האופה שכח לכבות את התנור
לכאורה, שריפות אורבניות הן עניין שאמור להיעלם עם השנים בזכות ההתפתחות הטכנולוגית - תקני בנייה מחמירים יותר וטכנולוגיות לכיבוי אש מקומית, כמו התקנת גלאי עשן ומתזי כיבוי אש בבנייני משרדים. ובכל זאת, מדי כמה שנים מתרחשת שריפה שגורמת לנזקים עצומים, גם אם לא בנפש - אז ברכוש. לעתים היא מתפרצת בגלל רשלנות פושעת, ולעתים - כנהוג בחברה הישראלית - בגלל שיטת "הסמוך" המוכרת.
השריפה הגדולה שהתרחשה בלונדון בספטמבר 1666 היא דוגמה לאירוע קטסטרופלי, שבדיעבד נהפך לנקודת ציון חשובה בהיסטוריה של העיר. השריפה פרצה בעקבות טעות של האופה המלכותי ששכח לכבות את התנור שלו. במשך שלושה ימים השתוללה האש באזור שמוכר כיום כ"סיטי" של לונדון, שבו התגוררו בני כל המעמדות: החל בעניים מרודים, דרך רוכלים, בעלי מלאכה וסוחרים, וכלה באנשי פיננסים. השריפה התפשטה במהירות מכיוון שבתי העיר היו בנויים מעץ וגגותיהם מקש. בהיעדר סטטיסטיקה רשמית, לא ברור כמה אנשים נהרגו באסון, אך הרשויות דיווחו כי 15 אלף בתים עלו באש, עשרות כנסיות וארבעה גשרים על נהר התמזה נהרסו וכ-100 אלף איש נהפכו לחסרי בית. אחת ההשלכות הידועות של השריפה היא המעבר לבנייה בלבנים, סגנון בנייה שהתפשט מאוחר יותר לערים נוספות באירופה ובארה"ב.
לדברי פרופ' חיה שפייר-מקוב מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, השריפה הגדולה היא אחד האירועים המכוננים בתולדות לונדון, לצד הפצצות חיל האוויר הגרמני במלחמת העולם השנייה. "השריפה יצרה לונדון שונה לחלוטין", היא מסבירה. "בעקבותיה נהפך הסיטי של לונדון למרכז עסקי בלבד, ללא בתי מגורים. השריפה גם חיזקה את תחום האשראי, כי בעקבותיה החלו לבטח בתים, דבר שהשפיע ישירות על ענף הפיננסים. מעבר לכך, היא הביאה לחיזוק משמעותי של המעמד הבינוני בבריטניה, מכיוון שבעת שיקום העיר התנגדו בני המעמד לתוכניות הבנייה שיזמה האריסטוקרטיה הבריטית, מתוך מודעות לחשיבותו של המרחב העירוני לאנשים שעוסקים במסחר ובפיננסים. זה חיזק גם את המדינה, כי היא התערבה בתהליך השיקום והבנייה. בדיעבד, השריפה הזו חיזקה מאוד את לונדון כעיר, מגמה שכבר היתה קיימת אז, אך התחזקה בזכות השריפה".
גם מעברו השני של האוקיאנוס האטלנטי פרצו כמה שריפות מכוננות. ב-1835 נשרף כל חלקו הדרום-מזרחי של האי מנהטן, כולל בניין הבורסה בוול סטריט. בשריפה נהרגו שני בני אדם בלבד, אבל הנזק הסתכם במאות מיליוני דולרים בערכים של ימינו. בעקבות השריפה הוחלט להפריד בין אזורי המגורים לאזורי העסקים. אזור המגורים של מנהטן התפתח צפונה, והאזור הדרומי הוקדש לעסקים ולתעשייה בלבד.
