביל themarker בחודשים האחרונים - יש לא מעט לומר על הכלכלה הישראלית, על הריכוזיות במשק, על החשיבות שבהכללת מיעוטים כמו הערבים והחרדים בשוק העבודה, על הצורך בהגדלת החשיפה של חברות ישראליות לשווקים מתעוררים כמו סין והודו וגם על הגדלת המיסוי על תגליות הגז והנפט.
"אני לא מתיימר להבין את מקורות השערורייה שהתעוררה בישראל, אבל במדינות רבות גז ונפט שמתגלים נהפכים למשאבים לאומיים. עם זאת, תגליות כאלה עלולות ליהפך מדבר טוב לקללה אם הן מעוותות את השיחה הפוליטית, ולא מנוצלות כראוי - זאת בעיה גדולה במדינות אפריקה, למשל. שילוב בין שחיתות לחוסר הבנה מוביל לעתים לחוזים שהם אינם נכונים, ופתיחת החוזים לדיון מחדש היא שכיחה מאוד. מס של 30% מהרווח הוא לא הנורמה העולמית".
בחודשים האחרונים הפעילו חברות הגז לחצים כבדים על חברי ועדת ששינסקי, שקמה לבחינת תמלוגי הגז, על ראש הממשלה, על השרים ועל הח"כים. המסקנות הסופיות של הוועדה, שפורסמו בתחילת החודש והיו מרוככות יותר מאלה של ועדת הביניים, קבעו כי כמות המסים מחברות הגז והנפט יגדלו: חלקה של המדינה בתמלוגים יעלה לרמה של 52%-62%, לעומת כ-33% כיום. ראש הממשלה בנימין נתניהו אישר את המסקנות במלואן, ובתחילת השבוע גם עברה ברוב גדול ההצבעה בממשלה - כך שהשלב הבא הוא עיגון ההמלצות בחקיקה.
"הגיוני שהתעשייה תנסה להתנגד, אבל כל עוד המדינה מכבדת את היזמים ומבטיחה על ההשקעה שלהם תשואה ראויה - ואפילו יותר מכך - השאר הוא רעש", אומר ספנס. מאוחר יותר הוא קובע: "אסור לטייקונים לשכוח שהמדינה היא שאיפשרה להם ליהפך לגדולים".
ספנס, 67, כיום פרופסור באוניברסיטת ניו יורק, התפרסם בזכות עבודתו בשוקי העבודה ובנושאי צמיחה וניסח את תיאוריית האיתות, שלפיה מועסקים מאותתים למעסיקים על יכולותיהם ומיומנויותיהם המקצועיות באמצעות רכישת רמה מסוימת של השכלה. לפי המודל, המעסיקים ישלמו משכורות גבוהות יותר לעובדים משכילים יותר, משום שהם יודעים ששיעור העובדים המצטיינים בקרב המשכילים גבוה יותר ומשום שעלות הכשרתם תהיה נמוכה יותר. לפי התיאוריה, ההשכלה עצמה או התוכן שלמד העובד נושאים חשיבות מינימלית בלבד עבור המעסיק, וערכם העיקרי הוא האיתות שהוא מקבל על העובד ויכולותיו. ב-2001 זכה ספנס בפרס נובל על מחקריו, שאותו חלק עם ג'וזף שטיגליץ ועם ג'ורג' אקרלוף.
לישראל הגיע ספנס עם מסר ברור: העולם משתנה במהירות. הצמיחה המואצת של שווקים מתעוררים כמו סין משנה את פניה של הכלכלה העולמית, באופן דומה לשינוי שעבר עליה לאחר המהפכה התעשייתית בבריטניה או אחרי מלחמת העולם השנייה. לצמיחה המהירה ברמות ההכנסה של 5 מיליארד בני אדם שחיים במדינות המתפתחות ובשווקים המתעוררים יהיו השלכות כבירות על העולם כולו, הוא אומר, ומדגיש את החשיבות שבתכנון לטווח הארוך. "התפישה לפיה אפשר להסתמך על מה שעבד בעבר כדי להצליח בעתיד היא רעיון כושל. מדינות שיפעלו על טייס אוטומטי יסבלו קשות", הוא מזהיר.
