הסערה בעקבות הדחתו של האלוף יואב גלנט ממשרת הרמטכ"ל עדיין לא שככה, אך על דבר אחד הכל מסכימים: הליך מינוי רמטכ"ל כה משפטי מעולם לא נראה בישראל לפני כן. תהליכי המשפטיזציה, שהגיעו לשיא חדש עם הדיון על מינויו של גלנט לרמטכ"ל, נמשכו גם לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק הודיעו על ביטול מינויו לרמטכ"ל ונבחנה מועמדותם של אלופים אחרים לתפקיד. בתחילת החודש דחה בג"ץ עתירה שהוגשה נגד מינויו של האלוף יאיר נווה לתפקיד סגן הרמטכ"ל. העתירה נגד מינויו הוגשה בשל חשדות לכאורה שלפיהן נווה, שכיהן כאלוף פיקוד המרכז, אישר פעולות סיכול ממוקד של פלסטינאים, לכאורה בניגוד להנחיות בג"ץ. בפסק הדין שכתבה השופטת עדנה ארבל היא הקדימה את המאוחר - הגשת עתירה נוספת נגד מינויו כרמטכ"ל זמני - וכתבה "בעת כתיבת פסק הדין נודע על ביטול מינויו של האלוף גלנט לרמטכ"ל הבא של צה"ל ועל כך שהכוונה היא למנות את האלוף נווה כרמטכ"ל זמני. ההחלטה על המינוי הזמני, ככל שתתקבל על ידי הממשלה, אינה מונחת בפנינו ולא נידרש אליה, אך איננו רואים מקום ובסיס להבחנה בין כשירותו של מי שנבחר לשמש כסגן הרמטכ"ל לכשירותו לשמש ממלא מקומו של הרמטכ"ל או רמטכ"ל זמני".
ההודעות על כוונה לפנייה לערכאות משפטיות לא פסחו גם על הליך מינויו של האלוף בני גנץ לרמטכ"ל. עם הודעת ברק על כוונתו למנות את האלוף גנץ לרמטכ"ל הופיעו כמעט כתגובה מותנית דיווחים על עתירות עתידיות לבג"ץ נגד מינויו. משפחתו של החייל המנוח מדחת יוסף, שנהרג בקבר יוסף בשכם ב-2000, הודיעה כי היא שוקלת להגיש עתירה נגד המינוי. המשפחה טענה כי גנץ, שהיה מפקד אוגדת יהודה ושומרון בעת האירוע, הפקיר את יקירם. ארגון בשם "המטה למען ארץ ישראל" שיגר ליועץ המשפטי לממשלה ולוועדת טירקל בקשה לפסול את מועמדותו של גנץ בשל חריגות בנייה בביתו בראש העין.
הדיון הציבורי בהקשר של גלנט עסק באריכות באחוזי בנייה, בטעמו האדריכלי ובריב השכנים שלו בעמיקם, אך לא העמיק לבחון את תפישותיו הביטחוניות. דיון דומה, אם כי בעוצמות פחותות, התקיים גם בהקשר של מינויו של גנץ כרמטכ"ל.
הפנייה לבג"ץ ולערכאות משפטיות נהפכו פעולות שגרתיות ואוטומטיות. כך לדוגמה פנה הפורום למען ארץ ישראל ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה להסיר את מועמדותו של ניצב אורי בר לב לתפקיד מפכ"ל המשטרה; וארגונים ירוקים עתרו לבג"ץ בדרישה לאסור את מינויו של גלנט לרמטכ"ל בגלל השתלטות על קרקעות. אם תושבי עוטף עזה התרגלו לשמוע התרעת "צבע אדום" ביישוביהם, הרי שהמטכ"ל בתל אביב הורגל באחרונה באזעקת "עתירה לבג"ץ".
