"כל מה שעשיתי בקרית שמונה היה טעות"

>> באמצע הראיון עוצר איזי שרצקי לרגע את שטף דיבורו, קם מכיסא המנהלים שלו וניגש לארון העץ בחדרו. "בוא, אני רוצה להראות לך משהו", הוא אומר, מתכופף למדף התחתון ושולף חוברת מהודרת. בין הדפים גנוזה תוכנית מפורטת של החלום הגדול שלו: פארק תיירותי ענק סמוך לקרית שמונה, עם מסלולי סקי מלאכותיים, מוזיאון חלל חדשני ומלונות מפוארים. דבר כזה אין בישראל.



"כבר השקעתי מיליון דולר רק בתכנון של המקום", אומר שרצקי. "התוכנית, שיזמתי לאחר מלחמת לבנון השנייה, היתה שאני אממן 5% מהפרויקט, והשאר יגיע מתרומות של יהודים מהעולם וממימון ממשלתי. כבר נפגשתי בעניין עם ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, שהתגייס לעניין. הפארק היה יכול לגרום לשגשוג אדיר בקרית שמונה. אבל לאט-לאט כל התורמים נעלמו. כולם רוצים להשקיע רק בחינוך וברווחה. ובכל זאת, לא זנחתי את הרעיון. הייתי רוצה להרים אותו לבד, אבל אני לא עשיר כל כך".

אם לשפוט על פי ההיסטוריה, שרצקי, שמגדיר את עצמו "משוגע" בכל מה שקשור לקרית שמונה, יעשה הכל כדי להגשים את החלום. האיש שקנה חברה כושלת בשם "איתוראן" תמורת מיליון שקל ב-1995 והפך אותה לחברה שנסחרת כיום בתל אביב ובנאסד"ק לפי שווי של יותר מ-1.2 מיליארד שקל, משוכנע שגם את הפרויקט הזה הוא יצליח להרים. "אני לא אוותר עליו", הוא אומר.



הרומן של שרצקי עם קרית שמונה התחיל כבר ב-1999. "ראיתי בטלוויזיה את הקטיושות שנחתו על העיר, שאין שם עבודה ואין כלכלה, והחלטתי שאני חייב לעזור לה", הוא מספר. מאז הוא התחיל להזרים כספים לשורה של פרויקטים בעיר - בית תמחוי עם 600 ארוחות ביום, מרפאת שיניים, מוסדות לילדים עם צרכים מיוחדים ופעילויות נוספות בתחומי הרווחה והחינוך. שרצקי מסרב לומר כמה הוא השקיע עד כה בעיר, אבל כשזורקים לו את הסכום 50 מיליון שקל, הוא מעקם פרצוף בבוז. "זה לא משנה הכסף, אלא האכפתיות. אני חי שם ומעורב במה שקורה. זה הכיף שלי", הוא אומר.



מרב תשומת הלב הציבורית לפעילות של שרצקי בקרית שמונה הוקדשה עד כה לקבוצת הכדורגל המקומית, עירוני קרית שמונה, שאותה רכש בשנת 2000 ומאז הוא מזרים לה מדי שנה כ-10 מיליון שקל, בעיקר מדמי חסות של איתוראן וחברות נוספות שלו. "לא באתי לעיר בשביל כדורגל ולא חלמתי על כדורגל", הוא אומר. "אחרי כשנה שהייתי בעיר, קבוצות הכדורגל במקום פשטו רגל וביקשו שאקח חסות. איחדתי את הקבוצות ובנינו קבוצה חדשה. רציתי לקחת את העיר ולהרים את המורל באמצעות הכדורגל".



לא רוצה להרוויח - רק לספק תעסוקה



שרצקי אולי לא חלם על כדורגל, אבל נראה שהאיש, שהתחיל את דרכו בתחום החקירות והתברג לעמדה בכירה במשק הישראלי, משתלב לא רע בעולם הספורטיבי: הוא משתתף קבוע במשחקי הקבוצה, מתבטא בנחרצות בסוגיות שקשורות להתאחדות לכדורגל - וגם סופג מדי פעם עונשים על כך - ובמהלך הראיון הוא מנהל לא מעט שיחות טלפון עם מאמנים וסוכנים על מכירת שחקנים.



