תנובה נמכרה בזול, רייכמן קיבל 5 מ' ש' כדי לא להתחרות בה

>> מאיר שמיר השיג תשואה של 265% על השקעתו בתנובה בתוך שנתיים וחצי בלבד - כך בישרו כותרות העיתונים יום לאחר שחברת מבטח שמיר חתמה על מזכר הבנות למכירת אחזקותיה בתנובה (20.7%) לחברת לאומי פרטנרס תמורת 1.23 מיליארד שקל.



הרווח העצום שרשם שמיר, לאחר כמה רגעים לא קלים שפקדו את השקעותיו בשנים האחרונות, היה האישוש הסופי לתחושה שקיננה זה זמן רב בקרב הרפתנים, בעליה הקודמים של תנובה. האחרונים, שרק בינואר 2008 הצביעו ברוב עצום בעד ההצעה למכור את אחזקתם בתנובה לפי שווי חברה של 989 מיליון דולר לקרן איפקס וחברת מבטח שמיר, קיבלו עוד ועוד סימנים המצביעים על כך שלמעשה הם נפרדו ממפעל חייהם בעבור נזיד עדשים.

כבר בקיץ 2009, כשתנובה (75%) וחברת היפרשוק (25%) מכרו לחברת נצבא את מתחם הסינמה סיטי בפי גלילות תמורת 406 מיליון שקל, יכלו בעליה הקודמים של תנובה לחשוד שמכירת החברה לא היתה העסקה הטובה שעשו מעודם. ואולם, האינדיקציה הברורה ביותר לכך שהושמו ללעג ולקלס ניתנה לרפתנים באפריל 2010, כשחברת השוק הסיטונאי - חברה בת של תנובה (60%) - מכרה חלק ממתחם השוק הסיטונאי בתל אביב לקבוצה בראשות קבוצת גינדי, רבוע כחול ישראל ועו"ד שרגא בירן תמורת 1.4 מיליארד שקל (387 מיליון דולר).



בעליה הקודמים של תנובה מהמושבים והקיבוצים לא נדרשו לאמץ את זכרונם יתר על המידה כדי לשלוף את ההערכה שהודלפה לפני השלמת המכירה, שלפיה הנדל"ן של תנובה אינו שווה יותר מ-250 מיליון דולר.



לא כולם צריכים להרגיש חוסר שביעות רצון ומרירות בעקבות העברת השליטה בתנובה לקרן איפקס. המנכ"ל הקודם של תנובה אריק רייכמן, למשל, אינו אמור לחוש כך. אמנם מקורב לרייכמן גילה בראיון לתקשורת כי הוא מרגיש מנוצל ונטוש על ידי זהבית כהן, מנכ"ל איפקס ישראל, אבל אי אפשר לומר שכהן לא השקיעה מאמצים ודמים רבים כדי לפצות את רייכמן על עוגמת הנפש.



ל-themarker נודע כי תנובה שילמה 5 מיליון שקל לרייכמן בשני תשלומים עבור אי תחרות. התשלום הראשון הועבר במארס 2008 על פי תוספת להסכם ההעסקה של רייכמן. התוספת קבעה כי תנובה תשלם לרייכמן 2 מיליון שקל במועד פרישתו תמורת הסכמתו של רייכמן שלא להתחרות בה בעסקי החלב, במישרין או בעקיפין, בשנתיים שלאחר פרישתו בסוף ינואר 2008. רייכמן הסכים גם להימנע ממתן שירותי ייעוץ למתחריה של תנובה בשוק החלב. הסיבה לצורך בתשלום לרייכמן עבור הסכמתו לעמוד במגבלת אי תחרות היתה המידע המסחרי הרב שצבר רייכמן בשנות כהונתן כמנכ"ל תנובה, והאינטרס של תנובה שלא ייעשה שימוש בידע זה כדי להתחרות בה.



יש להניח שבשנתיים שחלפו מאז פרישתו של רייכמן לא גדל המידע המסחרי שבידיו בנוגע לשוק החלב, ובכל זאת, בפברואר 2010 אחז בתנובה התקף חרדה נוסף מפני האפשרות שהמנכ"ל לשעבר רייכמן יספק את שירותיו הטובים למתחריה. היה זה רייכמן, מן הסתם, שגילה לתנובה כי היו אליו פניות מגורמים עסקיים שונים שפועלים בתחום החלב.



עוד שלוש שנים, עוד 3 מיליון שקל



חברה אחרת היתה אולי מוכנה להמר כי פנסיונר בן 72 לא יזיק, ולא יהיה איום גדול מדי על מונופול החלב - אך תנובה בהובלת כהן העדיפה שלא להסתכן, ובתגובה פבלובית מעט שלפה את העט ורשמה צ'ק נוסף וגדול יותר לטובת רייכמן. הגבלת התחרות הוארכה בעוד שלוש שנים, עד ינואר 2013, תמורת 3 מיליון שקל.



תנובה, אם כן, לא העריכה את כישוריו הניהוליים של רייכמן במידה שתספיק כדי להעסיקו ולו חודשיים לאחר תאריך השלמת העסקה, אך היתה מוכנה לשלם לו סכום של 5 מיליון שקל תמורת מה שהוגדר כתקופת אי תחרות חריגה באורכה, שתימשך חמש שנים תמימות.



