"מי שירוויח מדה-רדיקליזציה של האסלאם הם היהודים - בעיקר מדינת ישראל - נשים ומיעוטים", כך אמרה אייאן הירסי-עלי, פוליטיקאית הולנדית ממוצא סומאלי שנודעת כמי שיצאה נגד האיסלאם הרדיקלי ויחסו לנשים.
בפאנל שהתקיים בכנס הרצליה ה-11 במרכז הבין-תחומי בהרצליה, השתתפו לצד הירסי-עלי גם ג'ודית מילר, עיתונאית חוקרת ד"ר בועז בנור וד"ר שמואל בר. הפאנל, "מדעווה לג'יהאד, מאינדוקטרינציה לאלימות", דן במידת האיום שמהווה הרדיקליזציה של העולם המוסלמי על העולם המערבי ועל דרכי התמודדות עימה.
בתגובה לשאלה אודות יציאתה כנגד האסלאם ויחסו לנשים, אמרה הירסי-עלי כי יש מחסומים רבים וקשיים רבים. "קל מאוד להצטרף לאסלאם", היא אומרת, "אך היציאה מאוד קשה, ומלווה לעתים קרובות באיום על חייך".
הירסי עלי ניסתה לפרוש את הרדיקליזציה של האסלאם באמצעות הסברת המונחים הבסיסיים של האסלאם, וניסיון להראות כי הפירוש של להיות מוסלמי משתנה מאדם לאדם. הירסי עלי, עמיתת מחקר במכון היזמות האמריקאי (aei) - המתמקדת ביחסים בין המערב לבין האסלאם ובזכויות נשים באסלאם ובאלימות כלפי נשים שמקורה בדת ובתרבות - מסבירה כי אסלאם, כמילה, היא למעשה כניעה, כניעה לדברי אללה ומוחמד.
היא מחלקת את הפירוש של מוסלמי ל-3 מישורים - רוחני, חברתי ופוליטי. מונח כג'יהאד שייך לצד הפוליטי של האסלאם, ואולי החברתי יותר. "מוסלמי" הוא אדם המאמין באסלאם באופן הרוחני, והוא יכול גם לאפיין את עצמו במרחב הפוליטי-חברתי של האסלאם. "דעווה", פירושו הזמנה לאסלאם - ללמד באמצעות שכנוע אודות האסלאם ולגייס מאמינים חדשים. הג'יהאד - מלחמת קודש. המרת כופרים לאסלאם באמצעים אלימים, מלחמה וכיבוש, הוא מונח הקשור למישור הפוליטי.
בניגוד למישור הרוחני, שנוגע יותר לקיום האסלאם באופן פנימי ואישי, למישור החברתי יש ביטוי גם בתוך החברה - אך בעיקר בתוך הקהילה הקטנה והמשפחה. האסלאם הרדיקלי והאלים יותר הוא המאפיין את האסלאם הפוליטי. לדבריה, מרבית המוסלמים מתחילים כמוסלמים רוחניים ומפתחים גם דעות המאפיינות את האסלאם החברתי, אך חלקם הופכים בהמשך הדרך גם למוסלמים מבחינה פוליטית. הרדיקליזציה מאפיינת הרבה פעמים צאצאים של הורים לא פוליטיים.
הירסי עלי, נולדה במוגדישו, סומאליה, והיגרה להולנד, כאשר ברחה מנישואין מוסדרים כפויים. בהולנד כיהנה כחברת פרלמנט בשנים 2006-2003. בתקופת כהונתה פעלה למען שילוב מהגרים בחברה ההולנדית ולמען הגנה על זכויות נשים מוסלמיות. הירסי עלי שואבת מנסיונה האישי, ומספרת כי במשפחתה האסלאם החל במישור הרוחני.
עם זאת, בגיל 15, נכנסה לחייה מחנכת, שהכניסה את המונח ג'יהאד לכיתה. הג'יהאד שהיא לימדה אותם היה בתחילה רוחני, ולאט-לאט היה יותר ויותר רדיקלי, אגרסיבי, אלים, המציג תמונות אלימות של פלסטינים הרוגים בשטחים, למשל, בדבריה נגד היהודים. היא שואלת: "האם זהו רק דבר שקרה לי? או שזהו דבר בקנה מידה גדול יותר? לדעתי מדובר במשהו בקנה מידה עצום - המקיף ארצות ויבשות, שפות שונות. מובילות אותה גם מדינות וגם אנשים ומוסדות".