קבוצת הכדורגל של שרצקי עושה חיל: היא עלתה לליגת העל, התמודדה בגביע אופ"א, ואחרי משבר של עונה אחת וירידה לליגה הלאומית, היא חזרה לליגת העל ומדורגת כיום במקום הרביעי בטבלה. לפני כחודש היא אף זכתה בתואר ראשון - גביע הטוטו.



הצעצוע הפרטי של שרצקי נהפך לאטרקציה כלל אזורית, שמושכת אליה אלפי תושבים מהעיר ומהכפרים והקיבוצים בסביבה. החודש, דקות ארוכות לפני השריקה לפתיחת המשחק נגד הפועל תל אביב, צעדו מאות אוהדים ברחובות העיר בשיירה לעבר האצטדיון. "כל השבוע מחכים רק למשחק", אומר רמי, אוהד מקומי. "זה הבילוי האולטימטיבי של כולנו. אם לא שרצקי, גם את זה לא היה לנו". "כולם פה מדברים רק על כדורגל", מספר אלי מנחם, הממונה על תיק הספורט בעירייה. "איזי העלה את הכדורגל עשר דרגות למעלה. הוא עשה פה מהפך והביא הרבה שמחה וגאווה לעיר".



אבל חגיגת הכדורגל של קרית שמונה והסיוע לנזקקים בעיר לא עושים את שרצקי מאושר. להפך. כיום, 12 שנה לאחר שהתחיל לפעול בקרית שמונה, הוא ממורמר. בחודשים האחרונים הוא מנהל מאבק קשה מול מכרז ההשקעות במשרד התמ"ת, בניסיון לשכנעו להגמיש את התנאים כדי לקבל מענק מוגדל להעברת כל הפעילות של איתוראן לאזור התעשייה בקרית שמונה. המטרה שלו, הוא מצהיר, היא לא להרוויח - אלא רק לספק תעסוקה לתושבי העיר.



המאבק הזה גורם לשרצקי לעשות חשיבה מחדש על כל ההשקעות שלו בעיר: "כל מה שעשיתי בקרית שמונה היה טעות. עשינו דברים מדהימים, אבל נכשלתי - לא הצלחתי להפוך את העיר למה שרציתי. היעד שלי היה לעשות מהפכה בעיר, להפוך אותה לתל אביב, וזה לא קרה. הבעיה של קרית שמונה היא לא ביטחון ולא חינוך, אלא התעסוקה. אם הכספים האלה היו הולכים למפעלים, הכל היה נראה אחרת - לאנשים היתה אפשרות להתפרנס בכבוד".



"לתושבים אין כסף לבזבז על קניות"



קניון 8, במרכז קרית שמונה. יעל לוי ("לא הזמרת") עומדת ליד דלפק הבר של סניף קפה גרג שבבעלותה, ומסתכלת במבט מודאג על הטריטוריה שלה. היא גדלה בקרית שמונה, עברה לפני 25 שנה לקיבוץ סמוך ולפני ארבעה חודשים, עם פתיחת האגף החדש בקניון, היא חזרה לעיר להקים את העסק.



ואולם, תנועת העוברים והשבים דלילה, שקט שורר במסדרונות הקניון ובעלי העסקים מביטים בקונים הפוטנציאליים בעיניים נוגות.



"העסקים עובדים הרבה יותר חלש ממה שציפיתי", אומרת לוי. "אנחנו מודאגים. חייבים לערוך כאן מבצעים כדי למשוך את הקהל. המצב כאן קשה מאוד". מוכרת מחנות מותגים ידועה מצטרפת לשיחה: "רוב הזמן מת פה, וגם 70% מהקונים פה הם תושבי הקיבוצים הסמוכים שמגיעים לכאן. לתושבים בעיר אין ממש כסף ומודעות לבלות בקניון ולבזבז כסף".