זה היה הרקע לשריפה הקטלנית שפרצה במארס 1911 במפעל לחולצות בלואר איסט סייד, והיתה בעלת השפעות חברתיות ופוליטיות משמעותיות. השריפה, שככל הנראה נגרמה מסיגריה בוערת, גרמה למותם של 146 בני אדם, רובם מהגרות יהודיות שהועסקו על ידי קבלני משנה ועבדו בקומות העליונות של בניין בן עשר קומות. השריפה עוררה הדים רבים - לא רק בשל מספר הקורבנות הגדול, אלא משום שהפועלות נלכדו בסדנת היזע שבה עבדו, כי הבעלים נעל את הדלתות כדי לוודא שהן לא ייצאו לפני סיום המשמרת. לרוע מזלן, סולמות הכיבוי הגיעו עד לקומה השישית בלבד וחלק מהנשים נהרגו בגלל שקפצו מהם לקרקע.
השריפה הביאה לשינויים בתקנות הבטיחות במפעלי טקסטיל ושיפרה באופן משמעותי את הליכי העבודה של מכבי האש. ואולם ההשפעה המשמעותית יותר היתה בזירה החברתית-פוליטית. האירוע גרם להתעוררות בדעת הקהל בנוגע לתנאי העסקתם של עובדים בכלל ושל נשים בפרט. בעקבות האסון נוסד איחוד בינלאומי של פועלות טקסטיל, שפעל למען תנאי עבודה ושכר טובים יותר לנשים. בעקיפין, מאבק זה חיזק את מלחמתה של התנועה הפמיניסטית בתחומים רבים והשפיע גם על מתן זכות ההצבעה לנשים, שניתנה בארה"ב ב-1920.
"האירוע עורר זעם גדול והיו כאלו שהתייחסו אליו ממש כאל רצח", אומר ד"ר מיכאל זכים, מומחה להיסטוריה אמריקאית באוניברסיטת תל אביב. "ניצול הנשים ותקני הבטיחות הבעייתיים היו מובנים בתוך מערכת הייצור, כי כל מעביד רצה להפחית את העלויות בשוק שבו שולי הרווח היו נמוכים. במוקדם או במאוחר זה היה צריך לבוא לידי ביטוי באופן מזוויע, כפי שאכן קרה. השריפה המחישה את האלימות, האכזריות והעיוורון של המערכת כולה - שוק עבודה שמתארגן באמצעות קבלנות דחוקה, שבה גם הקבלן מתקשה לייצר רווחים".
לדברי זכים, האירוע השפיע גם על התנועה הפרוגרסיבית שפעלה באותה עת בארה"ב, וביקשה להילחם נגד כוחם המוגזם של התאגידים הגדולים והמונופולים. "התנועה הפרוגרסיבית הבינה שיש משהו מעוות בקפיטליזם האמריקאי, ושזה מחייב התערבות ממשלתית. במובן זה השריפה המחישה מה קורה בשוק חופשי שאין עליו פיקוח, ובראש ובראשונה בשוק העבודה - שם ההרס הוא מיידי".
"קשה להגיד שהעובדים מסכנים"
ומניו יורק, בחזרה לתל אביב. לפני שלושה חודשים פרצה שריפה בקומה ה-30 של מגדל שלום, אחד הסמלים המוכרים של העיר שפעם היה הבניין הגבוה ביותר בכרך. בקומה זו אין משרדים, אך צנרת החשמל ומיזוג האוויר מאוחסנת בה. השריפה, שגרמה לנזקים של 50-60 מיליון שקל, פגעה קשות בבניין. 1,800 העובדים לא יכולים היו להגיע למשרדים במשך שבועיים, ונאלצו לחפש פתרונות חלופיים. כשחזרו לעבודה הם גילו שרק שני שלישים מהמעליות עובדות, משום שהבניין פעל באמצעות גנרטור החירום. הם נאלצו לעבוד עם חלונות פתוחים, שדרכם שמעו היטב את הרעש שיצר הגנרטור, משום שמערכת מיזוג האוויר עדיין לא שוקמה.
לדברי שמואל זהר, מנהל חברת הניהול של הבניין (השייכת לחברות השונות שבבעלותן שטחי משרדים), בתחילת מארס יחזור הבניין לעבודה כסדרה. "זה לא נעים, אבל קשה להגיד שהעובדים מסכנים", הוא אומר. "השריפה התרחשה בשטח של 4 מ"ר, אבל היא גרמה לנזק גדול יחסית בגלל הפיח הרב שהזיק למערכות החשמל והמיזוג. השריפה זכתה לתהודה תקשורתית גדולה מפני שזה מגדל שלום המפורסם ומכיוון שמאות עובדים נאלצו לפנות את הבניין מיד, וחלק מהם השאירו את המכוניות במגרשי החנייה. בשורה התחתונה צריך להגיד תודה שכך זה נגמר".