גם במערכת הפוליטית לא חסרות דוגמאות לבכירים שמצאו את עצמם בהליכים משפטיים. בימים אלה דנה הפרקליטות אם להגיש כתב אישום נגד שר החוץ אביגדור ליברמן בגין קבלת כסף במירמה מאוליגרכים; שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון הורשע בגניבת 4 מיליון שקל מקופת הסתדרות העובדים הלאומית ובימים אלה הוא מרצה את עונשו. מיד לאחר שהחלה חקירתו הוא התפטר מתפקידו; גם שר הבריאות לשעבר שלמה בניזרי מרצה את עונשו בכלא לאחר שהורשע בעבירות של קבלת שוחד, הפרת אמונים ושיבוש הליכי משפט; באחרונה הורשע נשיא המדינה לשעבר משה קצב בשני מעשי אונס והטרדות מיניות; להרשעה זו קדמה הרשעתו בעבירות מין של שר הביטחון לשעבר יצחק מרדכי, שהתפטר מתפקידו לאחר שהוחלט על הגשת כתב אישום נגדו.
"האזרח הקטן" מרוויח
לאחר שיתפזר ערפל הקרבות המשפטיים והאלופים ייצאו מהבונקרים, ייוותרו השאלות החברתיות שניצבות בפני החברה הישראלית פתוחות וראויות לליבון ציבורי. איך הגענו למצב שבו כמעט כל הליך או הכרזה של גורם שלטוני עוברים דרך שולחנם של שופטים? מהן ההשלכות החברתיות של תהליכי המשפטיזציה המואצים שעוברים על החברה בשנים האחרונות והאם צריך למנוע את המשך המגמה? כל המומחים שעמם שוחחנו הביעו אמון מלא בבתי המשפט ובצורך ברשות שופטת חזקה ובעלת שיניים בישראל. ואולם חלקם סבורים כי בהליך מדורג הופר מערך האיזונים והבלמים החיוני בכל חברה דמוקרטית - וכוחם של בג"ץ, של היועץ המשפטי לממשלה ושל מבקר המדינה רב מדי יחסית לכוחן של הרשות המחוקקת והמבצעת.
נקודת הסתכלות אחרת על תהליך המשפטיזציה גורסת כי ישראל נמצאת באחד משיאיו של תהליך חברתי קריטי לחברה דמוקרטית וחופשית. תהליך זה כולל לחימה מסיבית בשחיתות השלטונית שפשתה מאז כינונה של המדינה. מטבעה כרוכה הלחימה בשחיתות במדינת חוק דמוקרטית בהליכים משפטיים, הכוללים העמדה לדין של נבחרי ציבור או עובדי ציבור שסרחו. כדי לנקות את המגזר הציבורי מעשרות שנים של ריקבון מתמשך נאלצת החברה הישראלית לצפות בסמליה השלטוניים - שרים, ראש ממשלה ונשיא המדינה - מובאים למשפט צדק שוויוני ובכך באים לידי ביטוי עקרונותיה הנאצלים ביותר של מדינת חוק.
פרופ' דפנה ברק-ארז, מומחית למשפט ציבורי מהפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, סבורה כי עצם ההתייחסות למושג "משפטיזציה" כוללת בתוכה שיפוט ערכי מסוים, לא חיובי, של הפנייה למשפט. לדבריה, "אפשר הרי לדון באותו נושא ולבחון את תרומת המשפט לתהליכי קבלת החלטות ולשלטון החוק בישראל. פנייה למשפט אינה תמיד טובה או רעה. היא תרמה הרבה דברים חיוביים לחברה הישראלית: יותר הקפדה על שוויון בחלוקת כספי ציבור, יותר טוהר מידות בשירות הציבורי ויותר שקיפות. מצד שני, אין להכחיש שיש מקרים שבהם עתירות מוגשות לבג"ץ גם מטעמים טקטיים, מבלי שיש להן בסיס משפטי איתן מספיק. בית המשפט דוחה עתירות כאלה, אך עצם הגשתן יוצרת אפקט שלילי מסוים".
