אנו, העם המצרי

>> בקהיר יש כמה שכונות סגורות עם שמות כמו בברלי הילס ומייפייר. שם גרים הסופר-עשירים ששיגשגו בזכות קשריהם עם משפחת מובארק. מכר שלי, סעיד זולפיקר, ביקר באחת מהן לפני כמה ימים, התרשם מהמדשאה הירוקה בסמוך לאחת הווילות והתעניין בעלויות השקיית המדשאה.

"אה", אמר הבעלים, "כ-6,000 לירות מצריות מדי חודש, קצת יותר מ-1,000 דולר". כשראה כי מיזוג האוויר פועל במלוא העוצמה, למרות החורף המתון, התעניין זולפיקר גם בחשבון החשמל: 10,000 לירות נוספות בחודש, כמעט 1,700 דולר. וכיצד הצליחו להשיג מים במדינה שבה החקלאים מתקשים להשיג מים להשקיה, ההמונים ניזונים מסובסידיות על לחם ושעועית וכל מי שמרוויח יותר מ-100 דולר בחודש נחשב בר מזל? "אה", חייך הבעלים, "חבר טוב שלי בשם אחמד אל-מוגרבי דואג לכל".



אל-מוגרבי, שר השיכון לשעבר, נמנה עם אותם פקידי ממשל בכירים שכעת זוכים לגינוי מצד הממשלה החדשה של נשיא מצרים, חוסני מובארק. בניסיון נואש להשקיט את הזעם הציבורי, הקפיא מובארק את חשבונות הבנקים של כמה שרים לשעבר ופקידים בכירים במפלגת הבובות הלאומית-דמוקרטית. אף שאותם פקידים העבירו זה כבר את הונם לשווייץ - הניקוי הגדול, כך אומרים, החל.



מערכת של תוהו ובוהו בחסות הממשל



מצרים היא אינה המדינה הראשונה שבה הפער בין העשירים לכל השאר הולך ומתרחב; זוהי מגמה עולמית. ואולם במדינה של 83 מיליון איש שבה כמעט 30% מהאוכלוסייה אינם יודעים קרוא וכתוב, והכסף הגדול היה תלוי לרוב בקשרים עם בנו של מובארק, גמאל, או עם חוג המקורבים שלו, דפוס זה מטריד עוד יותר.



שמעתי תלונות רבות ברחובות הבוערים של קהיר בימים האחרונים, אך המלים שחזרו על עצמן הכי הרבה היו "שחיתות", "גניבה" ו"גנבים"; ואין דבר מעצבן יותר ממערכת של תוהו ובוהו בחסות הממשל שבה הטוב והרע נקבעים לא בבתי המשפט, אלא בראשו של מובארק.



למצרים יש כלכלת שוק בגיבוי מערבי שמנוהלת בידי משפחה הבזה לחופש. זה בעייתי. מצב זה יוצר ריכוז מופרז של כוחות גלובליים בידי מיעוט נבחר.



"אין נשיאה באחריות, אין רשות שיפוטית עצמאית, אין חמצן", אמר לי דיפלומט מערבי החי במצרים. "איש אינו יודע מהם הפרמטרים; תחת איזו מערכת אתה נעצר; ואם שופט במקרה משחרר אותך, הם עוצרים אותך שוב".



אני כמעט מוכן להזיל דמעה עבור אל-מוגרבי ואחרים שכעת נשמטה הקרקע מתחת לרגליהם. הם נהפכו לקורבנות של אותה שיטה שממנה נהנו עד כה. למערכת שכעת תייגה אותם כפושעים אין תקווה. רק מערכת פתוחה יכולה לתקן את פגמי המערכת הסגורה.



ללא שקיפות ורשויות עצמאיות שייצרו ממשלה אחראית וייצוגית, הגניבה תימשך בכסות חדשה. מישהו אחר יארגן את השקיית המדשאות לקריקט שעה שהחקלאים יישארו חסרי אונים.



אך לאחר כשבועיים של התקוממות במצרים, עדיין לא ברור אם מובארק מוכן לפנות את הדרך לרוח החדשה בעולם הערבי. דבר אחד ברור: הזמן שלו, כמו זה של זין אל-עאבדין בן עלי מתוניסיה, חלף.



כל זה מעלה שאלה: בשם מה בדיוק מוכנה ארה"ב לגבות ולממן בעל ברית שבז לחוק, שמקיים דמוקרטיה מזויפת ושגונב ללא בושה מעמו, בניגוד גמור לכל מה שאמריקה מייצגת?



לכך יש כמה תשובות: כדי לעצור את האיסלאם הקיצוני, שמאיים על חיי האמריקאים; כדי לוודא את ביטחונה של בעלת ברית נוספת, ישראל; כדי להרחיב את השווקים החופשיים, מעוותים ככל שיהיו, שמהם נהנים התאגידים האמריקאיים; וכדי להבטיח יציבות באזור המסוכן בעולם. היי, העולם אינו מושלם. לפעמים הבחירה האסטרטגית הטובה ביותר היא פשוט להימנע מהגרוע מכל. לא רק במלחמה הקרה נזדקקנו לסיוע הבריונים שלנו.



אני מבין את כל הטיעונים האלה. כמו כל הבריונים שלנו, מובארק היה יציב. אך השקפות אלה נותרו למרות עיוורון עיקש: חוסר המוכנות לראות כי המזרח התיכון התפתח; שהכל יכולים לראות את הצביעות האמריקאית; שהמפלגות האיסלאמיות יכולות לנהל כלכלות משגשגות ודמוקרטיות כמו בטורקיה; שהזעם הציבורי מהגנים הירוקים של מקורבי הממשל מזין את להט הג'יהאד; ושהתמיכה היעילה ביותר בישראל היא אינה כזאת שמותירה את ישראל במלכודת, אלא כזאת שמעודדת אותה ליצור קשרים עם הכוחות המתונים במזרח התיכון, שהגדה המערבית היא אחת המשמעותיות שבהן.



דמוקרטיות יכולות להתקיים גם לנוכח קבוצות דתיות קיצוניות מאורגנות, כפי שישראל עצמה הוכיחה. זוהי אחת החוזקות שלה.



בכיכר תחריר, המיני-רפובליקה שנהפכה לגראונד-זירו של ההתקוממות המצרית, נתקלתי בסייף סלמאווי, מנכ"ל חברת הוצאה לאור. הוא חייך; שאלתי מדוע. "פתאום הפכנו לבני אדם", הוא אמר. "אני חושב שאנו יכולים להחליט, ושלהחלטה שלנו יש ערך ושיש לנו ערך כבני אדם. לפני כן היה הנשיא, המשטרה, הצבא והכסף שלהם: אנו העם היינו לא יותר ממשרתיהם".



"אנו העם". האין זו הדרך שבה דברים טובים כמו "רווחה כללית" החלו?