יש עתיד לעולם השלישי של ישראל

>> המגזר הבדווי, המונה כ-160 אלף נפשות, נמנה עם האוכלוסיות העניות בישראל - מדינה שאינה נמנית עם מדינות העולם השלישי, אך ניתן למצוא בעריה ובכפריה אנשים החיים בתנאים של עולם שלישי. תל אביב נהפכה השנה לאטרקציה תיירותית בינלאומית וגרפה שבחים, אך במרחק כמה שעות נסיעה ממנה חיים אנשים בכפרים נידחים ללא תשתית מים, חשמל ותחבורה, רחוקים ממוסדות ושירותי בריאות וחינוך, כאילו היו בימי הביניים. בתחתית הסולם החברתי-כלכלי של ישראל ניצבת החברה הבדווית, ובתחתית החברה הענייה הזאת ניצבות הנשים הבדוויות - שהן כנראה הקבוצה המדוכאת והענייה ביותר בישראל כיום.

במשך שנים הן עמדו בפני חסמים לפיתוח כלכלי ומוביליות חברתית. אי-נגישות למידע ולמקורות מימון וניתוק פיסי הם רק חלק מהחסמים שהותירו אותן תקועות בבוץ העוני במשך עשרות שנים. אך בסוף שנות ה-90 נוצרה לגיטימציה קהילתית לעבודת נשים בסביבה הטבעית שלהן, והכנסת רעיון המיקרו-קרדיט לנגב על ידי קרן קורת מאפשר לנשים בדוויות רבות לפתח מקור פרנסה עצמאי בעזרת מימון זעיר וליווי עסקי.



כדי להדגים את כוחו של המיקרו-קרדיט וההבטחה הגלומה בו, מספיק להתבונן בסיפורה של אום מוחמד, בדווית בת 60, שנשים רבות כמוה ניתן למצוא בנגב. היא לא יודעת קרוא וכתוב ואין לה שום הכנסה או ביטחונות. אם תלך לבנק לבקש הלוואה, יראו לה באדיבות את הדלת. אם תבקש הדרכה או הכשרה מקצועית בשביל לשפר את מצבה הכלכלי או אפילו לפתוח עסק, היא תתקשה מאוד לאתר גורם שימצא בה עניין.



אך בכל זאת, היא ונשים רבות כמוה לא חייבות לוותר על חלומן ולחיות מיום ליום בחוסר כל ובדלות מייאשת. דווקא במקום שבו בנקים ותאגידים גדולים לא חולמים לדרוך, נשים כמוה יכולות למצוא תקווה ומקור פרנסה באמצעות העיסוקים והמיומנויות המסורתיות שרכשו במהלך חייהן כמו אפייה, תפירה וחקלאות. המרכיב שהיה חסר בשביל להפוך את המיומנויות המסורתיות לעסק היה מימון התחלתי וסיוע פיננסי, ואת זה סיפק רעיון המיקרו-קרדיט שהגה מוחמד יונס, ושזיכה אותו בפרס נובל לשלום.



מאז שאום מוחמד החלה לקבל הלוואות זעירות באמצעות תוכנית סאווה של קרן קורת, המיועדת לנשים בדוויות בנגב, היא הצליחה לפתוח בכוחות עצמה עסק לגידול בעלי חיים. קשה להאמין, אך שתיים או שלוש הלוואות של אלפי שקלים בלבד מאפשרות לנשים כמוה להפוך על פיו את המצב הקיים במרבית החברה הבדווית. במקרה של אום מוחמד, במקום שבעלה יתמוך בה כלכלית, היא מעסיקה את בני משפחתה, שמסייעים לה בחלוקת הבשר, הביצים והגבינות ללקוחותיה.



הסיפור של אום מוחמד מעלה שאלות קשות לגבי עד כמה אנו כחברה דואגים לאוכלוסייה שחיה בתוכנו בתנאים של עוני ומחסור קיצוני, ואיזה כלים אנו מספקים להם בשביל להיחלץ ממצב זה. הנגשת שירותי ייעוץ, הדרכה ומימון לנשים ושילובן במציאות החדשה מאפשר להן לממש את חלומותיהן ולהיהפך לכוח יצרני ועצמאי. במחקר הערכה שנעשה בשנה האחרונה דיווחו כ-90% מלקוחות תוכנית סאווה כי לא חשבו על האפשרות לפתוח עסק לפני המפגש עם אשת צוות התוכנית.



הסיפור של אום מוחמד ממחיש את כוחן של נשים למרות מצבן הכלכלי הקשה, ומספק דוגמה להנגשת שירות לאוכלוסייה החיה בעוני. כדי להצליח להשיג את המטרות של התוכניות והפרויקטים המיועדים לשיפור מצבה של אוכלוסייה החיה בעוני בכלל, והאוכלוסייה הבדווית בפרט, צריך להגיע לסביבה הטבעית של אוכלוסיית היעד, להכיר אותה בסיטואציה ובמיקום הטבעי שלה, לבחון את התהליך החברתי שבו היא נמצאת ובעיקר "לחשוב מחוץ לקופסה", כפי שעשה יונס.



הכותבת היא מנהלת תוכנית המיקרו-קרדיט



בנגב של קרנות קורת ישראל