בספרייה העירונית יושב הספרן אברהם לב, 60 שנה בקרית שמונה, ומייעץ לבני נוער אילו ספרים כדאי להם לקרוא. חברת המתנ"סים שמנהלת את הספרייה מנוהלת כיום על ידי מפרק מטעם בית המשפט, לאחר שנקלעה לחובות. העובדים במקום נזהרים בדיבורם, כדי לא להכעיס את מי שלא כדאי להכעיס, אבל בשקט-בשקט מספרים על המשכורות הנמוכות שהם מקבלים.



"ממשלות ישראל וכל המפלגות שלחו תושבים לקצה המדינה במטרה ליישב אותה ולהגן עליה. אבל הממשלות לדורותיהן הזניחו את קרית שמונה, כמו שהן הזניחו עיירות פיתוח אחרות", אומר לב, שהגיע לעיר בגיל חצי שנה. "כשהיתה מלחמת לבנון הראשונה, עוד זכרו לקרית שמונה חסד נעורים. ברגע שמלחמת לבנון הסתיימה וכוחות צה"ל נסוגו, נשכחה קרית שמונה מלב המנהיגים. זה כישלון. אין עבודה בעיר, וגם בעבודות שיש - המשכרות נמוכות מאוד. הצעירים מבינים שאין להם מה לחפש כאן ועוזבים. לא היתה תוכנית אסטרטגית לטווח ארוך".



לב מציין תופעה נוספת שמקשה על העיר: "בגלל מצבה של העיר, מחירי הדיור נמוכים - ואז מגיעה אוכלוסייה חלשה שנופלת שוב על שירותי הרווחה". הוא מצדיע לשרצקי על התרומה שלו לקהילה בעיר, אבל יש לו גם בעיה קטנה אתו: כקומוניסט מושבע, שמצויד גם בכובע המתאים, לב הוא אוהד של הפועל תל אביב. "הייתי במשחק ועודדתי את שתי הקבוצות. אני אוהב את שתיהן", הוא מספר. המשחק, לרווחתו של לב, הסתיים בתוצאה 1:1.



גם ראש העיר, נסים מלכה, שנתיים בתפקיד, לא מפספס אף משחק של הקבוצה - אלא אם כן הוא נערך בשבת. בלשכתו של מלכה גם מספרים כי הם פועלים לכך ששרצקי יקבל את פרס ישראל, אחרי תואר יקיר העיר שכבר קיבל.



"אין יישוב כזה כמו קרית שמונה בישראל, שבמשך 35 שנה לא יכלה להתפתח בגלל המצב הביטחוני", אומר מלכה. "עזבו אותה כבר קרוב ל-150 אלף תושבים בגלל המצב הביטחוני, ובשנה האחרונה נרשמה הגירה שלילית של 270 איש. מי שנשאר כיום, המדינת מחויבת אליו. עד היום נתנו אקמול, אבל לא טיפלו באמת בבעיה".



ניסית ליזום תוכנית אב מקיפה לשיקום העיר?



מלכה: "מיד לאחר שבנימין נתניהו נבחר לראשות הממשלה, שלחתי לו מסמך מפורט לטיפול בעיר לטווח של עשר שנים ובעלות של כ-240 מיליון שקל. קיבלתי מכתב ממנכ"ל משרד ראש הממשלה ששלח אותי להיפגש עם שתי פקידות בלשכתו. ישבתי אתן והן לעגו לי ואמרו 'יש לנו רק את קרית שמונה במדינה? יש לנו שדרות ואת הדרום'. אמרתי להן שהדרום זה לא קרית שמונה, ואף אחד לא סבל במדינה כמו קרית שמונה. ביקשתי שיתייחסו ברצינות, אבל שלחו אותנו כמו שבאנו". מלשכת ראש הממשלה לא התקבלה תגובה.



