>> ב-2005 הגישה ועדת מומחים, בראשותו של פרופ' ראובן גרונאו, המלצות לגבי קביעת תעריף המים בישראל, תוך התבססות על העיקרון כי התעריף חייב להיות כלכלי ולשקף את העלות האמיתית של המים, בין השאר כדי לעודד חיסכון במים.
מאותו רגע ועד ינואר 2010, כשתעריף המים החדש נכנס לתוקפו, חלפו חמש שנים של דיונים אינטנסיביים אותם ערכה כרשות המים (ועוד לפניה ברשות לשירותים ציבוריים, מים וביוב). באותן חמש שנים עברה נוסחת תעריף המים שלושה שימועים ציבוריים. אף שעל פי חוק אין לכנסת סמכות בקביעת מחיר המים, גם ועדת הכספים ערכה דיונים לגבי התעריף והעלתה את השגותיה. בסוף אותו תהליך ארוך, ובשל הצורך לאזן בין אינטרסים שונים ומורכבים, נקבעה נוסחת תעריף מורכבת מאוד שמזכירה במקצת את הנוסחה שקבעה ועדת גרונאו, אבל סטתה ממנה בנושאים רבים.
האם הנוסחה הסופית של מחיר המים מוצלחת? זאת שאלה מקצועית מורכבת שקשה לענות עליה. מה שברור הוא כי המאמץ והחשיבה שהושקעו בהכנת נוסחת התעריף היו עצומים, וכי ההליך היה מקצועי וראוי. אפילו ועדת חקירה ממלכתית שהקימה הכנסת לבירור נסיבות משבר המים חשבה כך. ועדת החקירה קבעה כי העיקרון שלפיו ישקף מחיר המים את העלות הכלכלית שלהם הוא קריטי, וכי יש להשאיר בידי רשות המים את העצמאות לקבל החלטות על תעריפי המים.
אז ועדת חקירה ממלכתית אמרה, אז מה? עופר עיני, שאין כל ספק שהוא לא התעמק אפילו לרגע בנוסחה המורכבת של תעריף המים, ושגם לא טרח להשתתף בחמש שנים של דיונים ציבוריים סביב מחיר המים, חושב שהוא יודע טוב יותר. לפחות יודע מספיק טוב כדי להגיד לכולם איך אפשר לזרוק עכשיו חמש שנות עבודה של שימועים ציבוריים לפח, ולקבוע תעריף חדש כראות עיניו של עיני.
אין ספק, מתסכל להיות פקיד ממשלתי מקצועי ורציני במדינת ישראל. אין ספק, מתסכל להיות גם אזרח במדינת ישראל, כשענייניה של המדינה מנוהלים בחוסר רצינות משווע כל כך. מי שבכל זאת מתעקש על מעט רצינות, כדאי שישנן לעצמו את מעט העקרונות הבאים לגבי מחיר המים בישראל:
1. ההוצאה על מים במשקי הבית בישראל זניחה, כ-140 שקל בחודש בעשירונים הנמוכים, שהם כשליש מההוצאה של אותם עשירונים על תקשורת או חשמל. להבדיל ממהומות הלחם במצרים, שבה אנשים יוצאים לרחובות מכיוון שהם רעבים, מהומות המים בישראל הן פופוליסטיות מעיקרן, ומשרתות בעיקר אינטרסים של תעשיינים ורשויות שאכן ספגו העלאה חדה במחיר המים.
2. תיאוריית הקונספירציה שלפיה התייקרות המים היא חלק ממזימה של משרד האוצר להעשיר את קופתו (רק להזכיר - קופת האוצר היא הקופה של הציבור הישראלי), ולאחר מכן לפעול להפרטת תאגידי המים, היא תיאוריה שיש בה רק גרעין קל של אמת. הגרעין מצוי בסעיף בחוק תאגידי המים שבו נקבע כי ניתן בעתיד להפריט את התאגידים. זוהי אכן טעות של משרד האוצר, וכיום האוצר מוכן להודות מעל כל במה שאין לו כל כוונה לפעול להפרטת התאגידים, ומן הראוי כי החוק ישונה בהתאם.
