>> גל מור הופתע כשהפגנת החרדים הקבועה ברחוב הנביאים שבמרכז ירושלים הגיעה עד ללובי של אברהמס הוסטל, האכסניה שהוא פתח באחרונה. "הם מפגינים בכל שבוע, אבל הפעם הם הגיעו עד כיכר הדוידקה ולדלת האכסניה", מספר מור. "מבחינת התיירים, רוב האורחים שלנו, מדובר אולי בחלק מהפולקלור המקומי שנחמד לצלם בחוץ - אבל זה די מבהיל כשהם ממש מנסים להיכנס פנימה".
בדיקה שעשו מור, 33, ושותפו מעוז ינון, 35, העלתה כי החרדים פשוט התבלבלו. המפגינים חשבו שהאכסניה החדשה היא מסעדה הפועלת בשבתות, ובאו להביע מחאה. שני היזמים הצעירים נאלצו לגשת לרב הקהילה ולהסדיר את העניין. "גם זה אחד החסמים של ירושלים - סביר להניח שאכסניה כזו, שמטרתה להגדיל את היצע החדרים לתיירים עצמאיים, היתה זוכה לקבלת פנים אוהדת הרבה יותר בתל אביב".
לו היו החרדים בעייתם היחידה של שני היזמים, מלאכתם היתה קלה. אלא שהניסיון לעשות עסקים בירושלים מעלה לא מעט תהיות בנוגע לחסמים מורטי העצבים שעומדים בפני יזמים צעירים וחדורי אידיאולוגיה. כך, עיריית ירושלים אמנם הגדירה את הגדלת היצע החדרים לקהל עצמאי ולא עשיר (לואו-קוסט), שעושה שימוש רב בשירותים מקומיים, מיעדיה החשובים לטווח הקצר - אבל כמעט ואינה מעניקה סיוע ליזמים.
"אומרים לנו 'כל הכבוד', וטופחים על השכם", מציין מור שהשקיע עם שותפיו (ינון ושותפים שקטים) 2.5 מיליון שקל באכסניה. "אבל לא מעבר לכך. כשמדובר ביעד של העירייה היית מצפה שיעזרו בתמרוץ כספי, בהפחתת ארנונה או אפילו במתן ערבות מול הבנק בזמן גיוס הכסף - אבל הדברים האלה לא קיימים. אם מוסיפים לכך את הקושי באיתור מבנה בעל תב"ע (תוכנית בניין עיר) מלונאית - רוב המבנים מושכרים למשרדי ממשלה לעשרות שנים - ואת השכירות הגבוהה, מתברר שאתה בעצם לבד בזירה קשה מאוד".
מה אומרים לכם כשאתם מבקשים עזרה?
"שאין מסלול תמרוץ ליזמים כמונו; מגלגלים את האחריות למשרד התיירות. אז אנחנו אומרים: 'אם אין, אולי צריך לבנות אחד כזה'".
מי כן מקבל סיוע?
"העירייה עסוקה בחיזור אחר יזמים גדולים, רשתות בינלאומיות שיבנו מלונות חדשים המיועדים לתיירות העשירה. לטעמנו, לא מדובר בחשיבה לטווח הארוך. תייר עשיר מגיע למעט זמן, אוכל במלון, עושה מסאג' בספא ומשלם למדריך פרטי. תיירות עצמאית היא פלח שמתרחב בעולם ומדינות רבות כבר הבינו שצריך לעודד אותו, מכיוון שזו תיירות שתומכת בעסקים המקומיים הקטנים - הם אוכלים במסעדות המקומיות, עושים קניות בחנויות המקומיות, הולכים לפאבים ולהופעות.
"מאז שפתחנו, העסקים סביבנו מודים יום-יום. האורחים שלנו קונים בירות בחנות הסמוכה ואוכלים ארוחת בוקר בבית הקפה שליד. העירייה, שמבינה את החשיבות בתיאוריה, לא ממש נרתמת לעזרה".
בכלל לא?
"ייתכן שיסבסדו את ניקוי הבניין מבחוץ, אבל את זה עושים לכל העסקים במרכז העיר. מה שכן, הם נתנו לנו את מספר הטלפון של בעל הבניין כשחיפשנו מקום לפתוח את האכסניה. מעבר לזה, שום דבר".
ובכל זאת, אתם מתעקשים להיות דווקא פה.
