הכשל הכלכלי שבטיפול הסיעודי

>> ישראל מממנת באופן חלקי טיפולים סיעודיים שונים. ההסדרים המימוניים השונים מביאים לכך שהטיפול הניתן לזקן הסיעודי אינו בהכרח המתאים ביותר למצבו ולרצונותיו, אלא זה שעלותו לזקן ולמשפחתו זולה יותר - ואין מדובר בהכרח בעלות נמוכה יותר למדינה.

המדינה מממנת עד 22 שעות טיפול סיעודי בבית, טיפול שניתן על ידי עובדים (בעיקר עובדות) ישראלים, לפי חוק הביטוח הלאומי. שעות הטיפול הניתנות נקבעות לפי מצבו התפקודי של הזקן ורמת הכנסתו, הכנסתו שלו בלבד, יש לציין. בעלי הכנסה ממוצעת יקבלו מחצית משעות הזכאות המקסימליות. מי שזקוק ליותר משעות הטיפול שנקבעו לו, יכול לבקש אישור להעסקת עובד זר, או לבקש אישור לאשפוז סיעודי. העסקת עובד זר תעלה לזקן שזכאי למלוא שעות הביטוח הלאומי כ-2,000 שקל בחודש. האשפוז הסיעודי הציבורי, שעלותו לפי החלטת המדינה כ-9,000 שקל, יעלה לזקן, בהתאם להכנסתו ולהכנסת ילדיו - בין אפס ועד מלוא עלות האשפוז.



כלומר, אם אדם הזקוק לטיפול סיעודי מקיף מקבל הכנסה הנמוכה מהשכר הממוצע במשק, אך יש לילדיו הכנסות גבוהות - יהיה עדיף כלכלית להשאירו בבית עם מטפל זר ולא לאשפזו; לעומת זאת, אם הן הזקן והן ילדיו הם משכבות מוחלשות - האשפוז הסיעודי הוא האפשרות היחידה הפתוחה בפניהם.



לא רק שכבות מוחלשות נפגעות מהכשלים במערכת. הרפורמה שאושרה באפריל 2009 הביאה לכך שמי שאינם יכולים להרשות לעצמם להלין עובד זר בביתם לא יוכלו לקבל אישור להעסקתו. בכך מנעה הממשלה מאלפים רבים של זקנים ממעמד הביניים, שמסוגלים ורוצים לחיות בקהילה, לעשות כן. זקנים אלה נדונים לגלות מביתם אל מוסד אשפוז, שיהיה ביתם האחרון, למרות שיכלו להמשיך ולתפקד, ולו באופן חלקי, בקהילתם.



הצדקת משרד האוצר להחלטה הפוגענית היא בצורך לצמצם את מספר העובדים הזרים, ובטענה שאין מקום לאשר העסקת עובד זר, אלא למי שזקוק לטיפול של 24 שעות ביממה. כלומר, לשיטת האוצר, אדם שזקוק לטיפול של 24 שעות ביממה יכול להיות מטופל על ידי מטפל יחיד. גישה זו אמורה לקומם כל בר דעת. ראשית, לא ייתכן כי אדם שזקוק לטיפול של 24 שעות ביממה יקבל טיפול ראוי ממטפל אחד. שנית, הנחה שעובד יידרש לעבוד 24 שעות ביממה אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות בסיסיים של צדק, עם זכויות יסוד של עובדים ועם כבוד האדם.



הרפורמה הנדרשת בתחום הסיעוד רחבה מזו המדוברת כיום. הכללת האשפוז הסיעודי בסל השירותים היא מרכיב הכרחי, ואולם בצדה חייבת המדינה להבטיח את זכותו של כל אדם, גם כזה הנזקק לטיפול סיעודי, להמשיך לחיות בקהילה, כל עוד רצונו בכך ומצבו מאפשר זאת.



ישראל מתנהלת כיום בתחום הסיעוד כעסק כושל, כלכלית וחברתית כאחד. ההחלטות מתקבלות על ידי גופים שונים, ללא תיאום וללא בחינת של השלכותיהן על הציבור. משרד הבריאות חייב לקחת לידיו את הטיפול בנושא, כך שיובטח רצף הטיפול הסיעודי - תוך התאמת הטיפול לאדם לפי צרכיו ולא לפי כיסו.



הכותבת היא היועצת המשפטית של עמותת כן לזקן, למימוש זכויות הזקנים