עם זאת, כל הטיעונים לגבי "העשרת קופת האוצר" מנופחים להחריד. כך, המעבר לתאגידי מים הביא להוספת שלושה מסים על מחיר המים - מס חברות על התאגידים, מס דיווידנד על משיכת דיווידנד מהתאגידים ומע"מ על מחיר המים. שני המסים הראשונים רלוונטיים רק לגבי תאגידי מים רווחיים - כיום רק שניים מתוך כ-60 תאגידים הם רווחיים. המע"מ, שבו התמקדה עיקר תשומת הלב, אינו כצעקתה. מאחר שתאגידי המים יכולים להתקזז על תשלומי מע"מ, ומאחר שגם קודם לכן היה מע"מ ששולם על חלקים מתעריף המים, בפועל המע"מ מוסיף רק 3%-5% למחיר המים (ולא 16%).
נכון שמשרד האוצר חוסך לא מעט כסף בכך שהוא מקטין את ההשקעות שלו במשק המים, בעקבות המעבר לתעריף מים המשקף את מלוא עלות המים - בתוכו עלות של תוכנית השקעות מסיבית גם בשיפור צנרת המים וגם בשדרוג מערכות טיהור הביוב. רק שהמעבר למחיר מים כלכלי, נזכיר, הוא לב לבו של השינוי בתעריף המים - שינוי שגם ועדת חקירה ממלכתית קבעה שאסור לסטות ממנו.
3. המעבר למחיר מים כלכלי נועד גם כדי להבטיח שלא יהיו בזבוזים וחוסר יעילות בניהול מערכת המים. כל תשומת הלב בנוגע ליעילות המערכת הופנתה עד כה לשאלת יעילות תאגידי המים. בפועל, השאלה החשובה יותר היא אם המחיר הבסיסי של המים, הנקבע על ידי מונופול המים הממשלתי מקורות, הוא אכן יעיל. אין ספק שעיני לא רוצה להפנות את הזרקור לשם, כי דרישת התייעלות ממקורות משמעה דרישת התייעלות מוועד העובדים החזק של מקורות, אבל מי שבאמת חרד למחיר המים צריך לחדד את השאלה הזו.
הפיקוח על יעילות תאגידי המים נעשה בידי רשות המים. גם הפיקוח על מקורות נעשה לכאורה בידי רשות המים - לכאורה, כי רק השבוע החליט דירקטוריון רשות המים להתחיל לבנות מערכת רגולציה על מקורות. מקומם לגלות כי רק עכשיו מתחילה רשות המים בפיקוח על מקורות, ואם דרוש תיקון בפיקוח על מחיר המים הרי שזהו התיקון - חיזוק רשות המים וחיזוק יכולות הפיקוח שלה גם על התאגידים וגם על מקורות.
4. ובסוף, כדאי לקרוא את דו"ח ועדת החקירה שמדברת על 30 שנה של בזבוז במים ושל החלטות ממשלתיות שהעדיפו את האינטרסים של החקלאים על פני האינטרס של חיסכון במים. על כך צריך להוסיף את ההזנחה שהיתה לאורך שנים של מערכות המים גם ברמה העירונית.
30 שנה של טעויות הן די והותר כדי להסיק את המסקנות - אסור להשאיר את קביעת מחיר המים ואת הטיפול במערכת המים בידי הפוליטיקאים, ברמה הארצית והעירונית גם יחד. המדינה הסיקה את המסקנה, ולכן בחרה לפני חמש שנים להעביר את הטיפול במים לידי רשות מים מקצועית ועצמאית. בל ניתן לעיני ולאמירות פופליסטיות של חברי כנסת רעשניים לסכן את ההישג הזה.
אל תיתנו לעופר עיני להרוס את משק המים
מירב ארלוזורוב
10.2.2011 / 7:58