ראש העיר רוצה רכבת



אם בוחנים את המספרים של קרית שמונה, אין ספק שהעיר נמצאת בעמדת נחיתות. לפי נתוני הלמ"ס מ-2008, בעיר יש 22 אלף תושבים - כ-5,400 מהם חיים על קצבאות שונות, כמו דמי אבטלה, גמלת זקנה ודמי נכות. השכר החודשי הממוצע של תושבי העיר היה באותה שנה 5,300 שקל - לעומת ממוצע ארצי של יותר מ-8,000 שקל.



קרית שמונה מדורגת 5 מתוך 10 בדירוג כלכלי-חברתי של הלמ"ס. "זו טעות", אומר ראש העיר מלכה. "היינו צריכים להיות במקום נמוך יותר, אבל יש כאן הרבה עולים חדשים שרכשו רכב עם פטור ממס, וזה יוצר הטיה בנתונים. בנוסף, גרים כאן 2,000 סטודנטים ממכללת תל חי שמעבירים את כתובת מגוריהם בתעודת זהות לכאן בגלל הטבות שונות, וזה משפיע על קריטריון ההשכלה במדד, אבל הם לא ממש גרים כאן ועוזבים אחרי הלימודים".



כולם תמימי דעים שהבעיה האמיתית של קרית שמונה היא לא המצב הביטחוני, אלא התעסוקה. "אנשים לא עוזבים כיום בגלל בעיות ביטחון, אלא בגלל בעיית תעסוקה", אומר מלכה. "אדם צריך גם ביטחון כלכלי, וזה גובר על הכל. בינתיים, מכל הדיבורים לא יוצא כלום. למפעלים שרוצים לעבור לכאן יש המון בעיות. למשל, השינוע של חומרים למרכז עולה המון כסף. בקרית שמונה צריך רכבת עוד יותר מכרמיאל".



לפני שנה וחצי האמין שרצקי כי יוכל לסייע לתושבי קרית שמונה באמצעות הקמת המטה החדש של איתוראן בעיר. לפני כמה חודשים הוא פנה למרכז ההשקעות בתמ"ת והצהיר כי בכוונתו להעתיק 200-300 מעובדי החברה (75% מהמשרות בחברה) לקרית שמונה, ובהמשך להעביר חברות בנות נוספות, כמו קבוצת מפה, עם כ-120 עובדים נוספים. במקביל, קבוצת מנהלים של איתוראן תטוס כמה פעמים בשבוע במטוס של החברה לקרית שמונה. "כבר ישבתי עם בעלי חברת מטוסים בבירורים לרכישת מטוס", אומר שרצקי.



בקשת המענק נעשתה תחת הסעיף של "מפעל עוגן" - מפעל שיספק תעסוקה נרחבת לתושבי המקום, אבל במסלול תעסוקה, שמיועד למשוך לפריפריה חברות עתירות טכנולוגיה שמעניקות שכר גבוה לעובדים. במסלול זה משתתף מרכז ההשקעות בעד 35% מעלות השכר של העובדים, והמענקים יורדים בהדרגה עד להפסקתם לאחר שלוש שנים.



בנוסף, לפי התיקון לחוק עידוד השקעות הון, מפעלים בפריפריה יזכו להטבת מס שמהן יכולה ליהנות גם איתוראן. כך, ב-2011 יהיה שיעור המס 10% בפריפריה ו-15% במרכז, ב-2013-2014 יירד שיעור המס בפריפריה ל-7% ובמרכז ל-12.5%, וב-2015 אמור לרדת שיעור מס החברות בפריפריה ל-6% בלבד, לעומת 12% במרכז. עם זאת, ההטבה לא חלה על הרווחים שנמשכים מהחברה - אז יש מס דיווידנד של 15%.



אבל בעיה קטנה נוצרה: במסלול זה, דרישות המדינה הן שהשכר בחברה יהיה 30% יותר מהמשכר הממוצע במשק - כלומר, כ-12.5 אלף שקל בחודש. באיתוראן, התברר, השכר הממוצע נמוך יותר - כ-8,500 שקל בחודש. איתוראן פנתה למרכז ההשקעות וביקשה ממנו להגמיש את התנאים לקבלת המענקים המוגדלים. בסך הכל, המענק בשנה הראשונה היה מגיע לכ-8 מיליון שקל.



