דפלציה לעשירים. אינפלציה ליתר

>> בעולם הכלכלי ניטש בשנים האחרונות ויכוח סוער. מצד אחד ניצב מחנה הטוען כי הריבית הנמוכה, הגירעונות הגדולים והדפסת הכסף יביאו במוקדם או במאוחר לזינוק ברמות האינפלציה. מולו ניצב מחנה הטוען שכל הנתונים האלה, שהם אכן אינפלציוניים מטבעם, לא יוכלו לייצר אינפלציה אל מול הכוחות הדפלציוניים האדירים שהתגבשו בעולם בשנים האחרונות.

כוחות אלה כוללים את הייצור הזול בסין, את הזדקנות האוכלוסייה בעולם המערבי, את נטל החוב הצרכני הגדול ואת עודף כושר הייצור בענפים רבים. כל אלה, טוענים המתנגדים לתסריט האינפלציה, יביאו לתהליכים דפלציוניים דומים לאלה שחווה יפן כבר שני עשורים. הריבית הנמוכה, לשיטתם, לא תגבור על כוחות אלה.



הוויכוח ניטש בעוז ומוביל לעצבנות רבה בשוקי החוב הנומינליים. המשקיעים נקרעים בין הרצון לקבל מעט תשואה בסביבת הריבית האפסית לחשש להילכד במכשיר נומינלי ארוך טווח בזמן התפרצות אינפלציונית.



אלא שעולה כאן תהייה נוספת: האם ייתכן שהתשובה לשאלה אם צפויה לנו אינפלציה או דפלציה אינה חד-משמעית, ושמענה אפשרי לה הוא: "תלוי את מי שואלים"?



סקי מול אוטובוס



כותרות שהופיעו בעיתון לפני כמה שבועות המחישו את הנקודה הזאת. זו לצד זו קלטו עיני שתי ידיעות. בראשונה נכתב: "מחירי התחבורה הציבורית עולים ב-7%". בשנייה נאמר: "מחירי חופשות הסקי ירדו ב-15% לעומת השנה שעברה". הסמיכות הפיסית בין שתי הידיעות והניגוד החד צדו את עיני.



חופשת הסקי הוזלה משתי סיבות: אירופה נמצאת בבעיה כלכלית, ולכן לא רק שהשקל התחזק מול היורו, גם מחירי המלונות וחבילות הסקי ירדו בגלל ביקוש נמוך יותר. מחירי התחבורה הציבורית, לעומת זאת, עלו בגלל עליית מחירי הדלק.



זהו אמנם מקרה בודד, אך הוא מייצג תופעה רחבה בהרבה. התופעה הזאת מתרחשת בכל העולם. התשובה לשאלה אם צפויה אינפלציה או דפלציה היא פשוטה: תלוי מי אתה. אם אתה עני צפויה לך אינפלציה, ואם אתה עשיר - דפלציה.



בכל העולם, מחיריהם של מוצרי צריכה שאינם חיוניים, החל בחופשות סקי וכלה בגאדג'טים אלקטרוניים, יורד בהתמדה. מצד שני, מחיריהם של מוצרים ושירותים חיוניים כמו מזון, אנרגיה ושירותים רפואיים עולה.



מכיוון שרכיב המוצרים החיוניים בסל הצריכה של אנשים שמצבם הכלכלי גרוע גבוה, בעוד שחופשות סקי אינן נמצאות בסל הצריכה שלהם, הרי שסל הצריכה שלהם מתייקר. הם חווים שחיקה ברמת החיים. סל הצריכה של השכבות המבוססות, לעומת זאת, כולל הרבה יותר הוצאות על שירותים כמו נסיעות לחו"ל ומכשירים אלקטרוניים. הם חווים דפלציה ורמת חייהם עולה.



במציאות הישראלית יש מישור נוסף ואכזרי לא פחות שבו התופעה הזאת באה לידי ביטוי - תחום הדיור. מי שהיה בעל הון בסיסי והצליח לרכוש דירה בעבר, שלא לדבר על דירה שנייה להשקעה, אינו נפגע מהעלייה במחירי הדירות ובשכר הדירה.



עליית מחיר הדירה שבבעלותו אינה יוצרת לו רווח כלכלי, אך אם כתוצאה מכך הוא מקבל תוספת יוקר לשכרו, הרי שהוא יצא ברווח מהעניין. הוא יכול לצרוך יותר עם המזומן שקיבל. לעומתו, מי שאין ברשותו ההון הזה ואין בבעלותו דירה רואה מול עיניו אינפלציה גבוהה שפוגעת ברמת חייו באופן משמעותי.



