"אקונומיסט": אמריקה לא תנטוש את ישראל

קל לראות מדוע אנשים מצפים לכך שפריחתו של אביב דמוקרטי בארצות ערב תקרר את היחסים בין אמריקה וישראל. השלום בין ישראל ומצרים נחתם בין מנהיגים, לא בין עמים. לא היתה לזה חשיבות כשלמצרים לא היתה אפשרות להביע את דעתם. כשהם יקבלו את הזכות הזו, תהיה לכך חשיבות. למרות כל זאת, "אקונומיסט" סבור כי אמריקה תבחר שלא לנטוש את ישראל, ואולם תשלם מחיר כבד יותר על כך אם השלטון במדינות ערב יהיה דמוקרטי יותר.



כרגע, המפגינים בכיכר תחריר דורשים את חרותם, לא את זו של הפלשתינאים, אולם מצבם הפוליטי של הפלשתינאים הוא הגורם המאחד הגדול ביותר לעולם הערבי. אפילו הישראלים מכירים בכך שאם מנהיגי ערב ייענו בעתיד לדרישות עמם, הם יהיו עוינים יותר לישראל וליחסים בין ישראל לאמריקה. אם הקשר בין אמריקה לישראל הוא נישואים של נוחות, כמו אלו שבוטלו בין אמריקה למובארק, אמריקה עלולה להתחיל לראות סיבות לדרוש גט, או לפחות פירוד.



אולם, כמובן, הקשר של אמריקה לישראל אינו רק כזה של נוחות. הוא נראה כמו אהבת אמת. אפילו ברק אובמה, שבתשוקתו לתקן את יחסי אמריקה עם האיסלאם היה קשוח יותר כלפי ישראל מנשיאים רבים, מקבל מבט לחלוחי כשהוא מדבר על "היחסים המיוחדים", שלדבריו מבוססים על "ערכים משותפים, קשרים עמוקים ומסועפים, ואינטרס הדדי". ההוכחה הגדולה ביותר של רגשותיה של אמריקה לישראל הוא עד כמה אמריקה מוכנה לסבול אי נוחות לטובת יחסיה עם ישראל.



יש אמריקאים שטוענים שישראל היא נכס אסטרטגי למעצמת העל. דמורקטיה אמיצה שמספקת מודיעין, הייטק ונשקיה עבור אמריקה. קל היה לטעון זאת יותר בתקופת המלחמה הקרה. אולם העלויות מתחילות לעלות על התועלות. במלחמה בטרור בעשור האחרון ישראל היתה מקור להוצאות עבור אמריקה, יותר משהיתה נכס.



למרות שברור שאין מדובר בנישואים של נוחות, אמריקאים רבים טוענים שאין מדובר באהבת אמת, וכי מדובר יותר בפוליטיקה מקומית. הארי טרומן הסכים לתמוך בהקמת מדינת ישראל לאחר שתדלנות בלתי נלאית. "אין לי מאות אלפי ערבים בציבור בוחריי", הוא רטן.



כוחו של הלובי הפרו-ישראלי בוושינגטון גדל מאז, והגיע לממדים אפיים לדעת רבים. ב-2007 פרסמו שני אקדמאים אמריקאים, ג'ון מירשיימר וסטיבן וולט, ספר שטען כי ללא הלובי הישראל ג'ורג' בוש לא היה פולש לעיראק. זוהי הגזמה פרועה. אולם ההתנגדות העזה בקונגרס בה נתקל ברק אובמה כאשר ניסה לאכוף את הקפאת הבנייה בירושלים ובגדה שיחקה תפקיד בכשלון מיזם השלום האמריקאי.



למרות זאת, כוחם של יהודי אמריקה אינו מסביר דיו את האינטימיות שיש בין ארה"ב לישראל. אמריקאים רבים הצטרפו לרומן הזה בעשורים האחרונים.



עד כמה שמצבם של הפלשתינאים נואש, יותר אמריקאים חשים סימפטיה כלפי ישראל, מדינה שעימה הם יכולים להזדהות. גם אם כמה דמוקרטים מוכנים יותר למתוח עליה ביקורת, הרפובליקאים מפצים יותר בכיוון השני. מאז 2001 במיוחד, שמרנים רבים רואים בישראל דמוקרטיה במצור ששותפה לערכים היהודו-נוצריים של אמריקה. רפובליקאים רבים רוצים לקצץ בסיוע הזר , אולם לא לישראל. בעת המהומות בקהיר, מייק האקבי, שעשוי לחזור להתחרות על המועמדות לנשיאות בקרב הרפובליקאים, הכריז מישראל כי הניסיון למנוע התנחלויות בגדה הוא גזעני.



כנגד רקע זה, עם קונגרס רפובליקאי ובחירות לנשיאות עוד פחות משנתיים, חששות ישראל מנטישה נראים בלתי סבירים. אמריקה תהיה נאמנה. אולם היא תצטרך לשלם מחיר גבוה יותר עבור נאמנות זו בעולם ערבי שמנהיגים לא מעזים יותר להתעלם מהעדפות העם. הדרך הטובה ביותר להימנע ממלכודת זו היא להשיג מדינה לפלשתינאים. במקרה כזה, הערבים בכלם עשויים להסכים לשלום עממי עם ישראל. עם זאת, עד כמה שקשה היה להשיג הסכם שלום עם הרודנים, עם בני עמם זה יהיה קשה עוד יותר.