"כבר בעבר ניסיתי להעביר את פעילות המוקדנים שלי לקרית שמונה", מספר שרצקי, "אבל נתקלתי בביורוקרטיה והיינו צריכים לרוץ מאחד לשני, ובסוף התייאשנו. עכשיו רצינו להעביר את כל החברה לשם כדי להרים את העיר ולעשות בה מהפכה. אבל אני לא יכול להפסיד על זה כסף. למשקיעים הישראלים יש אולי עניין בציונות, אבל החברה נסחרת גם בנאסד"ק, ולהם אני לא יכול להסביר את המעבר".



הדרישה של מרכז ההשקעות לרמת שכר של 12.5 אלף שקל לא מובנת לשרצקי. "נדהמתי לראות שהדרישה היא ברמת שכר כזו. אמרתי להם שבקרית שמונה המצב שונה, ושהשכר הממוצע בעיר הרבה יותר נמוך מהממוצע הארצי. ביקשתי שיתנו לי את המענקים לפי השכר הממוצע במשק. זה יעלה מאוד את הממוצע של קרית שמונה. הגענו להסכמות לפי 8,500 שקל ואמרו לי שזה הולך לכיוון חיובי. לאחר מכן, התעלמו ממני כמה חודשים. בסופו של דבר קיבלתי תשובה שלילית".



לדבריו, "הייתי יכול לעשות תרגיל ולהכניס את השכר שלי ושל בני (בניו של שרצקי משמשים מנהלים-שותפים באיתוראן) לחישוב, וכך לעמוד בקריטריונים - אבל לא רציתי לבלף".



בתמ"ת נשמעו גם טענות שביקשת השתתפות בהטסה של המנהלים.



שרצקי: "מה פתאום? מי אמר את זה? בחיים לא דיברנו על טיסה. זה שקר וכזב. אני רוכש מטוס מכספי. אני לא מרוויח פה כסף. מטוס עולה לי 3 מיליון דולר ויותר מ-100 אלף שקל בחודש. המטרה שלי היא רק לא להפסיד, ואם אני ארוויח משהו - כל הרווח ילך לקרית שמונה. מי שמכיר אותי יודע שאני משוגע בכל מה שקשור לקרית שמונה. עכשיו לקחתי את התיאטרון של העיר עם חובות של יותר ממיליון שקל, ונפעיל אותו מחדש. אבל אני אנצח אותם ואעביר את המפעל".



ממשרד התמ"ת נמסר בתגובה: "כיום עומדות בפני החברות כמה אפשרויות לקבלת סיוע בגין העסקת עובדים בפריפריה. האפשרות הראשונה היא מסלול תעסוקה רגיל, שבו ניתן לקבל תמיכה בגין העסקת עובדים בקרית שמונה. בנוסף מפעיל מרכז השקעות מסלול סיוע לעובדים ברמות שכר גבוהות. איתוראן ביקשה לקבל סיוע במסגרת מסלול שכר גבוה, אך התברר כי החברה אינה עומדת בתנאי הסף לעניין השכר הממוצע המינימלי הנדרש כדי לקבל את התמיכה. במקביל, נבדקה אפשרות להוריד את תנאי הסף של השכר הממוצע, אך הרעיון נדחה על הסף במשרד האוצר. בפגישה האחרונה שהתקיימה בין החברה לבין מרכז השקעות, הוצע לאיתוראן להגיש את הבקשה על העובדים שעומדים בתנאי הסף, וכרגע אנו מחכים לתשובת החברה להצעה. עם זאת, מנהל מרכז ההשקעות מוכן להיפגש ולשמוע את טענות החברה כדי לנסות למצוא פתרון ולסייע לחברה להעביר את המפעל לקרית שמונה".