"לסין ייקח זמן להגיע לגודל של ארה"ב או של האיחוד האירופי. היא תצטרך להכפיל את התמ"ג שלה, וזה ייקח כעשר שנים. באותה נקודה, התמ"ג לנפש שלה עדיין יהיה רק רבע מהתמ"ג לנפש בארה"ב, או 10,000 דולר. עם זאת, אם מסתכלים על השווקים המתעוררים יחדיו, תוך עשור הם יהוו יותר מ-50% מהתמ"ג העולמי. הם מתעשרים והם מסוגלים לנהל את הצמיחה שלהם טוב יותר. ממשלת סין נהנית ממימון בשפע ולא צריכה לגייס הון. למרות השקעות עצומות במגזר הציבורי, אין אף מדינה כזאת בעולם כיום. השווקים המתעוררים אמנם ייפגעו אם יהיה מיתון בארה"ב או משבר באירופה, שכן הם עדיין לא נפרדים לגמרי ממדינות המערב - אך אם מדינות המערב רק ימשיכו לדשדש, ולא יידרדרו לכדי מיתון, הרי שהצמיחה של השווקים המתעוררים תמשיך ללא הפרעה", אומר ספנס.
ואיך ישראל תשתלב בסדר העולמי החדש הזה? לדברי ספנס, הפתרון הוא פשוט להיות חלק מהעולם. "אחת הבעיות של ישראל היא שמגזר היצוא שלכם לא מגוון מספיק", הוא אומר. "לדעתי הכלכלה הישראלית ממוקדת מדי בביקוש פנימי, ולא מקדישה מספיק תשומת לב להזדמנויות בחו"ל, במיוחד בשווקים המתעוררים.
"קח לדוגמה חברות כמו אפל, סיסקו או יבמ, שמבינות שהכלכלות האלה נהפכות לשווקים משמעותיים. חלק מהן נמצאות שם כבר שנים, כמו נסטלה ופרוקטר אנד גמבל. חברות כאלה יודעות לפעול בכלכלה הגלובלית. הן מייצרות מוצר בארה"ב ושולחות אותו לסין, הן נוטות לייצר גם שם ולמכור לסינים. אתה צריך להעסיק אנשים לא רק בארץ המוצא שלך, אלא גם בחלקים אחרים של הכלכלה העולמית. ככה זה אם אתה רוצה מגזר בינלאומי, אתה צריך חברות רבות שיעשו עסקים ברחבי העולם ויידעו מה קורה. אני חושד שאם ננסה להרכיב עכשיו רשימה של חברות ישראליות כאלה, היא לא תהיה ארוכה".
מה צופן העתיד עבור הכלכלה הסינית? האם אין חשש להתחממות יתר?
"אני חושב שבהחלט כדאי להמר על סין. הם הוכיחו שהם יכולים להיות פרגמטיים בעבר, ועד עכשיו הניהול שלהם הצליח היטב. המערב הימר נגד סין במשך 30 שנה והפסיד, וכיום זה לא נראה הימור טוב כל כך. עם זאת, השינוי שהיא עוברת כיום מורכב מאוד. השכר באזורי החוף, שבהם מרוכז מגזר היצוא הסיני, עולה, והגידול בשכר הממוצע מוביל למעבר של עובדים למגזרים שבהם השכר גבוה יותר ויוצר שינוי מבני.
"הסינים מנסים כיום להגדיל את הצריכה הפרטית, כדי להניע את הכלכלה על ידי ביקוש פנימי, אבל הבעיה היא שבסין - מסיבות תרבותיות ובשל טבע זהיר - משקי הבית חוסכים בממוצע 30% מהכנסותיהם. מדינות שבדרך כלל עוברות שינויים כאלה מקוות שהשווקים ימלאו את הפער שנוצר, כשמפעלים לייצור מוצרים זולים פושטים רגל עם העלייה בשכר הממוצע, אבל יש מדינות שמתחילות להתנגד לשינוי ומנסות להגן על התעשיות האלה באמצעות סובסידיות והורדת ריביות. לדעתי, הסינים לא יעשו זאת. אולי נקרא בעיתונים שהם עושים זאת, אך לדעתי הם לא".
אתה טוען ששבעתיד העניין המרכזי לא יהיה צמיחה, אלא חלוקה מחדש של העושר. מה זאת אומרת?
"לדעתי השניים הולכים יד ביד. למדינות מפותחות כמו ישראל יש מגבלות שמאטות את קצב הצמיחה, אבל אחת מהדרכים המרכזיות להוביל לקפיצת דרך כלכלית היא לשתף את החלקים באוכלוסיה שתורמים רק חלק שולי, אם בכלל, לכלכלה, ולהביא אותם למגזרים שמעודדים צמיחה. שילוב של מיעוטים יכול להביא גם לפרץ צמיחה וגם לצמצום בפערים החברתיים".