הירסי-עלי טוענת כי גם מוסלמים רוחניים, כאשר הם נפגשים עם האסלאם הרדיקלי, מוצאים עצמם בפרדוקס - מישהו מבחוץ טוען בפניהם כי הם אינם מקיימים את האסלאם כלשונו, אם אינם פועלים להפצת האסלאם בכל דרך כפי שנכתב בקוראן.
לטענת הירסי-עלי, מדה-רדיקליזציה ירוויחו 3 קבוצות בעיקר - נשים, יהודים (ובעיקר מדינת ישראל) ומיעוטים בכלל. לכן, ניסיון לפנות לנשים בניסיון לקדם דה-רדיקלזציה עשוי להיות יעיל, אף שמדובר במשימה מאוד קשה.
בתגובה לשאלה אודות יציאתה כנגד האסלאם ויחסו לנשים, אמרה הירסי-עלי כי יש מחסומים רבים וקשיים רבים. "קל מאוד להצטרף לאסלאם", היא אומרת, "אך היציאה מאוד קשה, ומלווה לעתים קרובות באיום על חייך".
ג'ודית מילר, עיתונאית חוקרת ועמיתה מן החוץ במכון מנהטן למחקר מדיניות (mi), הלכה צעד אחד קדימה וניסתה לפרוש את התהליך של רדיקליזציה מוסלמית בתוככי ארה"ב. היא מנסה לפרק את התהליך המכונה כיום "רדיקליזציה מבית", ביטוי שהחל לעורר תשומת לב ב-2007, כאשר שני חוקרים במשטרת ניו יורק פירסמו את מחקרם בנושא. לדבריהם, אי אפשר להתעלם מכך שהרבה מהנאשמים בתכנון אירועי ה-11 בספטמבר 2001, היו אזרחים אמריקאיים, שגדלו בארה"ב, והתחנכו על ברכי האסלאם בתוך ארה"ב - מרביתם בני המעמד הבינוני ובעלי השכלה טובה.
השלב הראשון, לדברי מילר, הוא פרה-רדיקליזציה - חיים בקהילה מוסלמית. השלב הבא הוא זיהוי עצמי, בו יש רצון למצוא פרטים נוספים גם מחוץ לקהילה המקומית. השלב שלאחר מכן, לאחר התחברות לגורמים חיצוניים, אנשים מחוץ לקהילה שלהם - בין היתר באמצעות האינטרנט. השלב האחרון, גי'האדיזציה - רצון לעשות משהו רדיקלי בשם אמונתם.
"אך באיזה שלב צריכות רשויות האכיפה להתערב?", שואלת מילר. "האם יש לעקוב אחריהם בשלב מוקדם, בתוך המסגדים? האם יתכן כי בכך מנכרים את האוכלוסיה שעשויה להיות דווקא בת ברית?". קהילות אלה יידרשו היעזרות רבה יותר ויותר בקהילות עצמן, בין היתר בשל הגידול הצפוי באוכלוסיה המוסלמית בארה"ב, מה שיחשוף יותר אנשים לרדיקליזציה. כיום מתנהל דיון ער בנושא בארה"ב, אך לפחות יש דיון בנושא, אומרת מילר, בניגוד למצב הקודם, בו לא היה דיון כלל.
מילר מציינת - בנוגע לאיסור על קיומן של קבוצות קיצוניות ברמה חוקית - כי "ארה"ב כבר הלכה הכי רחוק שהיא יכולה מבחינה חוקית", בין היתר כיוון ש"קשה לחוקק חוקים נגד מה שאנשים חושבים". הקישור בין מוסלמים לטרור בעייתי, וממשל אובמה מנסה להבדיל בין השניים, בניסיון שלא לפגוע בחופש הדת בניסיון להגן על ביטחון".
מילר היא כיום עורכת בירחון של מכון מנהטן, city journal, ופרשנית לרשת החדשות של פוקס בענייני המזרח התיכון, טרור וביטחון לאומי. כעיתונאית חוקרת לשעבר של הניו יורק טיימס נכלאה לזמן מה על מנת להגן על זכותו של כתב לשמור על מקורות חסויים. יחד עם חברי צוותה זכתה בפרס פוליצר לשנת 2002 לעיתונות בזכות סדרת כתבות על אל-קאעדה. היא היתה האישה הראשונה שהתמנתה לראש משרד הניו יורק טיימס בקהיר, ופירסמה ארבעה ספרים.