ברק-ארז מסכימה שקבלת החלטות צריכה להיעשות על ידי בעלי התפקידים המוסמכים, אך לדעתה אי אפשר לומר שהמשפט אינו רלוונטי בהקשר זה. "אם צריך לבחור, אני חושבת שעדיף לחיות במדינה שבה אפשר להגיש עתירות נגד השלטון מאשר במדינה שבה אי אפשר להגיש אותן. 'האזרח הקטן' הוא המרוויח העיקרי מקיומה של ביקורת שיפוטית יעילה ואפקטיבית. עותרים מרקעים שונים חוזרים ומגישים עתירות לבג"ץ מתוך ידיעה והבנה ששם יוכלו לקבל סעד והגנה".
בנוגע להליך ביטול מינויו של גלנט היא מאבחנת כי "מדובר במקרה מתעתע משום שלמעשה לא המשפטנים הכריעו בו. היועץ המשפטי הצביע על הקשיים המשפטיים המהותיים, אך האחריות להחלטה הסופית נותרה בזירה הפוליטית. ולמרות זאת, בזיכרון הציבורי עלולה הפרשה להתקבע כעוד מקרה שבו המשפטנים הכריעו".
פרופ' גד ברזילי, מומחה למדעי המדינה, למשפטים וללימודים בינלאומיים באוניברסיטת וושינגטון, מסכים כי משפטיזציה משפרת את יכולות הבקרה האזרחית על הממשלה, על הכנסת ועל מוסדות הביטחון. לתפישתו, הבעיה המרכזית בתהליך זה היא המרה של שאלות חברתיות לשפה של בית משפט. "במקום לדבר על שאלות כמו הגדרת הלאום הישראלי או של זהויות בחברה הישראלית, מדברים כל הזמן בשפה משפטית שבוחנת איך אפשר להביא נושא מסוים להכרעת בית המשפט. לוקחים שאלות חברתיות יסודיות ודנים בהן בפרספקטיבה הצרה של בית המשפט. אך השאלות האלה צריכות לזכות לדיון עמוק בכנסת, במרכזי המפלגות ובשיח - וכן לליבון ציבורי רחב. במקום זה מגיעים אתן ליועץ המשפטי או להכרעת שופטים. זה מקלקל ומגביל מאוד את יכולות החברה הישראלית לדון בשאלות יסוד בלי לתרגם אותן מיידית לעתירה".
ברזילי מאבחן כי מדובר בתופעה של חברה שבעה ועייפה. "החברה בישראל נוטה לא לעסוק בנושאים באופן מעמיק ולהותיר זאת להכרעת בית המשפט. ברגע שיש תהליכים מואצים של משפטיזציה, הפוליטיקה הדמוקרטית נהפכת לשיח של חובות, מחויבויות וזכויות במקום שיח של יעדי מדיניות חברתיים. כבר לא מדברים על זה בפוליטיקה הישראלית".
מחקר שערך ברזילי ופורסם באוקטובר 2010 בכתב העת "המשפט" של בית הספר למשפטים במכללה למינהל מצא כי כ-55% מעורכי הדין בישראל ב-2005 הגדירו את תחום ההתמחות המשפטי העיקרי שלהם כמשפט מסחרי ואזרחי. מעטים הגדירו את עצמם כעורכי דין העוסקים בזכויות אדם. "תוצאות המחקר הן בבואה של בעיה רחבה - כיום, לחברה בורגנית אין עניין לעסוק בשאלות יסוד של הגדרת לאום, יעדי מדיניות חברתית או תפקידה של השיטה הסוציאל-דמוקרטית".
בנוגע להליך מינויו של גלנט הוא סבור כי "החברה הישראלית לא עסקה בשאלה מהי תפישת הביטחון של הרמטכ"ל המיועד, אם היא הולמת את יעדו של המשטר הפוליטי בישראל. כל שאלות היסוד שצריך לשאול מועמדים לרמטכ"לות לא נשאלו. גם התנועה הירוקה שעתרה נגד מינויו נפגעה קשות. במקום לעסוק באקולוגיה ובמשטר הקרקעות בישראל, הוויכוח הוסט לגלנט. עד היום, לציבור הישראלי אין מושג מהן תפישות המועמדים לרמטכ"ל לגבי היעדים הביטחוניים והחברתיים המרכזיים שממלא צה"ל. אין לציבור שמץ של מושג על הדמות מאחורי הדרגות. הכל תועל מראש לכיוונים של משפטיזציה. זה גרם לכך שמינוי הרמטכ"ל לא עובר דיון ציבורי. איננו יודע מיהו הרמטכ"ל, אבות ואמהות שולחים את ילדיהם ומפקידים את גורלם לאדם שהם כלל לא מכירים".
