>> שני שלישים מ-270 הקיבוצים בישראל החלו זה מכבר את תהליכי ההפרטה ושיוך הדירות לחברי הקיבוץ - תהליכים רוויי אמוציות ודרמות. הקיבוצים, רובם ככולם, הוקמו על בסיס קנייני ותכנוני פשוט וסכמטי. האגודה השיתופית חוכרת מן המדינה (מינהל מקרקעי ישראל) חטיבת קרקע המחולקת לשתי משבצות - משבצת של מבני משק, שם הוקמו ענפי החקלאות של הקיבוץ, הרפת, הלול והחממות, ומשבצת המגורים, שם הוקמו בתי המגורים של החברים.
חברי הקיבוץ כאזרחים פרטיים כלל אינם נזכרים בחוזי החכירה מול המינהל. האגודה היא בעלת הזכויות, והיא מתירה לחברים להתגורר בבתים שבנתה במשבצת המגורים. בקיבוצים, להבדיל מהמושבים, גם הבנייה עצמה בוצעה על ידי האגודה מהתקציב הכללי (בתמיכה ממשלתית נדיבה). לפיכך, לא הוקנתה לחברים שום זכות קניינית בבית המגורים. ההחלטה איזה בית יוקצה לחבר זה או אחר לצורך מגוריו נפלה בוועדת השיכון במקרה הטוב, ולעתים במנגנון המזכיר את משחק "הכיסאות המוזיקליים".
משבר הקיבוצים הגדול בשנות ה-80 הביא לשינוי המודל האידאולוגי והכלכלי ולהפרטת קיבוצים רבים. במרכזה של הפרטה זו עמד הצורך והזכות של חברי הקיבוץ לקבל זכויות קנייניות בבית המגורים שלהם, אותן יוכלו להוריש ולרשום במרשם המקרקעין.
האקט המכריע בהליך שיוך הדירות הינו קביעת "המועד הקובע", אשר מצלם תמונת מצב של רשימת החברים בקיבוץ להם יוקנו זכויות קנייניות בבתי המגורים. קביעה זו יוצרת מטבע הדברים דרמות, ואף חשש למניפולציות מצד קבוצות חזקות בקיבוץ ורמיסת זכויותיהם של בודדים לקניין בדירה משלהם.
סוגיית "המועד הקובע" נבחנה והוכרעה בפסק דין מפורט ומנומק שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים (ע"א 385/08 לאה חן נ' קיבוץ תל קציר). העוררת, לאה חן, היתה חברת קיבוץ תל קציר משנת 1967. בשנת 1997 החליטה אסיפת הקיבוץ על הפסקת חברותה בקיבוץ, בשעה שכבר החלו לדון על הפרטת הקיבוץ ושיוך הדירות.
בזמן שהופסקה חברותה של חן בקיבוץ, כבר התקבלה במועצת מינהל מקרקעי ישראל החלטה 751, שהניחה את העקרונות לשיוך דירות בקיבוצים, וקבעה כי שינוי או החלפת תקנון האגודה תתקבל על ידי האסיפה הכללית של הקיבוץ. בהמשך להחלטה 751 קבעה ועדת בן רפאל כי החברים הזכאים לשיוך דירות הם חברי הקיבוץ במועד קבלת ההחלטה על שיוך הדירות באסיפה הכללית. ההחלטה על השיוך בקיבוץ תל קציר התקבלה על ידי האסיפה הכללית של הקיבוץ במארס 2006.
העוררת עירערה על הפסקת חברותה לבית המשפט המחוזי, אשר קבע כי ההחלטה על הפסקת חברותה בקיבוץ הינה תקפה, ואולם פסק לזכות העוררת סעד קנייני, לאמור: כאשר יחליט הקיבוץ לבצע הפרטה ושיוך בתים לחברים, תקבל התובעת מן הקיבוץ את הערך האמיתי באותו זמן של הבית אותו היא תידרש לעזוב (בפועל המשיכה חן להתגורר בביתה שבקיבוץ גם לאחר הפסקת חברותה).
על החלטה זו עירערו שני הצדדים, ובית המשפט העליון ביטל את הסעד הקנייני שנפסק לטובת העוררת מן הטעם הפשוט שסעד זה כלל לא התבקש על ידה בכתב התביעה. עם זאת, בית המשפט השאיר בידה פתח לתבוע בנפרד את הסעד הקנייני, וכך אכן עשתה העוררת בתביעה נפרדת לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את תביעתה.
חן עירערה בשנית לבית המשפט העליון, אשר דן בעניין לאחרונה ודחה את הערעור. בית המשפט קבע כי העובדה שבעת הפסקת חברותה של העותרת בקיבוץ כבר החלו הכנות לשיוך הדירות אינה מקנה לעותרת זכויות קנייניות כלשהן. גם החלטת המינהל 751 אינה יכולה להיחשב כיום הקובע לעניין שיוך הדירות, שכן פרשנות כזו סותרת את לשון ההחלטה לפיה המועד הקובע הוא ההחלטה באסיפת הקיבוץ, והיא עלולה ליצור תוהו ובוהו ביותר מ-150 קיבוצים, אשר כבר קיבלו החלטה בעניין המועד הקובע והחלו את הליך השיוך ובחלקם אף סיימו אותו.
בית המשפט קרא לצדדים להגיע להסדר לפיו יתיר הקיבוץ לעוררת להמשיך ולהתגורר בביתה, אך פסק כי אינו יכול לחייב את הקיבוץ לעשות זאת.
אין ספק כי פסיקה זו של העליון מהווה תוצאה קשה ביותר לעוררת אשר בגיל 72 צריכה לעקור ממקומה ולהפוך את אורחות חייה וזאת ללא משאבים כספיים מתאימים.
יתרה מזו, ביטולה של פסיקת בית המשפט המחוזי בדבר זכותה הקניינית של העוררת לקבל את השווי הכספי הריאלי של הבית בו התגוררה במשך עשרות שנים עלול שלא במתכוון להכשיר מניפולציות של קבוצות חזקות בקיבוץ ופגיעה בזכויותיהם של בודדים.
-
הכותב הוא עו"ד, שמאי מקרקעין ומתכנן ערים
asaz@netvision.net.il
בלטה לעוזב קיבוץ
אסא זוהר
11.2.2011 / 9:16