למכבי האש לא היה ציוד מתאים כדי להגיע לקומה ה-30 ולכבות את האש, והם נאלצו לעשות את הדרך הארוכה ברגל. כך קרה גם בשריפה המשמעותית בתולדות תל אביב, שהתרחשה בבית צים באפריל 1966. הכבאים לא הצליחו להגיע לקומה העליונה, על אף שהיה מדובר בקומה השישית בלבד. הבניין, ששכן בפינת שדרות רוטשילד ונחלת בנימין, נבנה על חורבות בית הוועד הראשון של העיר - במתחם שבו פעל גם בסיס מכבי האש הראשון של תל אביב.
השריפה הגדולה, שפרצה בשישי בצהריים, משכה המוני תל-אביבים סקרנים, ובהם ילדים שחזרו מבית הספר. הם חזו בפיאסקו ישראלי במיטבו: מכיוון שמכבי האש לא הצליחו להגיע לקומות העליונות, שלח צה"ל מסוקים כדי לפנות את האנשים מהגג הבוער. להבי המסוקים גרמו לליבוי הלהבות, השריפה הרסה את הבניין כליל, ולאחר מכן הוא נהרס. בשריפה נהרג אדם אחד, שקפץ מהגג לפני שהגיעו המסוקים.
"העניין נודע כסיפור מביך", אומר אילן שחורי, חוקר תולדות תל אביב. "זאת היתה נקודת ציון חשובה. עד אז לא היתה שריפה דומה לזו, לא בתל אביב ולא בערים אחרות. המושג 'שריפת צים' נחרט בתודעה כאירוע מאוד לא נעים".
השריפה תועדה על ידי צוות הצילום של יומני כרמל, וצופי הקולנוע יכולים היו להתרשם מהמחזה. כעבור שנה, כשפרצה מלחמת ששת הימים, שידרה הטלוויזיה המצרית תמונות משריפת בניין צים כדי לטעון שמצבה של היישות הציונית בכי רע - עובדה, תל אביב בוערת.
"צריך להתמודד לבד"
שריפה משמעותית אחרת בתולדות תל אביב היתה זו שהתרחשה בלונדון מיניסטור במאי 1993. המתחם, שנפתח 20 שנה קודם לכן, היה אחד המרכזים הראשונים בתל אביב ששילבו בין בילוי, מסחר ומגורים, ונחשב חדשני ומתקדם לזמנו.
ענת נהוראי, בעלת בוטיק הבגדים תשורית, זוכרת היטב את היום שבו פרצה השריפה. "באותה תקופה התעוררתי עם רדיו, שהיה מכוון לגלי צה"ל. בבוקר ההוא הרדיו העיר אותי עם החדשה שלונדון מינסטור עולה באש. מיד נסעתי לשם, אספתי בדרך עובדת שלי, ואז ראינו איך מפעל החיים שלי עולה בלהבות. זאת היתה חנות שהקמתי ועבדה 19 שנה, התפרנסתי ממנה יום-יום - ולפתע היא נעלמה".
לדברי נהוראי, עבור בעל עסק קטן שריפה היא אירוע משמעותי הרבה יותר מאשר עבור תאגידים גדולים כמו איקאה - גם אם היא גורמת נזק קטן יותר מבחינה כספית. "כל הפעולות שאתה עושה ברגע הראשון לא מתבצעות מתוך שיקול דעת מעמיק, אלא כדי לשרוד. לגדולים יש עוד מקומות ועסקים, אבל אצלנו צריך להתמודד עם הכול לבד, לשלם משכורת לעובדים, שאותם לא מעניין אם אתה שרוף או לא שרוף, הם צריכים להתפרנס. זה בסך הכל היה בוטיק - קמים בבוקר כדי לתפור כמה דברים נחמדים לבחורות, לשמח את הלב, זה לא שאתה כלכלן גדול. 20 שנה אחרי, זה נותר בי כצלקת, צלקת די גדולה. כיום אני לא אוותר על שום סוג של ביטוח, גם אם הוא עולה הון תועפות".