ד"ר שמואל בר, מנהל המחקרים, המכון למדיניות ואסטרטגיה, המרכז הבינתחומי הרצליה, מנסה אף הוא לבחון כיצד להתייחס לשאלת הרדיקליזציה האסלאמית במערב. בר מספר כי אוסאמה בן-לאדן, כבר כשייח מוסלמי בלתי מוכר, ב-1988-1989, הסביר כי יש להתמודד "עם הכופרים", לאחר התמודדות עם "הצרה האדומה", בביתם שלהם. ב-11 בספטמבר 2001, אותו שייח' עלום היה לשם ידוע.
השאלה היא, לדברי בר, האם הרדיקליזציה מחודשת של המערב, מתוך המערב? גם בר רואה את הרדיקליזציה כתולדה של סתירה פנימית בקרב מוסלמים החיים במערב - ההורים לימדו אותם כי הם מוסלמים, אך הם חיים בעולם הכופרים. הניסיון לפשר סתירה זו, גורמת להם לפנות לגורם סמכות רשמית. האם מסתכלים על התחום כתנועת "גראסרוטס" הצומחת מלמטה? או שמא מדובר ברשת מאורגנת של גיוס?
ד"ר בועז גנור, מנכ"ל המכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי הרצליה, טוען כי יש קשר לא רק בין דעווה לג'יהאד, אלא גם בין שני המונחים למערב. גנור סיפר כי השתתף לפני כמה שבועות בפורום ישראלי ואוסטרלי. חלק מהאוסטרלים טענו כי למעשה אל קאעדה הפסידו במלחמה - לא רק שלא הצליחו ביצירת חליפות עולמית, הם לא הצליחו להקים גם חליפויות מקומיות. גנור טוען כי אל-קאעדה הצליחה להגדיל את אחיזתה - יש הרבה יותר אנשים הפועלים לקידום יעדיה, בין היתר באמצעות הדעווה, החינוך.
לדבריו, הדבר מסוכן הרבה יותר ביחס למדינות הערביות הפרגמטיות יותר, כמו מצרים, הנחשבות גם לדמוקרטיות יותר. מנהיגי המדינות האלה הבינו כי הרבה יותר אנשים מתחילים להאמין בתנועות האסלאמיות השונות. לכן, הם מנסים למנוע מאנשים להצטרף לתנועות הפוליטיות הלגיטיות. לכן, למיעוטים ההולכים וגדלים, יש ייצוג הולך וקטן בזירה הפוליטית, מה שיוצר ניכור בין המשטרים לבין המצביעים. מדובר בפגיעה בדמוקרטיה באותן מדינות ערביות מתונות יותר. בעולם הערבי, יש ניסיון להבין את התהליכים האלה.
מנהיגים בעולם המערבי, אובמה בראשם, רואים בדמוקרטיה תרופת פלא כנגד כל אותן בעיות, לדברי גנור. הם מעלימים עין לגבי הרבה מהבעיות, הרבה מהתנועות האלה, שלמעשה מדוכאות. תפיסה זו נובעת לעתים מתפיסה דו-מפלגתית, התפיסה השלטת בארה"ב. לטענת גנור, לעתים נדמה כי ארה"ב אינה מבינה שדמוקרטיה מבוססת לא רק על קיום בחירות, אלא בחירות, בשיוויון נשים וכדומה. תהליך זה דורש זמן רב. האמריקאים, לדבריו אינם מבינים גם כי כשפונדמנטליסטים זוכים בבחירות, הם אינם מקדמים את הדמוקרטיה, הם מחרבים אותה.
לטענת גנור, המדיניות של אובמה יוצרת פרדוקס במזרח התיכון. משטרים "דמוקרטיים" אלו, מאבדים את התמיכה העממית - בין היתר בשל התמיכה האמריקאית בהם, אך כאשר מתרחשות מהפכות דמוקרטיות כמו זו המתנהלת כיום במצרים, הם מאבדים גם את התמיכה האמריקאית.
הירסי-עלי: "מי שירוויח מדה-רדיקליזציה של האסלאם הם היהודים, הנשים והמיעוטים"
מיכל רמתי
7.2.2011 / 16:29