ד"ר אריק כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, מוטרד מאוד מההשלכות החברתיות של התהליך. "אין אח ורע למה שקורה בישראל וההשלכות חמורות מאוד", הוא מתריע. "המשפטיזציה משתקת את היכולת של עובדי הרשות המבצעת לתפקד. לפני שפקיד ממשלה או נבחר ציבור עושה משהו, הוא מחפש עורך דין. זה פוגע ביצירתיות ובנטילת אחריות של המבצעים. למה שעובד יבצע מהלך אם מחר יבואו אליו בטענות? המערכות בישראל משותקות, והחלטות שמתקבלות לא מבוצעות כי הן תקועות בהליכים או בבירורים משפטיים. בנוסף, המשפטיזציה מגבירה את אי האמון של הציבור במוסדות הנבחרים שלו. מה שמעניין את הציבור כיום הוא אם הרמטכ"ל גנץ בנה במרפסת ביתו דק של 40 מ"ר ולא אם הוא מסוגל להוביל את עם ישראל מול כל האתגרים הניצבים בפניו".
בדומה לכרמון, גם פרופ' עוז אלמוג, חוקר החברה הישראלית מאוניברסיטת חיפה, סבור כי תהליך חיזוק המוסד המשפטי שהחל באופן חיובי ועיגן חקיקה נאורה, הגיע באחרונה לשיאים שאינם משרתים את החברה. "בנקודה מסוימת הגולם קם על יוצרו. כרגע זה נעשה דיס-פונקציונלי מבחינה חברתית ויצטרכו ליצור למערכת המשפט איזונים ובלמים. המשפטיזציה נהפכת לאימפריאליזם משפטי. היא מלבה ריבים במקום לפתור אותם. היא הופכת את המדינה שלנו לזירה שבה מאשימים ונאשמים. היא יוצרת חרדות ופחדים ומערערת מוסדות חברתיים, מוסדות שלטון וביטחון.
"אם אדם צריך לשאול את עצמו 1,000 פעמים אם הוא יהיה נתון לתביעה, 'ישתמשו בזה נגדי או שאני חורג מהמותר?', הוא יהיה חשדן והססן. זה מתסיס ויוצר חשדנות ופחד הדדי. ברגע שהכל מובא לבית המשפט זה מסיר את האחריות מהאנשים לפתור את המחלוקות ביניהם. בסופו של דבר, זה ייצור מתחים בין אנשים ודה-הומניזציה שלהם. המשפט שאמור להגן על אנשים נהפך לכלי נשק נגדם".
כרמון ואלמוג תמימי דעים כי השימוש התכוף בכלים המשפטיים גורם לירידה באמון הציבור במוסדות הדמוקרטיה. "במכון הישראלי לדמוקרטיה קיימות עדויות מובהקות לשחיקה מתמדת שחלה במידת האמון שהציבור רוחש כמעט לכל מוסדות הדמוקרטיה", טוען כרמון. "הציבור מפנה עורף לפוליטיקה ומביע תיעוב כלפי פוליטיקה ופוליטיקאים. הדברים האלה עוברים גם למגזר הציבורי והתוצאה היא הרת אסון. האיכות של אלה שפונים למגזר הציבורי נפגעת".