ישראל 1 וישראל 2



לקרית שמונה והסביבה שני אזורי תעשייה גדולים שבהם כ-50 מפעלים. הגדולים שבהם הם מפעל של פלסן סאסא (מתכת) שמעסיק כ-600 עובדים, חוליות (פלסטיק) שמעסיק כ-200 עובדים, טבע נאות שמעסיק כ-350 עובדים, עוף הגליל - כ-220 עובדים, ורימוני פלסט - כ-200 עובדים.



עם זאת, מדובר במפעלי תעשייה שבדרך כלל מאופיינים בשכר נמוך יחסית. בעיר פועלות גם כמה חברות עתירות ידע, כמו יג"ל-מעבדות גליל עליון, שמעסיקה כ-180 עובדים, bmc (תוכנה) שמעסיקה כ-170 עובדים, ולייף טכנולוגיות (ביוטק) שמעסיקה כ-35 עובדים.



היו גם כמה מפעלים שנסגרו בשנים האחרונות: גיבור ספורט, שהעסיק כ-450 עובדים, מפעל אטמור שהעסיק כ-40 עובדים, מפעל חנית סיבים שהעסיק כ-20 עובדים, וחטיפים מן הטבע שהעסיק כ-40 עובדים.



"השאיפה שלנו היא שיהיו עוד ועוד מפעלים", אומר שמשון ארבל, מנהל אזור התעשייה של קרית שמונה והגליל העליון.



"אבל למפעלים שרוצים להגיע לכאן יש המון קשיים. למשל, גם בקרקעות שכבר התחלנו לשווק, המפעלים לא עוברים בגלל שיש אגרות מים וביוב גבוהות מאוד גם יחסית למרכז. גם עלויות הבנייה פה גבוהות הרבה יותר, בגלל השינוע של החומרים. המדינה לא הצליחה לטפל בבעיה. לא ממריצים יזמים שנמצאים בישראל מספר אחת - בין גדרה לחדרה - לעבור לישראל מספר שתיים. מפעל בסדר גודל של שרצקי זה נכס אסטרטגי לקרית שמונה, והמדינה צריכה להגמיש את התנאים".



ראש העיר מלכה משוכנע שהמדינה צריכה לשאת בעלות גבוהה הרבה יותר להעברת מפעלים לעיר. "אני מצפה מהמדינה ומהתמ"ת לא לתת למי שרוצה להעביר לכאן מפעל על פי מה שהחוק אומר, אלא לחבק אותו ולתת לו פי שניים ושלושה. תעשיינים לא עומדים כאן בתור ורוצים לעבור, וגם אלה שנמצאים מתקשים להישאר".



שרצקי מתרעם במיוחד על סדר העדיפויות "המעוות" כלשונו של המדינה. "מוציאים כל כך הרבה כסף על שטויות. אני לא אנטי חרדים, אבל אם יש כאלה שלא לומדים ונותנים להם כסף, שיביאו לי אותו ונעשה מהפכה", הוא אומר. "בנוסף, אתה יודע כמה עולה למדינה הפנסיה של אנשי הקבע? למה בחור בריא שהיה כלכלן בצה"ל צריך ללכת בגיל 45 לפנסיה? ומדוע מעלים שכר לח"כים? הם לא מסוגלים להבין שהמטרה היא אחת - קרית שמונה וציונות".



בטרמפיאדה ביציאה מהעיר עומד חייל צעיר בשם עודד ומאותת לנהגים. "גדלתי בקרית שמונה, ההורים שלי עדיין כאן", הוא מספר. "אני עומד להתחתן בקרוב, מיד לאחר שאשתחרר".



האם הוא מתכוון להמשיך לגור בעיר? ממש לא. "זה כואב ועצוב, אבל בלתי אפשרי לאדם כמוני להתחיל את החיים כאן. אולי יום אחד, אחרי שהילדים יגדלו ואצא לפנסיה, אחזור למקום היפה הזה".



-



סייעו בהכנת הכתבה: משה הרוש ואורה קורן