האם לדעתך ממשלות צריכות כיום לדאוג קודם כל לצמיחה, או לצמצום פערים חברתיים?
"לשניהם. אם אתה מתמקד בחלוקה מחדש של העושר והצמיחה נמוכה, מדובר במשחק סכום אפס שיוצר גם קשיים פוליטיים. כדי להפוך את זה למצב שממנו כולם מרוויחים, אתה זקוק לצמיחה. אם הגידול בהכנסות משמעותי וכולל את כל חלקי האוכלוסיה, העושר יחולק מחדש. כך שהייתי מתמקד בווידוא שכל חלקי הכלכלה פתוחים לתחרות".
מה יכולה ישראל ללמוד מכלכלות שביצעו קפיצות דרך דומות בעבר?
"צריך להאיץ את הצמיחה, כך שהתמ"ג לנפש יעלה. אף אחד לא יודע בדיוק איך לעשות את זה, אז אתה עושה דברים שנשמעים הגיוניים. לדעתי, המפתח הוא ההון האנושי וההשקעה בחינוך. יש לשאול: 'האם יש מספיק מהנדסים, האם הציונים במתמטיקה גבוהים מספיק?' ראיתי את תוצאות מבחני פיז"ה האחרונים בישראל שלא היו טובות כל כך, ואתם לא לבד בבעיה הזאת. לדעתי, האתגר הוא להעלות את השכר במגזרים החלשים של הכלכלה, וזה מצריך חשיבה יסודית יותר בנוגע לשאלות כמו מאיפה יגיע הדור הבא של כוח העבודה, הן במגזר הגלובלי והן במגזרים המקומיים".
"אקונומיסט" טען בנובמבר שללא שילוב של מיעוטים בכלכלה, המודל הישראלי אינו בן קיימא.
"אני לא מסכים. אני חושב שמבחינה ביטחונית ייתכן שהמודל הישראלי ייתקל בקשיים. מבחינה כלכלית אין שום סיבה שלא תוכלו להמשיך לעשות את מה שאתם עושים כיום, אבל זו לא דרך נהדרת לנהל מדינה והיא כרוכה בכל מיני סיכונים פוליטיים וביטחוניים. זה בדיוק התהליך שעובר על מדינות מתפתחות שבהן הצמיחה מהירה: הכלכלה מתפתחת ומתחילה לספוג אנשים נוספים. כשחוצים את הגבול מהמודל הישן והמסורתי לחדש, זה שינוי אדיר. הגידול בתפוקה היא פי שלושה עד פי שישה. העסקת אנשים שחיים מחוץ לזרם המרכזי של הכלכלה היא אחת מהדרכים הטובות ביותר לצמוח.
"מצד שני, דבר אינו בן קיימא אם משאירים אותו לבד. ברור שאתם צריכים לעשות משהו. אתם לא רוצים להיכנס לתקופת השינוי שעובר העולם כמדינה עם השקעות נמוכות בהון אנושי. זה טיפשי וזאת תהיה טעות ענקית. אם יש מגמה כזאת, עליכם להפוך אותה במהירות. המסע שעוברת הכלכלה העולמית הוא מסע שאנחנו עוברים רק פעם אחת. זה לא אירוע שחוזר על עצמו שוב ושוב. הכל משתנה, וזה שינוי תמידי ומתמשך. השאלה שאתם צריכים לשאול היא כיצד הכלכלה והממשלה צריכות להתנהל כדי שהמדינה תפרח גם בנוף הכלכלי העולמי המשתנה. לא צריך להיות פסימיים: המגזר הפרטי מסתגל, ונראה שהממשלה הנוכחית מודעת לבעיות האלה. לא הייתי מהמר נגד יכולת ההסתגלות של ישראל. יש פה הרבה כישרונות".
לתקן את הגירעון, להשקיע בעתיד
האם אתה יכול לחשוב על דוגמאות לכלכלות שכבר עשו את מה שישראל מנסה לעשות כיום, לשלב בכלכלה מיעוטים שכמעט אינם עובדים?