ריסון עצמי בעתירות
מי גרם להתחזקות כוחה של הרשות השופטת ומה תרם לה? כמו בכל תהליך חברתי עמוק ויסודי חברו לכך כמה סיבות ומשתנים שהוסיפו נדבכים ויצרו את המציאות המורכבת הקיימת. פרופ' ברזילי מאתר את שורשי התהליך בתוצאות מלחמת ששת הימים וביתר שאת לאחר מלחמת יום הכיפורים. במאמר שכתב ציין כי "מלחמת יום הכיפורים הביאה לנסיגה מסוימת של המדינה מן החברה. בית המשפט העליון היה המוסד שאליו הופנו עתירות רבות של אזרחים כנגד רשויות השלטון. התגברות החשד נגד מנגנוני המדינה, ובהם הצבא, הביאה לעלייה ביוקרתו הציבורית של בית המשפט כמוסד שאליו פונים כחלק מהטקטיקה של מאבק ציבורי".
עוד הוא טוען כי בשנות ה-70 החל תהליך של פיצול פוליטי וחל פיחות במעמד המפלגות הפוליטיות. לשיטתו, קיים מיתאם בין התפרקות המפלגות לבין הנכונות וכמות הפניות לבג"ץ כדי שיכריע בסכסוכים פנים מפלגתיים. כרמון מציין כי "משנות ה-80 נוצר ואקום שלטוני בעיקר בכנסת, אבל גם בממשלה. במקום לקבל הכרעות לפי המוסדות החוקתיים המוסמכים, ח"כים ופוליטיקאים פנו לבג"ץ שיכריע בנושאים שונים".
גורמים נוספים שהביאו לגידול בנכונות של בג"ץ להכריע בסכסוכים שאובים מהערכים הליברליים שנטמעו בחברה - ובעיקר הגנה על זכויות הפרט. משפטנים רבים בישראל הושפעו משיטת המשפט האמריקאית שמדגישה פתרונות משפטיים לקונפליקטים חברתיים.
ברזילי מסביר כי "רואים שינוי מדיניות השיפוטית של בית המשפט עליון, במהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת. לפתע מתרחבת זכות העמידה (תנאי בסיסי של אדם להגיש תביעה בשל עוול שנגרם לו אישית) כמעט עד אבסורד, עילות אי השפיטות מצטמצמות. בית המשפט מזמין אליו עתירות ומאותת לסוכנים חברתיים, לארגונים פוליטיים, לכנסת ולממשלה: 'בואו לבית המשפט העליון. אני האכסדרה לפתרון סכסוכים'".
סיבה אחרת לעלייה בכמות ההידיינויות המשפטיות נעוצה בעלייה הדרמטית במספר עורכי הדין במשך השנים. במחקר של ברזילי הוא מצא כי מספר עורכי הדין גדל בין 1968 ל-2005 ב-1,552% ואילו האוכלוסיה גדלה רק ב-246%. כלומר, העלייה במספר עורכי הדין היתה גדולה פי חמישה ממה שאפשר היה לצפות מבחינה סטטיסטית, בהתבסס רק על הגידול באוכלוסיה (ראו מסגרת).
"עורכי דין דחקו לשוליים את יתר המומחים המקצועיים הרלוונטיים לסוגיות של זכויות אדם וזכויות פרט, כמו אנשי מדעי המדינה וסוציולוגים. הם פירשו נושאים בסיסיים הנוגעים ליחסי מדינה וחברה כאילו היו נושאים משפטיים רשמיים שאפשר לפתור אותם רק על ידי הסתמכות על ידע משפטי. אותם עורכי דין חיזקו באופן ניכר את המעמד הציבורי המשמעותי של בית המשפט העליון, האסרטיבי והליברלי למדי", מסיק ברזילי במאמרו.
המפתח הוא בשיקול הדעת
נקודת הסתכלות אחרת על התהליך יכולה לטעון כי המאבק נגד השחיתות הציבורית הוא כמו טיפול בפצע פתוח, מבחינה זו שכל עיסוק בו מוציא את המוגלה החוצה. מה שנתפש כהליכים משפטיים "מוגלתיים" הוא למעשה מלחמה של החברה הישראלית על ציביונה החוקי ועל חוסנה הלאומי.