"היה קל יותר לעזוב, אולי אפילו טבעי ומתבקש. כמו שעשו כמעט כל החברים שלי שעברו לאזור המרכז. אני נולדתי פה וחזרתי לחיות פה אחרי כמה שנים בחו"ל, כדי לתמוך בעיר הזו ובקהילה החילונית שעדיין נמצאת בה. אני רוצה להיות דווקא כאן, כחלק מקו אידיאולוגי שמטרתו לנסות לשנות את המגמה השלילית ולחזק את ירושלים".
ואתה אופטימי?
"בעניין האכסניה, בוודאי. ברור לי שיש צורך במיזם כזה, ואנחנו נעבוד קשה כדי להצליח. אבל אני חושב שהמוסדות המקומיים חייבים להיכנס לתמונה ולעזור ליזמים צעירים שרוצים להישאר פה, במקום להקשות ולהבריח אותם".
"אידיאולוגיה כבר לא מספיקה"
גם עידו לויט, 27, הוא ירושלמי מלידה. לפני שלוש שנים הוא ואחיו, אייל, פתחו את בר הקצה, שמקדם גם אירועי תוכן כמו מופעים ותערוכות (כ-200 אירועים בשנה). לויט הוא גם בעליה של חברת הפקות הקצה, שמפיקה בין השאר תערוכות רחוב ואירועים אחרים בתחום התרבות האורבנית.
"פתחנו נטו מתוך אידיאולוגיה", מצהיר לויט. "היה צריך לייצר מקום שיהיה גם בשבילנו: חבורת אמנים, מוסיקאים, סטודנטים מבתי ספר לאמנות, צעירים שחיים בעיר - שכבת גיל שהופכת לנדירה פה. רוב החברים שלי כבר לא בירושלים, אבל אנחנו כאן".
לבר כמו הקצה, מעיד לויט, היה קל יותר להצליח במקום אחר. "אני פוגש המון בעלי עסקים כמונו, שבקושי שרדו כאן ומצליחים מאוד בתל אביב. בקרב היזמים יש אמרה ידועה: 'אם שרדת בירושלים - תצליח בכל מקום'. העיר הזו קשה ואתה לומד להילחם על הפרנסה באופן יום-יומי, כך שאתה מתחשל הן עסקית הן אישית".
הקשיים שבהם נתקל לויט מגיעים מכיוונים שונים. התחרות אמנם פחותה בהשוואה לתל אביב, אבל כך גם פלח האוכלוסיה הבלייני. "נדמה שמדובר במטרופולין, אבל מעשית אין תמיד מספיק קהל. יש בר אחד שמתחרה בנו. כשיש אצלו אירוע, אצלי אין אנשים, ולהפך. אצלו יכולים להיכנס 200 איש ואצלי 150, ובכל זאת קשה לנו".
אתם מצליחים להתקיים מקונספט כזה?
"כמובן שלא. צריך להוסיף לנתון של מספר האנשים גם את העובדה שסטודנטים זה עם עני. אנחנו חייבים להשלים הכנסה".
איך בדיוק?
"הקמתי חברה נוספת בשם הקצה הפקות, שמפיקה תערוכות רחוב ואירועי רחוב אורבניים. יש רק גוף אחד שיכול וצריך להוציא אירועים כאלה לפועל, וזו עיריית ירושלים - אלא שבאחרונה גם זה נעשה קשה. לעירייה אין עדיין תקציב מוסדר ל-2011 וכל הפרויקטים היפים שתוכננו הוקפאו. זה משליך מיד גם עלינו".
למה בעצם אתה מתעקש להישאר פה?
"כי זו זכות. ירושלים היא באמת עיר קשה ומשברית, אבל גם מעניינת מאוד. במקום כזה נוצרת תרבות ואני, בגילי הצעיר, עוד יכול להרשות לעצמי להיות במצב שבו אני מרוויח פחות, אבל גדל ומתפתח. בעבר הניעה אותי תחושת שליחות עסקית. כיום כבר לא, אבל עדיין מאוד מעניין לי".
אז אתה כבר לא משוכנע שתישאר פה לנצח.
"הפנטסיה שלי היתה לגדל פה את הילדים שלי. אבל מכיוון שכלכלית קשה פה, אני מעדיף שלא לצאת בהצהרות. ייתכן שנצטרך לשים את האידיאולוגיה בצד וללכת לכיוון ההיתכנות הכלכלית".
מה היית מהציע לראש העיר לעשות כדי שירושלים תשמור על יזמיה?