עניין של מזל



התופעה הזאת אינה ייחודית לישראל. היא מיובאת אלינו מהעולם, והיא קיימת כאן ביתר שאת מאז קיץ 2010, לאחר שהבנק הפדרלי בארה"ב הכריז על תוכנית ההרחבה הכמותית השנייה שלו. המהלך הזה גרם לירידה בשער הדולר ולעלייה ניכרת במחירי הסחורות, שחלקה אינו יכול להיות מוסבר על ידי גורמים ריאליים, אלא בעיקר בהזרמה המוניטרית הגדולה שייצרה גאות ספקולטיבית.



לתופעה הזאת יש מחיר חברתי כבד. היא מרחיבה את הפערים החברתיים. מסיבות שאינן בשליטתם, ושאין להם יכולת להשפיע עליהן, רמת חייהם של החלשים נפגעת, ואילו החזקים יותר נהנים מההפקר. לשם הגילוי הנאות, ראוי לציין שכותב שורות אלה נמנה עם הצד הנהנה מהתופעה.



האם זה צודק ומוסרי? אף שזה מנוגד לאינטרס שלי, עלי להודות שהתשובה הברורה היא שלא, אין בכך צדק כלל. נסיבות כלכליות יוצאות דופן, שלא ניתן להאשים בהן את בעלי השכר הנמוך יחסית, מביאות להתרחבות הפער ברמת החיים בין חזקים לחלשים.



הסיבה לכך שמצבי הכלכלי השתפר בשנה האחרונה, שכן סל הצריכה שלי הוזל, אינה תוצאה של עבודה קשה יותר, כישרון חבוי שהתגלה לפתע או השקעה נוספת בהכשרתי המקצועית - הגורמים שחסידי השוק החופשי נוהגים להלל כגורמי מפתח לעלייה ברמת החיים. אולי נעים לי לחשוב כך, וזה ילטף את האגו שלי, אך זה אינו המצב. פשוט היה לי מזל. הנסיבות הכלכליות העולמיות שיחקו לטובתי והוזילו את סל הצריכה שלי.



לעומת זאת, למי שסל הצריכה שלו מוטה למוצרים חיוניים לא שיחק המזל. רמת חייו ירדה, ולא בגלל עצלות, חוסר כישרון או חוסר הכשרה.



ויכוח עתיק יומין



השאלה היא אם מעצבי המדיניות צריכים להתחשב בכך. האם צריך להתערב בנסיבות שנוצרו ולנסות לפעול לאיזונן באופן מלאכותי?



מחנה הדוגלים בכלכלת השוק יאמר שבשום פנים ואופן לא, ושהבעיה תיפתר מעצמה - בשלב כלשהו מחירי המזון והאנרגיה יירדו קצת, שערי המטבע ישתנו, ואז תתרחש התופעה ההפוכה - והפערים יצטמצמו. התערבות ממשלתית בחלוקת העושר וההכנסה, על פי השקפה זו, תביא בהכרח להגדלת המס שיעור על המבוססים ותקטין את הצמיחה העתידית, מה שיפגע בכולם.



הצד השני יאמר שבכלל לא בטוח שהתיקון יבוא, וגם אם כן, עד שזה יקרה תיגרם פגיעה חברתית אנושה ברבים. לפי גישה זו, בחוסר צדק צריך לטפל, ולא לחכות שהוא ייפתר מעצמו. את החשש מפגיעה בצמיחה דוחים נציגי הצד הזה בטענה שעדיפה צמיחה נמוכה יותר, אך כזו שממנה נהנים כולם, על פני צמיחה מהירה שממנה נהנים רק מעטים.



זהו ויכוח עתיק יומין, ואם ניתן ללמוד משהו מניסיון העבר, הרי זה שיש לו נטייה מחזורית. האי-שוויון גדל, מה שיוצר מתחים עד כדי פיצוץ חברתי, נוצר שינוי תפישתי ומעבר לגישה השנייה עד לשלב שבו הפעילות הכלכלית אכן מואטת, נוצר שינוי תפישתי המביא להקטנת המעורבות, וחוזר חלילה.



אנו נמצאים בתקופה שבה הפערים בעולם המערבי מתרחבים. איש אינו יכול לצפות מתי התהליך הזה ימצה את עצמו ויחל היפוך מגמה. עם זאת, ההנחה שהמגמה הזאת תישמר בעתיד ושלא תהיה התערבות ממשלתית בניסיון להקטין פערים אינה מבוססת. ההיסטוריה מראה אחרת.



הכותב הוא מנכ"ל פסגות קומפס השקעות ומנהל מחקר חו"ל בפסגות