הקרב על לונדון

לונדון

>> לאחר שבועות של מאבקים, השמצות, כותרות בעיתונות וקריאות של אוהדים, יוכרע היום אחד המאבקים המרתקים בכדורגל האנגלי. במשחק הזה עומדות על הפרק הרבה יותר משלוש נקודות. המאבק הוא על עתיד, זהות, מאות מיליוני ליש"ט וטריטוריה. זו מלחמה על הבית, והיא תוכרע בישיבה של גוף המייעץ לוועד האולימפי הבריטי, שימליץ לראש עיריית לונדון ולממשלה הבריטית איזו קבוצת כדורגל תזכה לקבל את האצטדיון האולימפי מיד לאחר תום האולימפיאדה בקיץ 2012.



שני המועדונים היריבים בסיפור - טוטנהאם (המכונה "התרנגולים") ו-ווסטהאם ("הפטישים", אותו מאמן הישראלי אברהם גרנט) - הם שכנים לונדוניים שהמשחקים ביניהם מועדים לפורענות ושנאה יוקדת. ואולם גם בקנה מידה הסוער של היריבים השכנים, הקרב שמחוץ למגרש היה משחק מלוכלך, רווי השמצות, הדלפות ואינטריגות.



שתי הקבוצות הגישו לוועדה את הצעותיהן, השונות בתכלית, להשמשת האיצטדיון לאחר המשחקים האולימפיים. טוטנהאם תהרוס אותו כמעט כליל (בעיקר בגלל מסלול האתלטיקה המקיף את המגרש) ותבנה אצטדיון כדורגל חדש בן 60 אלף מקומות, ובנוסף תשפץ את אצטדיון האתלטיקה בקריסטל פאלאס שבדרום העיר; ואילו ווסטהאם תקטין את קיבולת האצטדיון ל-60 אלף מקומות, אך תותיר את מסלול האתלטיקה על כנו.



היוזמה של טוטנהאם חשפה אמת מהותית בנוגע למשחקים האולימפיים. עם כל ההתלהבות והתועלת שאירוח אולימפיאדה יכול להביא, עדיין - אצטדיון אולימפי הוא מבנה שנועד לשמש לחודש אחד ויחיד של תחרויות. לאחר מכן הוא מבנה מיותר ויקר, אנדרטה ליומרות ושאיפות של עידן כלכלי קודם - ולכספי הארנונה של הלונדונים.



"עם תקציב של 12 מיליארד ליש"ט יכולתם לכתוב 'פאק אוף צרפת', על הירח", אמר הקומיקאי הסקוטי פרנקי בויל. זה לפחות היה חוסך את השאלה מה עושים עם כל המתקנים האלה אחרי האולימפיאדה. באתונה, כמו במקרים של רוב המארחות האולימפיות האחרות, עומדים אותם מתקנים שוממים, מתכלים והולכים בשמש הים תיכונית ושואבים כספי תחזוקה רבים. אפילו בברצלונה, המודל המודרני למשחקים אולימפיים ששינו את פני עיר, נהפך האצטדיון האולימפי במונז'ואיק למתקן כדורגל שנוא ולא מתאים, שאף נזנח על ידי קבוצת הכדורגל המשנית בעיר, אספניול.



הבעיה עם האצטדיונים האולימפיים היא ששטח המגרש מוקף במסלול אתלטיקה - וכדורגל ואתלטיקה פשוט לא הולכים יחד. המרחק מהדשא הורס את האווירה הביתית הקיימת באצטדיוני הכדורגל, מרחיק צופים מהשחקנים וכתוצאה מכך גם מהמשחקים. מנגד, עבור שתי הקבוצות הזכייה באצטדיון היא דרמטית לעתידן הכלכלי.



לאור דחיית ההכרעה, הגיע בשבוע האחרון המאבק בין המועדונים לשיאים חדשים. "פשע תאגידי", כינתה קרן בריידי, סגנית יו"ר ווסטהאם את תוכניתה של טוטנהאם. "מחרחרת פחד", כינה אותה בחזרה דניאל לוי, יו"ר טוטנהאם. ואולם מבחינת אוהדי הקבוצות, הם מפסידים כך או כך: הם לא רוצים לעבור לאצטדיון חדש מצד אחד, אך גם לא רוצים להפסיד נכס אסטרטגי לטובת המתחרה מהצד השני.