"יש פה באחרונה תחושת עשייה והתעוררות, אבל זה לא מספיק. העיר הזו צריכה להתאפס על עצמה - לתת יותר תקציבים לצעירים, לסיים תשתיות, לתמוך ביזמות שעוזרת לחילונים הירושלמים להבין שיש סיבה להישאר פה.
"אני מקווה שהרכבת הקלה תחולל שינוי, שהמדרחוב יתמלא חיים ושהעירייה תממן פעילויות בעבור קהל שצמא לתרבות ועניין. אם זה יקרה - נצליח להתקיים פה, ולא ניאלץ לעשות את הדרך לתל אביב".
ירושלים-ניו יורק
במדרחוב בצלאל, מול בית הספר הידוע לאמנויות, יושבת יזמת ירושלמית מרוצה. מירי אשור-זוטא, בת למשפחת צורפים מוכרת בעיר, פתחה לפני שנתיים את סופיה, חנות בגדי מעצבים מקומיים שנראית כאילו היא לקוחה מסוהו, ניו יורק. "הרגשתי שאני חייבת את העסק הזה לקבוצה ששומרת פה על העיר. כולנו פה כדי לשמור על ירושלים - אחרת היא תתחרד לחלוטין", היא מדגישה.
לדברי אשור-זוטא, זה הזמן לנפץ את המיתוס: יש בירושלים וסביבותיה נשים רבות שמבינות באופנה ומוכנות לשלם בעבורה. יחסית לתל אביב יש לה יתרון נוסף: העובדות שלה הן סטודנטיות מבצלאל ויחד עם המוסד השכן נעשים הרבה שיתופי פעולה בתחום האופנה.
העובדה שהחנות ממוקמת במרכז העיר, אזור שסבל מקשיים רבים בשנים האחרונות בשל תשתיות רעועות שהבריחו ממנו לקוחות, לא מטרידה אותה. "המיקום שלי הוא בשוליים. אנשים מגיעים אלי מפה-לאוזן, והסטודנטיות מבצלאל גם הן עוזרות להפיץ את השמועה. מובן שאשמח מאוד אם ראש העיר, שהראה בשנה שעברה סימנים מעודדים, יפעל להחייאת מרכז העיר ויביא לכאן פעילויות שימשכו קהל גם השנה".
הלקוחות, מסתבר, מגיעים גם בדרכים לא רגילות. לפני כמה חודשים נדהמה אשור-זוטא לגלות כתבה על החנות שלה ב"ניו יורק טיימס". "זה אחד היתרונות של ירושלים", היא אומרת. "הגיעה לכאן כתבת כדי לבקר את אחיה שחזר בתשובה, יצאה לטייל וראתה את החנות. היא עשתה פה קנייה גדולה ולא אמרה דבר. בכתבה שפירסמה נאמר כי לבקר בסופיה חשוב כמו לבקר בכותל. מאז מגיעות לכאן לא מעט נשים מניו יורק, מחזיקות את הכתבה ביד".
החזרת כבר את ההשקעה הראשונית בחנות, שנראית כל כך לא ירושלמית?
"זה יקרה, להערכתי, בשנה הקרובה. בכל מקרה, אני מרוצה מהמכירות, מהקהל האיכותי וכמובן מהפן האידיאולוגי שלא פחות חשוב".
לא היית מצליחה יותר בתל אביב?
"לא. תל אביב ספגה מכה קשה בתקופת המשבר. יש שם אווירה לא טובה של תחרות גדולה. בירושלים האווירה אחרת, וכשיש גם מוצר טוב וגם קהל עם צורך אמיתי - זה מצליח. אני בכלל מתכננת לדלג על תל אביב. החנות הבאה תיפתח בניו יורק".
עיריית ירושלים: "תוכניות חדשות"
תגובת עיריית ירושלים: "הרשות לפיתוח ירושלים מעודדת יזמים לבנות ולשפץ בתי מלון בעיר בדרכים שונות. הרשות פועלת מול משרדי התיירות והאוצר לקידום תמריצים ומענקים לבניית בית מלון בעיר. בחודש הקרוב יחל לעבוד יועץ מיוחד להגדלת היצע חדרי המלון בעיר, במטרה ללוות יזמים בבניית בתי מלון בעיר (one stop shop).
"אין הקפאת תקציבים לפרויקטים. העירייה רואה בפעילויות תרבות במרחב הציבורי דגש מרכזי בעבודתה לשנה הקרובה ויש בכוונתה אף לפתח תוכניות חדשות".
yazam@themarker.com
העיר הזאת חייבת להתאפס על עצמה
מאת טלי חרותי-סובר
30.1.2011 / 6:57