כיכר העיר ריקה: מתי בפעם האחרונה יצאתם להפגין כמו המצרים?

"מתי ייצאו כאן לרחובות?" הוא משפט שחזר על עצמו שוב ושוב בווריאציות שונות בשבועיים האחרונים: בפייסבוק, במיילים, בשיחות סלון ובתוכניות הדיבורים ברדיו. האמרה הקצרה הזו כוללת את אווירת הקיטור, הייאוש וחוסר האונים הקיימים בשיח הציבורי העכשווי: מהממשלה אמנם כבר לא מצפים לדבר, אבל השכנים מדרום הציבו מראה וממנה עולה שגם עלינו, האזרחים, קשה לסמוך שניקח את גורלנו בידנו ונצא לרחוב כאשר, לדוגמה, הדלק מזנק למחיר אסטרונומי או כאשר קניית דירה נהפכת לחלום באספמיה.




ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מצביעה על כך שקשה מאוד להוציא אנשים לרחובות, וכשזה קורה, הסוגייה שעל הפרק היא מדינית-ביטחונית. לדברי פרופ' ירון אזרחי, מהחוג למדע המדינה אוניברסיטה העברית, הקונפליקט המתמשך הוא הסיבה העיקרית לכך שלא צומחת בישראל מחאה חברתית נרחבת ואפקטיבית. "מרקס אמר שהדת היא האופיום להמונים. בישראל, הלאומיות היא אופיום להמונים, כי היא מושכת את תשומת הלב מהבעיות הכלכליות", מסביר אזרחי.



ד"ר איתן אלימי, מומחה למחאה פוליטית מהאוניברסיטה העברית, מסביר שבישראל יש מקום נרחב יותר לאזרחים לבטא את עצמם מאשר בדיקטטורה כמו מצרים, מה שמראש מדכא מחאה בממדי ענק. "יש בישראל המון מחאה, אבל בסדר גודל קטן יותר ועל נושאים ממוקדים", הוא פוסק. "המשטר בישראל מאפשר אפיקי פעולה נוספים מלבד יציאה לרחוב. לדוגמה, ניסיונות להשפיע על ח"כים באופן ישיר, באמצעות לוביסטים או עמותות. כאשר קבוצות נמצאות במצב שאין להן את הכלים האלה, כמו במצרים, לא נותר להן אלא לצאת לרחוב ולהשתולל.



ג'קי אדרי, תושב דימונה ופעיל חברתי ותיק, הוא אחד מאותם בודדים שהחליטו לעשות מעשה: הוא יזם בעירו פעולה של מרי אזרחי ובמסגרתה עשרות תושבים הפסיקו בחודשים האחרונים לשלם את חשבונות המים. לפני כחודש התבצרו אדרי וחבריו בבריכות המים המספקות מים לעיר, ופונו רק כעבור שלושה ימים. "זה מאבק שצובר תאוצה ברמה הארצית", הוא מכריז. "אני יודע על עוד אנשים ברחבי ישראל שהפסיקו לשלם חשבונות מים. הלוואי שיתבעו אותי, אני רק מחכה לניתוקים ולמאבק משפטי".



בשנתיים האחרונות קמו כמה תנועות מחאה מקומיות באזורים שונים, שמטרתן להיאבק לטובת דיור לצעירים. שתי תנועות בולטות במיוחד הן "עתיד 2014" (המכונה גם עמ"י) באזור השרון, ותנועות "התעוררות בירושלים", שעוסקת בסוגיות נוספות הקשורות בירושלים, מלבד דיור. איתי פיינה, תושב הוד השרון וחבר בהנהגת "עתיד 2014" מנסה להסביר מדוע, בעצם, הרחובות נותרו ריקים מזוגות צעירים וזועמים. "זה קשה להוציא צעירים לרחובות. אנשים במעמד הביניים מנסים לשרוד. הם קמים בבוקר, מפזרים את הילדים לגנים ולבתי הספר, חוזרים בערב מהעבודה, סחוטים ובלי כוחות", הוא אומר.



"ובכל זאת, התנועה הצליחה לארגן הפגנה של 1,000 איש באזור רעננה, והיא מתכננת בעוד חודש הפגנה גדולה הרבה יותר. לא מדובר פה בשכבות מצוקה. אני עורך דין במקצועי, יש לי חברים רואי חשבון ואקדמאים ואנחנו לא מצליחים להבין איך דירה בסיסית עולה 2 מיליון שקל. זה פשוט מטורף, חסר היגיון. אני מדבר עם המון צעירים שמתקשרים אליי, הם מיואשים ואיבדו תקווה. האנשים מן המניין אינם מיוצגים וזו בעיה קשה. לכן, אין ברירה אלא להמשיך במאבק ולצאת לרחוב".



הכתבה המלאה, מחר ב-markerweek