אוהדי טוטנהאם במשבר



יש מועדונים נוספים שהגישו בקשות לקבלת האצטדיון. גם לייטון אוריינט, מועדון שכונתי קטן מהליגה השלישית, מבקש להשתמש באצטדיון, אך אין לו סיכוי. שני המתמודדים הרציניים הם מועדוני הפרמיירליג (הליגה הבכירה באנגליה), על אוהדיהם הרבים, תקציביהם הגדולים והאינטרסים המנוגדים. רק דבר אחד משותף להם: שניהם זקוקים לאצטדיון חדש, ומעבר לאצטדיון האולימפי בסטרטפורד הוא האופציה הטובה ביותר עבורם מבחינה כלכלית.



טוטנהאם ממוקמת בצפון-מזרח לונדון ומשחקת באצטדיון ווייט הארט ליין מאז 1899. האצטדיון מכיל 36 אלף מושבים, אך עם רשימת המתנה של 35 אלף אוהדים לכרטיס מנוי, הקבוצה שואפת לבנות אצטדיון גדול יותר שיביא להכנסה גדולה יותר - שתאפשר לה להתמודד כשווה במישור הכלכלי מול יריבותיה הבכירות בליגה.



בתחילה הגישה טוטנהאם תוכנית לבניית אצטדיון בן 60 אלף מושבים בנורת'המברלנד פארק הסמוך לאצטדיון הנוכחי, אך לאחר מאבק מתיש מול המועצה המקומית שבשטחה נמצא האצטדיון המיועד, לראשי המועדון נמאס. כך הוטלה בקיץ האחרון הפצצה שהרעישה את הכדורגל האנגלי: טוטנהאם ביקשה לעבור 8 ק"מ דרומה, לסטרטפורד - לב הטריטוריה של ווסטהאם.



מבחינה כלכלית, מעבר לסטרטפורד הוא רעיון מבריק. עלות בניית אצטדיון חדש ברובע הארינגיי היא כ-450 מיליון ליש"ט, לא כולל הסחבת של מועצת הרובע ובעיות תחבורה באזור. ללא תחנת רכבת תחתית ליד האצטדיון, נסתם אזור ווייט הארט ליין כבר כיום במשך שעות לפני ואחרי משחקים, וכל זאת עם 36 אלף צופים בלבד. האזור, הלא האטרקטיבי ביותר בלונדון, בלשון המעטה, ייהפך לגיהנום תחבורתי אם לכל משחק יגיעו 60 אלף צופים. לעומת זאת, בסטרטפורד ייהנו הצופים משירותי תחבורה ציבורית מתקדמים וגישה נוחה לבעלי רכב פרטי.



התגובה הראשונית לתוכנית של טוטנהאם היתה כמעט אחידה. "צפון לונדון היא שלנו, צפון לונדון היא שלנו, אמרו לא לסטרטפורד, צפון לונדון היא שלנו" - שרים אוהדי הקבוצה במשחקים. אוהדי ארסנל, המשחקת אף היא בצפון לונדון, הגיבו מיד: "צפון לונדון היא שלנו, צפון לונדון היא שלנו, עופו לסטרטפורד, צפון לונדון היא שלנו".



ביציעים הווירטואליים סערו הרוחות גם כן, ובפייסבוק הוקמו קבוצות על ידי אוהדי טוטנהאם למאבק להישארות באזור ווייט הארט ליין. לפי הערכות, כ-70% מאוהדי טוטנהאם מתנגדים למהלך למרות היותו נכון מבחינה כלכלית. כך למשל, תוכל הקבוצה לגבות 10 מיליון ליש"ט לשנה עבור זכויות על שם האצטדיון החדש - מהלך בלתי אפשרי כיום, מסיבות רגשיות.



אני רוצה להישאר בטוטנהאם", כתב אוהד בבלוג. "אני יודע שזה חור ואני יודע שלא נשחק באצטדיון שייקרא ווייט הארט ליין יותר. אני גם יודע שאם נעבור אנשים יתרגלו לכך במהירות. אני מבין את האילוצים הכלכליים של בניית אצטדיון חדש והעובדה היא שאנו חייבים אצטדיון חדש כדי להתחרות, אבל לא איכפת לי".



יש סיבה נוספת מדוע המהלך המתוכנן מעורר התנגדות כה עזה בקרב אוהדי טוטנהאם. במשך כמעט 100 שנה הם האשימו את אנשי ארסנל במעבר דומה, וטענו ליתרון מוסרי: ב-1913 עברה ארסנל מדרום-מזרח לונדון לצפון, לזעמם של אנשי טוטנהאם. שנה מאוחר יותר פרצה מלחמת העולם הראשונה וארסנל נקלעה לחובות כבדים. הקבוצה שיחקה בליגה השנייה, אך עם התחדשות המשחקים ב-1919 זכתה לעלות לליגה הבכירה, אף שסיימה רק במקום החמישי בליגת המשנה בעונת המשחקים לפני ההשבתה. יתרה מכך, ארסנל זכתה במקום על חשבון טוטנהאם, בזכות תרגיל מסריח של ההתאחדות לכדורגל. 92 שנה מאוחר יותר, הזעם, העלבון ותחושת הצדק ההיסטורי עדיין טריים בצפון לונדון, אך בסכנת קיום.