תהליך "החיטוי" אמור ליצור מדינה וכלכלה שוויוניות, צודקות, תחרותיות, יעילות וטובות משמעותית עבור מרבית הציבור. בהמשך לקו שלפיו הכל כפופים לחוק במידה שווה, אחד מהסמלים המדינתיים, שלא הובא למשפט אך ניזוק מתהליך המשפטי, הוא האלוף גלנט ומוסד הרמטכ"ל. האם בכלל יש צורך לבלום את תהליך המשפטיזציה? כיצד אפשר לפתור את המצב החברתי שאליו נקלענו מבחינה זו?
פרופ' ברק-ארז מזהירה כי "המונח "בלימה" מביא אל הדיון התייחסות שלילית. "אני חושבת שהמפתח הוא בשיקול הדעת של בית המשפט. בית המשפט העליון צריך לדחות עתירות שאין להן בסיס והוא גם עושה זאת. 'בלימה' מלאכותית על דרך קביעת כללים מוגדרים מראש של הגבלת סמכות בית המשפט היא מסוכנת מאוד ועלולה להיות מנוצלת לרעה לפגיעה בשלטון החוק. אני חסידה של ריסון עצמי של עותרים ושל מדיניות אחראית של בית המשפט ולא של כללים פורמליים החוסמים גישה לבית המשפט. באופן עקרוני, היבטים של קביעת מדיניות צריכים להיקבע על ידי הדרג הפוליטי. נושאים של טוהר מידות וזכויות אדם שייכים באופן מובהק לתחום המשפטי והשיפוטי גם כן. כמובן, זה לא אומר שלאנשי ציבור אין אחריות לקביעת נורמות של טוהר מידות גם מחוץ למשפט".
ברזילי מדגיש את חשיבות העיסוק במשפטיזציה. "צריך לייצר שיח ציבורי. הביקורת האקדמית והתקשורתית חשובה מאוד. חייבים לחזק את הכנסת שהיא הרשות המרכזית במשטרים דמוקרטיים, ובה מיועדים להתקיים לעומק דיונים. הבעיה היא שהכנסת מרוויחה את נומך קומתה ביושר. יש להחיל בכנסת רפורמות שיביאו לשיפור מעמדה בחברה הישראלית. הערכת הציבור הישראלי לכנסת נמוכה ביותר. מחקרים אקדמיים אחרונים מצביעים על כך ששיעור הישראלים שנותנים אמון בכנסת עומד על כ-25%. צריך לחשוב על רפורמות בשיטת הבחירות, על העלאת אחוז החסימה ועל העלאת רמתם של הח"כים".
מצד שני הוא מציע "לשנות חלק מהדוקטרינות המשפטיות באופן שיצמצם את הפיתוי לפנות לבג"ץ על כל עילה. צריך לשנות את מוסד היועץ המשפטי לממשלה. זהו מוסד חשוב, אבל כמו ברוב המדינות צריך לפצל בין התובע הכללי ליועץ המשפטי לממשלה. כיום, היועץ המשפטי לממשלה נהפך לדמות פוליטית, הוא מקבל החלטות לאומי, שמכתיב את שיקול דעתו, בעוד שבמקור היועץ המשפטי לממשלה הוא עורך הדין של הממשלה. הוא חייב להיות בעל שיניים ולהזהיר מפני הפרות החוק, אבל תפקיד התביעה הכללית חייב להימסר לגוף נפרד".
ברזילי מבהיר כי בית משפט עליון חזק הכולל סמכויות חוקתיות הוא קריטי לקיומה של הדמוקרטיה בישראל. "אני תומך בכך ששופטי בית המשפט העליון בעצמם יצמצמו קצת את זכות העמידה וירחיבו את עילות אי השפיטות. אסור לפגוע באמצעות חקיקה בסמכויותיהם. אסור לוותר על בית משפט עליון חזק. צריך לצמצם את נטיית הציבור לעתור לבג"ץ, אבל אני נגד חקיקה שתוציא מסמכויות בג"ץ תחומי פסיקה שונים - זה מסוכן מאוד לחברה ישראלית".
