קואליציה מוזרה כמו זו שהתארגנה השבוע נגד עליות המחירים במשק לא ראינו מזמן. הח"כים של הליכוד שיצאו כנגד שר האוצר, יובל שטייניץ, נתנו את האות למתקפה ומאותו רגע החלה הסתערות כללית על האוצר והעומד בראשו, שאילצה את ראש הממשלה להתערב ולכבות את השריפה. עד הפעם הבאה.
ההתנגדות של ח"כי הליכוד היא הצבועה ביותר שניתן לעלות על הדעת. חודש וחצי בלבד לאחר שאישרו בכנסת את העלאת המס על הסולר והבנזין, הם גילו לפתע שזה כואב לציבור. פתאום הם הבינו שזה עלול לערער את שלטון מפלגתם. ואם הח"כים של הליכוד, מוצאים לנכון להילחם בשטייניץ, בשר מבשרם, מדוע ששאר הטרמפיסטים שהצטרפו למאבק לא ינצלו זאת כדי להפיק רווח בדעת הקהל וכדי לצאת "חברתיים", "רגישים" ו"קשובים לרחשי העם"?
קחו למשל את עופר עיני, יו"ר ההסתדרות. עד הפילוג במפלגת העבודה הוא נחשב לאיש החזק במפלגה ולמי שמנווט מאחורי הקלעים את מהלכיו של יו"ר המפלגה לשעבר, אהוד ברק. פיצול העבודה השאיר את עיני בצד האופוזיציוני של המפלגה ובבת אחת הוא איבד את כוחו בממשלה. מה יעשה עיני? הרי רק לפני חודשיים הוא הצליח להשיג הסכם שכר חדש עם תוספות נדיבות לעובדי המגזר הציבורי.
על מה הוא ישבית את המשק? אין לו סיבה של ממש לעשות זאת, ולכן הוא החליט להרחיב את גבולות הטריטוריה שלו ולא להסתפק בהגנה על עובדים. עכשיו הוא גם מגן הצרכנים. משפטנים מטילים ספק בחוקיות של השבתת המשק על רקע עליית מחירים. עיני עושה כאן שימוש בכוחם של העובדים ושל השאלטרים לצרכים שאינם בתחום סמכותו. הבעיה עם עיני היא שהוא משחק משחק כפול. מצד אחד הוא מצטייר כפרגמטי וכמי שמאמין בצורך בגמישות ניהולית במגזר הציבורי, ומצד אחר הוא מטרפד כל יוזמה כזו ובכך חוסם את התפתחותו של מנוע צמיחה חיוני. אז למה הוא מתפלא שבסוף כולנו משלמים על כך מחיר?
לעיני חובר כמובן תאומו-ידידו שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, שהבין מזמן שהשותפות עם עיני היא מסוג המשוואות שבהן אחת ועוד אחת שווה שלוש. גם הוא מצטרף למאבק בעליות המחירים, אף שהוא אמור לדעת יותר מכולם שחלק ניכר מההתייקרויות מקורן בעליית מחירי הסחורות ברחבי העולם. אבל לברוש יש סדר יום חדש, הוא הרי מתכוון לרוץ לכנסת מטעם מפלגת קדימה, אז זה הזמן לתפוס כותרות קצת חברתיות. האם ברוש היה מוכן לוותר על המשך הרפורמה שמפחיתה את מס החברות כדי לממן את כל ההטבות שהוא דורש?
השותף השלישי בקואליציה הזאת הוא שלמה בוחבוט, יו"ר השלטון המקומי, שיש לו כמה בעיות לפתור בתחום אחריותו לפני שהוא מתערב בענייני מחירי הדלק והמים. השבוע למשל נחשף ב-themarker כי בשנה האחרונה נפתחו 35 תיקים במשטרה נגד ראשי רשויות וערים.
מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אמר לא פעם כי השחיתות בשלטון המקומי גרועה וגדולה מזו שבשלטון המרכזי. אולי אם בוחבוט היה דואג לבער את השחיתות מהשלטון המקומי, היו נוצרים לרשויות ולמשק מקורות מימון שהיו משפרים את מצב הרשויות ותושביהן?
אחד מראשי הרשויות שמנסה לתפוס אף הוא טרמפ על המצב הוא איציק רוכברגר, ראש עיריית רמת השרון, שהודיע על הקמת מאהל מחאה ליד משרדי העירייה. מעניין אם רוכברגר הכשיר מספיק מגרשי חנייה שיאכלסו את כל הג'יפים של תושבי העיר שמן הסתם יבואו בהמוניהם כדי להצטרף למחאה. ואולי בגלל הגשם, ההפגנה ההמונית תהיה בכלל בבית הקפה רביבה וסיליה. יותר נוח להפגין שם.
