>> כמה כתבות הצליחו לטלטל אותי השבוע שוב. מותג האופנה והנעליים wesc (we are the superlative conspiracy), בשיתוף עם בית הספר הידוע בעולם לאינטראקטיב hyper island, הצליח לפתח שבב rfid המושתל בנעליים מתוצרת החברה.
החברה תספק לבתי עסק ולמקומות בילוי שטיחון מיוחד והבאים עם נעליים מתוצרתה יוכלו לצעוד עליו ובכך לדווח לחבריהם אוטומטית איפה הם נמצאים ומה הם עושים. כבר לא צריך בלשים. הנעליים ופייסבוק יעקבו אחרייך לכל מקום - וכל העולם יוכל לדעת איפה אתה נמצא בכל רגע נתון.
במקביל, פורסמה כתבה על הלהיט החדש בצפיית טלוויזיה באינטרנט - צפייה חברתית: כל אחד יושב בביתו וצופה בסדרות שאותן הוא הוריד, ובתחתית המסך הוא יכול להתכתב, באמצעות הרשתות, עם חברים שצופים בה באותו הרגע ולחלוק תחושות וחוויות כאילו ישבו בבית אחד.
אורנג' בבריטניה יצאה בקמפיין חורף משעשע, שבו הצרכנים יכולים לשלוח לחבריהם מכונית מסחרית מיוחדת, מלאה בשוקו חם, בכדי להפיג את הבדידות והקור. כל מה שצריך לעשות הוא לעקוב אחרי מסלול המכונית וברגע שהיא באזור החברים הבודדים שלך - פשוט לשלוח לה טוויט ולכוון אותה להביא שוקו לחבר התורן.
לכאורה, שלוש חדשות משמחות. עוד אפליקציות המחברות אותנו למציאות והופכות את החיים וירטואליים פחות באמצעות חיבור בין האונליין לאופליין. אך אפשר לקרוא את זה אחרת: הבדידות מוציאה אנשים מדעתם.
כל ההייפ הגדול הזה סביב הרשתות החברתיות הוא כתוצאה מהיותן תרופה לבדידות; אתה יכול להיות לבד בבית ולראות סרט ועדיין להרגיש כאילו היו לידך אנשים. אתה יכול ללכת ברחוב לכל מיני מקומות ולקוות שמי שחפץ בחברתך יגיע מבלי שתצטרך לבקש ממנו לעשות זאת. והשוקו? עוד שיטה של בודדים להפיג את הבדידות אחד לשני. העולם כנראה מלא בנפשות בודדות הזקוקות לחיבור, למציאות, לאחד לשני ולהזדמנות להפגת הבדידות לכאורה, באמצעות משחקים ב"נדמה לי".
זה לא רע. אולי זה צריך ללמד אותנו פרק בפיתוח המוצרים: אם הרשתות צומחות ועולות גם על בסיס הבדידות, חלק מהוויית העולם המודרני, אולי צריך לפתח מוצרי צריכה שיתאימו לכך - ארוחות מוכנות, שבזמן אכילתן לבד מהמיקרו בבית, תוכל לחבור לאחרים הסועדים כמוך ולנהל שיחת שולחן ערה; מנות קטנות במיוחד לבודדים ובודדות; ראי המחובר לרשת החברתית, המגיב ללבוש שלך לפני שיצאת לאחד הסיורים המדווחים ברשת, או בגדים עם תוויות שיזהירו אותך מלהגיע למקומות שבהם עוד בודדים לבשו את אותם הבגדים כמוך.
הבדידות, הנפשית והפיסית, מהווה כנראה מניע עצום להתפתחות של טרנדים ומוצרים, בעוד שאנחנו מפתחים מוצרים למשפחות גדולות ומפרסמים אותם ברשתות החברתיות. אולי צריך פשוט לחבר את הדברים? להתחיל ולהשקיע יותר בפיתוח מוצרים לבודדים שצריכתם מאפשרת חוויה משותפת עם צרכנים אחרים או לפחות חברותא בעת הצריכה? אז נכון, במצרים המהפכה לא היתה של בודדים והרשתות שימשו מדיה לשידור והפעלה, אבל האם זה לא כך ואז התופעה החברתית שאנו מפספסים היא הבדידות (והפוטנציאל השיווקי שבה) - ולא התפתחות הרשתות החברתיות?
-
יוני סער הוא הבעלים של קבוצת פרומרקט. מאמרים ועדכונים נוספים בבלוג שלו ב-:themarker cafe http://yonisaar.cafe.themarker.com
הרהורים על בדידות
יוני סער
10.2.2011 / 7:05