>> את הפערים בין המרכז לפריפריה בישראל אי אפשר להחביא מתחת לשטיח. רואים אותם היטב בכל נתון אפשרי - ההכנסה החודשית, איכות החינוך, מאזן ההגירה, שיעורי האבטלה, ואפילו שיעורי התמותה.
הפערים ניכרים במיוחד בהיקף ההכנסה של שכירים: מנתוני הלמ"ס האחרונים ב-2008 הנוגעים להבדלים בין פריפריה למרכז, עולה כי ההכנסה הממוצעת לגבר שכיר ביישובי המרכז גבוהה ב-40% מהשכר בקרב גברים מיישובי הפריפריה.
כך, השכר החודשי הממוצע עבור שכיר במרכז (כולל יישובים כמו תל אביב, ירושלים וראשון לציון) היתה 12 אלף שקל, לעומת 8,600 שקל בחודש שהשתכר תושב הפריפריה (יישובי הערבה, הנגב הדרומי, אזורי ים המלח, רמת הגולן והגליל העליון). בקרב הנשים, ההכנסה החודשית הממוצעת לשכירה באזור המרכז היא כ-7,400 שקל ברוטו, לעומת 5,600 שקל בממוצע לשכירה בפריפריה.
בקרית שמונה המצב חמור עוד יותר: השכר הממוצע למשרת שכיר הוא רק 6,505 שקל, ולנשים 4,119 שקל. שכרם של יותר ממחצית מתושבי קרית שמונה (52.7%) הוא עד חצי מהשכר הממוצע במשק. 43.4% מתושבי העיר מקבלים שכר מינימום או פחות ממנו.
תושבי הפריפריה גם נזקקים יותר לשירותי הרווחה. כ-184.2 פניות בממוצע נרשמו ב-2008 ל-1,000 נפש בקרב יהודים ביישובי הפריפריה, לעומת 140.7 פניות ביישובי המרכז.
גם בשיעור הזכאות לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב ניכרים פערים בולטים בין ערים מבוססות מהמרכז ליישובי פריפריה. כך למשל, בכוכב יאיר נרשם ב-2008 השיעור הגבוה ביותר של בעלי זכאות לתעודת בגרות - 85%, וברמת השרון 76%. מנגד, בשדרות נרשם שיעור זכאים של 61%, ובקרית שמונה השיעור נמוך יותר - 52%.
הפערים משתקפים גם בשורה התחתונה - שיעור המשפחות העניות. במחוז המרכז נרשם שיעור המשפחות העניות הנמוך ביותר - 11.3%. בתל אביב השיעור מסתכם ב-13.7%. כשמתרחקים לדרום, שיעור המשפחות העניות עולה ל-23.6%, ובצפון הוא מגיע ל-30.9%.
בשנות ה-60 התחילה מדינת ישראל במדיניות לסיוע לתושבי הפריפריה - החלו השקעות בתשתיות, סובסידיות, פיתוח מערכות שירותים ציבוריים והכוונה של תעשיות לעבר האזורים המרוחקים.
בשנות ה-70, עם ההידרדרות במצבה של ישראל והמלחמות שעברה, נרשמה פגיעה חמורה גם באזורי הפריפריה וחלה עלייה בשיעורי האבטלה. באותה תקופה חוקקה המדינה את החוק לעידוד השקעות הון, שתיעדף את אזורי הפריפריה, אבל כאמור, הפערים היו ונותרו - בעיקר על רקע ירידת קרנן של התעשיות המסורתית והעלייה בכוחן של התעשיות עתירות הידע, ששגשגו באזורים מבוססים.
בכנס ישראל 2021, במסלול הדיונים על קפיצת מדרגה לישראל, עסקו המשתתפים גם בדרכים לשפר את מצב האזורים בישראל שמחוץ לגדרה-חדרה. במכון ראות, שהיה שותף להובלת הדיונים, גיבשו מסמך, "חזון ישראל 15", שמציע תפישה חדשה לאופן הטיפול בבעיות הפריפריה.
"התקבעה בישראל תפישה שאת הפרירפריה צריך להציל מבחוץ, והאמינו שאין שם מנועי צמיחה פנימיים", אומר עמית גרנק, ראש הצוות לפיתוח אזורי במכון ראות. "אבל ראינו שגם כשמבצעים פרויקטים גדולים מחוללי שינוי, שהם חשובים מאוד, אם הם לא מתחברים לעסקים המקומיים או לאתוס המקומי, הם לא מצליחים להכות שורש. הדוגמה הקלאסית היא אינטל, שאמנם היתה לה חשיבות רבה ועזרה לתוצר של ישראל, אבל את קרית גת עצמה היא לא הרימה".
במכון, יחד עם שותפות 2000 של הסוכנות היהודית ואלכ"א-ג'וינט ישראל, גיבשו תוכנית אלטרנטיבית לסיוע לפריפריה: "חקרנו את הגליל המערבי, לדוגמה, וגילינו שיש שם נכסים אזוריים שיכולים להיות מנועי צמיחה פוטנציאליים, ואפשר למנף אותם לתחרות ברמה הגלובלית", אומר גרנק.
"התפישה שלנו אומרת שאם כמה רשויות יכולות להתארגן יחד ולזהות את המנוע האזורי, כל העוגה יכולה לגדול. בגליל המערבי יש עשרות יצרנים ונותני שירות בתחום שמן הזית, הבריאות והקוסמטיקה הטבעית. זה ממש 'בית המרקחת' של ישראל. יש פה פוטנציאל להתחבר לתעשייה של 600 מיליארד דולר בעולם".
מכון ראות: "הפתרון לפערי מרכז-פריפריה לא יכול לבוא מבחוץ"
נתי טוקר
11.2.2011 / 7:27