גם המגזר העסקי מזהה את חולשתו של שר האוצר ומצטרף למתקפה. נוחי דנקנר, יו"ר קבוצת אי.די.בי אמר כי "הממשלה צריכה להקפיא ואף להוריד מחירים של מוצרים ושירותים בסיסיים". שופרסל שבבעלותו אף הודיעה כי לא תעלה את מחירי הלחם שבפיקוח, וליוזמה הזו הצטרפו שאר רשתות השיווק. אבל העלאת הלחם היא הכסף הקטן בסל המוצרים שמוכרת לנו קבוצת אי.די.בי שבשליטת דנקנר.
כמעט כל ישראלי קונה משהו מהקבוצה ביטוח, טלפון סלולר, מלט, שירותי אינטרנט ותקשורת, מזון. בחלק מהתחומים מדובר בענפים מאוד לא תחרותיים ובהם משלמים הצרכנים מחירים גבוהים ומופקעים במיוחד. מדוע שם לא פועל דנקנר כדי לשפר את מצבו של הצרכן? למה לגלגל הכל לשטייניץ?
ממשלת נתניהו הרוויחה ביושר את המתקפה עליה. היא מפגינה חולשה מול איומים וסחטנות ומזמינה בכך עוד ועוד לחצים, היא נוקטת פעולות קלות וחסרות היגיון כלכלי העלאת המס על הדלק מבלי להציע לציבור חלופות של תחבורה ציבורית היא משגה קשה והיא מנסה לאחוז את המקל בשני קצותיו: גם להמשיך עם רפורמת המיסוי וגם להשית על הציבור מסים חדשים.
הממשלה גם מתקשה מאוד במתן פתרונות לבעיות תשתית ארוכות טווח. רואים זאת בתחום התחבורה שבה אין עדיין פתרון לבעיית הפקק הגדול המכונה גוש דן, ורואים זאת בשוק הדיור שממשיך להתנפח עקב מחדל ארוך בתכנון ושיווק קרקעות ובהליכים ביורוקרטיים מסורבלים.
כל אלה אינם מכשירים שום מהלך של השבתת המשק ויצירת קואליציה מקיר לקיר שמבקשת מהממשלה להוריד מחירים, לסבסד, להעלות שכר מינימום, להוריד את מחירי הדירות, להוריד את מחירי הדלק, להקפיא את מחירי הלחם והמים, ומה לא.
כל בר דעת מבין שלא ניתן לבצע את כל המהלכים האלה כי אי אפשר ליצור הכנסות יש מאין. ברור גם שאם יוחלט לבצע קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה כדי לממן את המהלכים הללו זה יפגע בשכבות החלשות, שיסבלו מקיצוץ בתחומים רבים אחרים, לא פחות חשובים: חינוך, תשתיות, רווחה, בריאות ותחבורה.
גם האגדות על כך שלמדינה יש קופה של 12 מיליארד שקל בגין גביית יתר בשנת 2010 מופרכות לגמרי. הסכום הזה נוצר כתוצאה מכך ששנת 2010 היתה אמורה להיות שנה עם גירעון גדול במיוחד, ובסופו של דבר היא לא היתה כזו. לכן, לא נותר עודף של ממש, אלא הגירעון היה פשוט קטן יותר מהצפוי.
זה דומה למצב שבו אדם יתבשר שיש לו מינוס של 20 אלף שקל בחשבון הבנק וכשיגיע לסניף הוא יגלה שבעצם יש לו מינוס של 15 אלף שקל "בלבד". מה שרוצה קואליציית הפופוליסטים הוא שנסתכל על ה-5,000 שקל הללו כמקור הכנסה שנוצר לנו פתאום ונצא לחגוג ולבזבז אותם.
נ.ב
חבילת הצעדים שעליה הכריז ראש הממשלה מעוררת חשש מפני קיבוע דפוס עבודה חדש בממשלה הנוכחית. הממשלה תקבל החלטות, וערב רב של מתנגדים יאיים, ילחץ ויטרפד אותן ויסחוט הישגים. זהו דפוס של התנהלות ולא של ניהול. של זגזוז ולא של כיוון ברור. רק לפני חודש וחצי אישרה הממשלה תקציב דו שנתי והתחלה כזו של השנה אינה מבשרת טובות בשיטה פוליטית כה בעייתית וסחטנית. אם הכיוון שאליו הולכת הממשלה הוא כיבוי שריפות ולא תכנון ארוך טווח וטיפול יסודי בבעיות שורש כמו שוק הדיור, תחבורה, חינוך וייעול עבודת הממשל והסקטור הציבורי מוטב שתסיים את דרכה.
פרשנות: קואליציית הפופוליסטים השבעים ניצחה - אבל מאיפה הם יממנו הכל?
סמי פרץ
10.2.2011 / 21:30