ביהמ"ש העליון הפך החלטת המחוזי: ביטל אישור לתביעה ייצוגית כנגד משרד התחבורה

נשיא ביהמ"ש העליון אהרון ברק, סגנו שלמה לוין והשופט תיאודור אור, החליטו אתמול לקבל את ערעור המדינה על החלטת סגן נשיא ביהמ"ש המחוזי בתל אביב לשעבר, משה טלגם, לאשר את התביעה הייצוגית שהגיש צ'רטוק דניאל באמצעות עו"ד אריה צ'רטוק כנגד המדינה, שר התחבורה, המועצה הארצית למניעת תאונות והמכון הארצי לתחבורה, בגין גביית אגרה של 90 שקל שלא כדין מהמוזמנים לבצע את ההשתלמות בנהיגה כנדרש עפ"י החוק.



כזכור, קבע השופט טלגם כי התשלום שנדרשו לשלם נהגים המחזיקים ברשיון נהיגה שלוש שנים ויותר ובהיותם מעל גיל 21, שזומנו לקורס "השתלמות עיונית בנהיגה - רענון" במכון הארצי לתחבורה, הינו אגרה שלא אושרה בתקנות ולפיכך אינה חוקית. בבקשה לאישור התביעה כייצוגית נטען כי סך משוער של האגרות שנגבו היה כ-58 מיליון שקל.



התובעים טענו בין השאר כי משרד התחבורה הטעה אותם בכך שעל גבי ההזמנות להשתלמות התנוססו בכותרת שמו של המשרד, רשות הרישוי ומדינת ישראל, ומכאן ניתן היה להבין כאילו מדובר בחיוב החל כדין. המדינה טענה, כי מדובר בפעולה שלטונית שהנהג המזומן לה נדרש לעשותה, מכוח תקנות התעבורה שאינן מאפשרות לו לחדש את רשיון הנהיגה שבידו אם לא יעשה כן, וכי הגוף המבצע את הפעולה אינו בגדר "עוסק", לפי הוראות חוק הגנת הצרכן, במתן ההשתלמות לשם רווח.



השופט טלגם דחה את טענת המדינה, לפיה מדובר בפעולה שלטונית שאינה בגדר שירות, וקבע כי די בעובדה שהממשלה ראתה לנכון להקים גוף משפטי נפרד ולייחד לו עיסוק זה, כדי שהפעולה לא תהיה בגדר פעולה שלטונית מובהקת.

שופטי בית המשפט העליון נדרשו לשתי נקודות בפרשה. הנשיא ברק בפסק דינו נדרש לעניין היות המכון הארצי לתחבורה "עוסק" עפ"י חוק הגנת הצרכן. ברק קובע כי כדי לקבוע האם המדינה ורשויותיה יכולות להיחשב כרשויות על פי החוק יש לבחון האם הפעולות שהן מבצעת הן כ"דרך עיסוק".



בעניין זה קובע ברק כי את פעילות רשויות המדינה יש לחלק בין פעולות ציבוריות שלטוניות שאינן מסחריות לבין אלו שמהוות פעולות מסחריות בהן פועלת המדינה כמו כל גוף פרטי. לקביעתו, רק פעולות אלו - המסחריות - הן נשוא לתביעה כנגד המגינה לפי חוק הגנת הצרכן.



ברק קובע כי מאחר שהנהגים מחזיקים ברשיון נהיגה מכוח החוק ומוזמנים לקורס השתלמות המחויב מכוח החוק, הרי בסופו של יום מדובר במימוש של הסדר שנקבע בתקנות, וגם היותו מבוצע ע"י גופים פרטיים שהוסמכו ע"י משרד התחבורה לא מוציא את הפעולה עצמה מגדר פעולה שלטונית.



לפיכך, קובע ברק, לא ניתן להגיש את התביעה הייצוגית כנגד המדינה בגין עילה זו מכוח חוק הגנת הצרכן, וכי על התובעים למצוא תרופתם בנקודה זו במסגרת תחומי המשפט הציבורי.



סגן הנשיא לוין התייחס בהחלטתו לנקודה אחרת. לוין בוחן האם מדובר בתשלום המוגדר כ"אגרה" או "מחיר". לוין קובע כי ההבדל ביניהם הוא מהותי, וכי "אגרה" מגלמת בתוכה מרכיב של מס בעוד ש"מחיר" הינו תשלום בעבור השירות.



לוין קובע כי התובעים לא הניחו תשתית ראייתית מתאימה לצורך ההבחנה האם מדובר ב"אגרה" או "מחיר", ולפיכך לא הרימו את "הנטל, המוטל על תובע המבקש רשות להגיש תובענה ייצוגית, להוכיח לכאורה את העובדות הנטענות על ידו בכתב התביעה".



לוין מציין כי הדרישה המחמירה, של הוכחה לכאורה של העובדות הנטענות, נקבעה אמנם לעניין תובענה ייצוגית לפי חוק ניירות ערך, אולם שיקול זה יפה גם לעניין תביעה ייצוגית לפי חוק הגנת הצרכן.



לוין מוסיף עוד כי לאור כל זאת הסיכויים שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה הינם קטנים, וכי למרות ששיקול זה אינו מופיע בגוף חוק הגנת הצרכן, הרי ששקילתו מתחייבת לאור החשיבות הציבורית של מכשיר התובענה הייצוגית.



בהקשר זה ראוי לציין כי ברק בפסק דינו מוסיף בהערת אגב כי לו סבר שמתקיימות הוראות חוק הגנת הצרכן, הרי שהוא היה נוטה לדעה כי התשלום שנגבה מהמערערים אינו "מחיר".



"מחיר" מתאפיין, בין השאר בכך שהוא תשלום רצוני ולא תשלום כפוי. ברצותו - נזקק פלוני לשירות ומשלם מחירו, ברצותו - לא נזקק לשירות ולא משלם את מחירו. "מחיר וכפייה אינה דרים בכפיפה אחת".



בעקבות ביטול החלטתו של טלגם נדחתה התביעה הייצוגית וביהמ"ש הטיל על התובעים הוצאות בסך 15 אלף שקל. (רע"א 2701/97)