"במדינות רבות עם עבר קולוניאלי, בדרום אמריקה למשל, ישנם רבים שחיים בתוך הכלכלה ורבים שחיים מחוץ לה. בברזיל יש שתי מדינות המתקיימות תחת אותה קורת גג: מדינה שבה לתושבים יש שכר גבוה, ומדינה שבה העוני עצום. התושבים חיים במקביל, אבל לא באמת קשורים אחד לשני. עם זאת, אין מדינות שהן בדיוק כמו ישראל, שבה יש אנשים שמסיבה מסוימת בוחרים לא להיות חלק מהזרם המרכזי הכלכלי".
נושא הריכוזיות בכלכלה תופס כיום חלק נכבד מהדיון הציבורי והכלכלי בישראל. מהן הסכנות שכרוכות בריכוז גבוה של עושר בידי מעטים?
"אני לא מכיר את כל הפרטים של המצב בישראל, אך לפחות במדינות מתעוררות ריכוז גבוה מאוד של עושר מוביל להשפעה גדולה של מעטים על הפוליטיקה ועל החלטות מדיניות, ומוביל למצב שבו הממשלה מתמקדת בשימור הזדמנויות הרווח של עשירים מקומיים. הדבר עשוי גם להוביל להגנה על מגזרים מקומיים מפני תחרות זרה, ולהאט את הצמיחה".
ממי יכולה ישראל ללמוד בכל הנוגע לתכנון לטווח ארוך?
"המדינות שמצטיינות במידה הרבה ביותר בתכנון לטווח ארוך הן המדינות המתפתחות, משום שהן צריכות להיות טובות בכך כדי להצליח. הן ירשו מעידן הכלכלה הריכוזית תוכניות חומש, והפכו אותן למדריכים וליעדים בנוגע למה הן צריכות לעשות. הן יעילות מאוד, וקיימת בהן הבנה משותפת בין המגזר העסקי לציבורי בנוגע למה שעומד לקרות. הכלכלות המפותחות, לעומת זאת, עוסקות מעט מאוד בתכנון לטווח ארוך ומאמינות בטעות שהמגזר הפרטי ידאג להכל ושתפקידן של הממשלות כיום קטן בהרבה. המגזר הפרטי עושה זאת טוב למדי, כשהוא מתפקד, אבל לפעמים לשוק יש גם רעיונות שלא כולם אוהבים".
מהי לדעתך הבעיה הגדולה ביותר שממנה סובלות כיום המדינות המפותחות?
"בעמק הסיליקון אומרים שהמחקר חשוב, אבל מה שבאמת חשוב במחקר הוא הסטודנטים לתארים מתקדמים שעוסקים בו, משום שהם אלה שאחר כך עוזבים ומייסדים את גוגל. ארה"ב ומדינות אירופה נמצאות כיום במצב שבו הן מתקשות להשקיע ביצירת תחרותיות לעתיד, בשל הגירעונות הגבוהים. כתוצאה מכך, יכול להיות שלא נשקיע מספיק בעתיד שלנו. בנוסף, יש לנו בעיה של פערי שכר בארה"ב והבעיה פורצת כשיש משבר. אלה שיש להם mba יסתדרו, בעוד שאנשים אחרים לא יודעים מתי והיכן יוכלו לעבוד שוב. 40% מ-27 מיליון משרות שנוצרו בארה"ב בשני העשורים האחרונים הגיעו מהמגזר הציבורי וממגזר הבריאות, ולהערכתי המגמה הזאת הגיעה לסיומה.
"לדעתי, בארה"ב אנחנו צריכים להשקיע יותר במגזרים ובפרויקטים שמעודדים צמיחה, אבל רבים טוענים שאיננו יכולים להרשות זאת לעצמנו. לכן צריך מנגנון זמני, כמו מס נוסף שיוטל לזמן מוגבל, כך שנוכל לתקן את בעיית הגירעון ועדיין להשקיע בעתיד".
ארה"ב תתקשה לעשות זאת כשרק השמועות על העלאות מסים מעוררות הפגנות המוניות.
"זה נכון. אני לא מבין מדוע מנהיג פוליטי לא פונה לאוכלוסיה ואומר: 'תראו, הברירות שיש לנו הן להשקיע בעתיד, או לתת לעולם לחלוף על פנינו. זאת הסוגיה האמיתית, וכרגע הדיון בה לא מתנהל משום שאנחנו עדיין מנסים לחפור את דרכנו החוצה מהבור שחפרנו לעצמנו'".
מייקל ספנס: "התפישה שלפיה אפשר להסתמך על מה שעבד בעבר כדי להצליח בעתיד היא רעיון כושל"
אשר שכטר
27.1.2011 / 12:12