פרשה זו משלימה את ההתנהלות המוזרה של רייכמן במכירת השליטה בתנובה. ועד הנהלת תנובה, שניהל את המכירה ב-2006, לא ניסח מערכת קריטריונים ברורה ומשקלות מוגדרים מראש לכל אחד מהקריטריונים כדי לבחור את הזוכה בהתמודדות על תנובה. במקום זאת נדרשו המתמודדים להסכים לשני קריטריונים בלבד: מחיר מינימום של 800 מיליון דולר, והתחייבות לרכוש מהרפתנים - בעליה של תנובה - את החלב הגולמי שייצרו ב-12 השנים הבאות, על פי נוסחת המחיר שהיתה קיימת עד למכירה.



הנהלת תנובה הבהירה כי מכירת תנובה אינה מכרז ואינה כפופה לדיני המכרזים, הצהרה שמשמעותה לא הובנה ככל הנראה כל צורכה על ידי בעליה הקודמים של תנובה, המקוננים כיום על שמכרו את החברה בזול.



ההנהלה שמרה לעצמה את הזכות "לקבל כל החלטה בעניין לפי שיקול דעתה המוחלט ועל פי קריטריונים שתמצא לנכון, כולל נתוני המציעה, שווי ההצעה וההתאמה לדרישות". נוסח כוללני ומעורפל זה העביר להנהלת תנובה, ולרייכמן בראשה, את שיקול הדעת הבלעדי בבחירת הזוכה, מבלי שתהיה מחויבת לקבוע את זהותו על פי קריטריונים כמותיים ושקופים.



הליך המכירה הסתיים בכאוס



בהתחשב בנתוני הפתיחה שלו, אין זה מפתיע שהליך המכירה הסתיים בכאוס מוחלט. בפני ועד הנהלת תנובה עמדו בסוף התהליך חמש הצעות שלמעט המחיר קשה היה להשוות ביניהן, ואם לא די בכך נטל רייכמן לעצמו את הזכות להפסיק את הליך ההתמחרות בעיצומו.



ועד הנהלתה של תנובה קיבל שלוש הצעות: מקבוצה של מבטח שמיר ומריל לינץ' (1.04 מיליארד דולר), מאפריקה ישראל (1.045 מיליארד דולר) ומקרן איפקס (1.025 מיליארד דולר). רייכמן וועד הנהלת תנובה החליטו שלא לקיים התחרות סופית בין שתי ההצעות הטובות ביותר אלא לבחור דווקא בזו של אייפקס, מבלי שינסו להשיג את המחיר הגבוה ביותר עבור בעלי מניותיה של תנובה.



"ההצעה של איפקס לא היתה הגבוהה ביותר, אבל היתה גבוהה דיה כדי לקבוע שהיא הטובה ביותר", אמר רייכמן, והסביר כי ועד הההנהלה קיבל את ההצעה הטובה ביותר שיכול היה לקבל בהתחשב במגבלות, שנבעו מהמחויבות של הרוכש להסכם החלב. רייכמן לא טרח להסביר מי שמו לוותר בשמם של בעלי המניות על עשרות מיליוני דולרים, ומדוע פטר דווקא את הזוכה, קרן איפקס, מהתחייבות לחלק לחברי אגודת תנובה דיווידנד של 15 מיליון דולר בגין רווחיה של תנובה ב-2006.



הליך המכירה העקום עורר את זעמה של אפריקה ישראל, שהגישה את ההצעה הגבוהה ביותר. אפריקה ישראל טענה במכתב חריף לחברי ועד הנהלת תנובה כי "נפלה קורבן למהלך מתוכנן, שבו שימשה אפריקה כלי בידי תנובה לצורך העלאת מחיר הצעתו של מתחרה שסומן מראש על ידי תנובה כזוכה בהתמודדות, שלא נועדה אלא לקיים מראית עין של שוויוניות ותום לב".



יש להניח שלפחות חלק מחברי אגודת תנובה זוכרים עדיין אילו תשואות קיבל אריק רייכמן בוועידה האחרונה של תנובה, שבה אושרה מכירתה של החברה. כיום, כשברור שמפעל חייהם נמכר במחיר נמוך, הם יוכלו להתנחם בכך שגם אם רייכמן לא הפליא לעשות לביתם, לפחות לביתו שלו הוא עשה לא רע.



מתנובה נמסר: "אין קשר בין הדברים. הסכם הפרישה של מנכ"ל תנובה לשעבר כלל הוראת אי תחרות לשנתיים. בחלוף השנתיים התברר כי התקופה לא היתה מספקת, וזאת בין היתר לאור הצעות שקיבל ממתחרים. לפיכך, ולאור הידע העצום והחשוב שלו על שוק החלב בכלל ועל תנובה ועסקיה בפרט, החליטו הצדדים באותה נקודת זמן להאריך את תקופת אי התחרות בשלוש שנים נוספות. תנובה פעלה בשני המקרים כפי שהיא פועלת תמיד: בשקיפות, באחריות ובהגינות".



יורם גביזון