אוהדי ווסטהאם בפאניקה



המחשבה שטוטנהאם, הקבוצה השנואה עליהם ביותר, תפלוש לטריטוריה שלהם, תנגוס בקהל האוהדים של הקבוצה ותחשוף אותם מדי שבועיים למחזה של 60 אלף אוהדים בחצר האחורית שלהם, הבעיתה את אוהדי ווסטהאם, ובצדק. יש במהלך כזה ערעור של סדרי כדורגל בני 100 שנה, וכיום זו התקופה הפגיעה ביותר בתולדות הקבוצה.



ווסטהאם משחקת מאז 1904 במזרח לונדון באצטדיון בוליין גראונד, המוכר יותר כאפטון פארק, המכיל 35 אלף מושבים. הקבוצה שרויה בחובות כבדים, ממוקמת במקום האחרון בליגה ונהפכה העונה לבדיחה של הכדורגל האנגלי, לאחר שראשי הקבוצה התכוונו לפטר את המאמן גרנט, אך נתקעו עמו לאחר שמחליפו המיועד סירב להגיע לקבוצה. ירידה לליגת המשנה תביא לפגיעה קשה בהכנסות הקבוצה משידורי טלוויזיה ומימי משחק, ותקבע את מעמד המועדון כנחות בהשוואה לטוטנהאם.



לעתים מתקשה ווסטהאם למלא את אפטון פארק, וייתכן שאנשי הוועד האולימפי יהרהרו כמה פעמים אם יוכלו להפקיד בידי ראשי הקבוצה - שני בארוני פורנו לשעבר בשם דיוויד גולד ודיוויד סאליבן וסגניתם בריידי - את הנכס שלהם לאור התנהלותה המביכה. המחשבה על משחק ליגה שנייה באצטדיון חצי ריק היתה בדיחה חוזרת בסיור באתר האולימפי שבו השתתפתי באחרונה.



הוועד האולימפי תומך בווסטהאם



בכל יום בשבוע האחרון נחשפו מודלים של האצטדיון, גויסו תומכים בעלי שם לשני הצדדים (פלה שחקן העבר הברזילאי, משום מה, תומך בטוטנהאם) ורפש הושלך לכל עבר. הוועד האולימפי הבריטי תומך בהצעת ווסטהאם, וטוען שהיא תואמת את ההצעה לאירוח המשחקים שהוא הציג בפני הוועד האולימפי העולמי, וחשובה לעתיד האתלטיקה הבריטית.



מועצת הארינגיי חוששת מעזיבת טוטנהאם על כוחה הכלכלי; ואילו מועצת ניוהאם, שבתחומה נמצאים האצטדיון האולימפי ואפטון פארק תומכת, גם כלכלית, בהצעת ווסטהאם.



למרות מורכבות העניין, יש הסכמה גורפת בקרב שני הצדדים ובקרב פרשנים נייטרלים: הצעת טוטנהאם עדיפה מבחינה כלכלית עבור המועדון, עבור הוועד האולימפי שייהנה גם הוא מהכנסות ועבור העיר לונדון, ואילו הצעת ווסטהאם עדיפה מבחינה רגשית. מזרח לונדון שייך לקבוצה ורבים רוצים לראות את האצטדיון האולימפי נותר על כנו - גם אם מדובר בפיל לבן.



בליל רביעי פירסם הבי.בי.סי שהוועדה תמליץ כי ווסטהאם היא זו שתהפוך את האצטדיון בסטרטפורד לביתה החדש. אנחת רווחה וירטואלית נשמעה ברחבי לונדון. טוטנהאם תישאר בווייט הארט ליין, האתלטים יוכלו לרוץ מול יציעים ריקים והטריטוריה של ווסטהאם במזרח העיר ניצלה מפלישה. דקה אחר כך כבר החלו הקיטורים והיבבות מכיוון הפורומים של אוהדי ווסטהאם. האיום של טוטנהאם חלף - וכעת הם נותרו עם אצטדיון לא מתאים ופרידה קשה מאפטון פארק.