ד"ר כרמון נוקט עמדה דומה. "צריך לטפל בעקרונות הניהול הציבורי בלי להרפות במאבק בשחיתות. לשנות את כללי המינהל הציבורי ולהעמיד על מקומם את שומרי הסף". גם הוא תומך בפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה ובריסון עצמי של שופטי בג"ץ. "האמון של הציבור במוסדות הדמוקרטיים יגדל כשהם יתפקדו באופן אפקטיבי. טוהר המידות הוא אחד המדדים, אבל לא היחיד. המיקוד בזה יוצר היסטריה ופוגע באמון ציבור במוסדותיו".
בשבוע שעבר אמר פרקליט המדינה משה לדור בראיון ל"הארץ" כי לטעמו אין מנוס ממשפטיזציית יתר. "כנראה שאין כמעט אפשרות למנות מועמד לתפקיד בכיר מבלי שיהיו מי שיעוררו סימני שאלה. ואז מתחילים לבחון את עברו של כל אחד מהמועמדים. האינטרסנטים פה הם אלה שאולי יש להם חשבונות אתו, מתחרים על התפקיד... השאלה היא איך מצליחים לתפקד ולהיחלץ מסוג של שיתוק ולחזור לאיזושהי שפיות שאומרת: גורם מוסמך החליט למנות את פלוני, ולא לעכב את זה בשורה של בחינות. לצערי במדינה שלנו מנגנוני הבקרה לא מאוד משוכללים". לדור הציע לשכלל את המנגנון באמצעות הליך שימוע פומבי דוגמת השימועים שעוברים שרים בסנאט האמריקאי. בארה"ב עוברים שופטים בבית המשפט העליון שימועים דומים בסנאט.
אחדג מכל שישה ישראלים מעורב בדיון משפטי
ישראל היא בעלת המספר הגבוה ביותר של עורכי דין ביחס לגודל האוכלוסיה. ב-2005, כך לפי מחקר של פרופ' גד ברזילי, היה בישראל עורך דין אחד לכל 211 אזרחים. לשם השוואה, בארה"ב עמד היחס על עורך דין לכל 434 אזרחים; בבריטניה - עורך דין אחד לכל 489 אזרחים; בגרמניה - עורך דין אחד לכל 619 אזרחים; באוסטרליה - עורך דין אחד לכל 489 אזרחים; ובצרפת - עורך דין אחד לכל 1,281 אזרחים.
ב-2005 היו בישראל 204% יותר עורכי דין יחסית לגודל האוכלוסיה בארה"ב, 232% יותר מאשר בבריטניה ו-601% יותר מאשר בצרפת. עוד עולה ממצאי המחקר כי בין 1948 ל-2005 גדל מספר ההידיינויות המשפטיות בבתי משפט השלום ב-2,265%, בבתי המשפט המחוזי הן גדלו ב-4,843% ובבית המשפט העליון ב-667%. בכל הקטגוריות של בתי המשפט, הידיינויות משפטיות גדלו מהר יותר מקצב הגידול הדמוגרפי.
במדינה בעלת 6.869 מיליון אזרחים ב-2005, מספר התיקים הפעילים הנדונים בבתי משפט הגיע לכ-1.127 מיליון בכל ענפי הרשות השופטת. כלומר, לכאורה אחד מכל שישה אזרחים בישראל היה מעורב בדיון בתיק משפטי בבתי המשפט. במקביל, במשך השנים התרחבו סמכויותיהם של מוסדות היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה.
ברזילי סבור כי ליועץ המשפטי לממשלה יש סמכויות אדירות. "כ-190 חוקים מקנים סמכויות סטטוטוריות ליועץ המשפטי לממשלה. הוא אחת הדמויות החשובות, וזה לא צריך להיות מובן מאליו". ד"ר אריק כרמון מציין כי "היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה נהפכו משומרי סף לשחקנים שמטילים וטו. מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, חורג מהגדרת תפקידו כפי שהוא מוגדר בחוק ונכנס לתחומי חקירה שאינם בסמכותו".
המינויים של אישי הציבור עוברים דרך בג"ץ - עודף משפטיזציה או ביעור שחיתות?
הילה רז
17.2.2011 / 9:46