לדברי אילן שחורי, לונדון מינסטור חווה טראומה שממנה לא הצליח להתאושש עד היום. "כשפתחו את המתחם, סגנון הבנייה שלו נחשב לחדשני וכולם היו גאים בו. זה היה אחד המקומות היפים בעיר, ומאז השריפה הוא הידרדר. השריפה יכולה היתה להיות הזדמנות לחשיבה מחדש על המתחם הזה - איך עושים אותו אטרקטיבי יותר, אבל לאחר השריפה המקום לא הצליח להתרומם".
ד"ר אמנון רם מחברת בלפור אקספרס הבינלאומית, העוסקת בשיקום נזקים לאחר שריפות, פגש לא מעט בעלי עסקים שמתעוררים לבוקר שחור לחלוטין. לדבריו, שריפה היא אירוע כואב לעסקים גם במקרה שהביטוח מכסה הכל, ולו משום שנשרפים בה חפצים יקרי ערך, וכל תכנון שנעשה לטווח הקרוב ולפעמים גם הרחוק צריך להיעשות מחדש. "אנחנו פוגשים אנשים ברגעים קשים מאוד בחייהם, אנשים שמגיעים לשבר נפשי", הוא אומר.
שריפה זכורה אחרת היא זו שהתרחשה בבית מרכזים בעיר ביוני 2003. השריפה גרמה לנזק של מעל 200 מיליון שקל, וספיחיה עדיין נידונים בהליכים משפטיים כחלק מתביעה שהגישה חברת הביטוח נגד חברת האחים עופר, בעלת המתחם, ונגד עיריית תל אביב.
"למעשה, חוסלתי בשריפה הזו", אומר בן זיידל, מייסד הקאמל קומדי קלאב, המועדון שבו התגלו רבים מהסטנד-אפיסטים המובילים בישראל. זיידל ייסד את המועדון ב-1990, והוא עבר בכמה מקומות עד שהגיע לבית מרכזים ברחוב קיבוץ גלויות בדרום תל אביב, מתחם תעשייתי מיושן שבו התקבצו זה לצד זה בעלי מלאכה, חנויות קטנות וסדנאות בתחום אמנויות הבמה. לרוע מזלו של זיידל, פוליסת הביטוח של המועדון לא כיסתה מקרים של דליקות.
בעקבות השריפה הגדולה התמוטט חצי מהבניין, והעירייה הוציאה צווי הריסה לחצי השני שלו - שבו היה ממוקם מועדון הסטנד-אפ. במהומה שהתרחשה לאחר כיבוי השריפה, נכנסו גנבים למועדון וגנבו כמעט את כל הציוד. זיידל נקלע לקשיים כלכליים ונאלץ למכור את המועדון לסטנד-אפיסט רועי לוי. "לא קיבלתי פיצויים ונאלצתי לצאת מהעסק שאותו ייסדתי", אומר זיידל. "היה לי ביטוח נגד דברים אחרים, לא נגד שריפות. מאז עשיתי כל מיני דברים - נסעתי לחו"ל, גידלתי דגי נוי טרופיים, אבל לא באמת הצלחתי להתאושש. זאת היתה טראומה קשה שלא יצאתי ממנה עד היום".
מלבד הקאמל קומדי קלאב, שכנו במקום גם הסטודיו של הרקדן עידו תדמור, התיאטרון של השחקן ניקו ניתאי ומתחמי אמנות נוספים, לצד עסקים קטנים. גם במקרה זה היתה השריפה סוג של פיאסקו ישראלי: היא התחילה במחסן של חנות צמיגים, אף על פי ששנתיים קודם לכן התריעו מכבי אש שהמחסן אינו עומד בדרישות הבטיחות, בין השאר מכיוון שלא הותקנה בו מערכת אלקטרונית המכבה אש מקומית באופן אוטומטי (ספרינקלרים). גם גורמים בעיריית תל אביב היו מודעים לבעיה, אך חשבו שהיא נפתרה בהידברות בין בעלי המחסן לבין מכבי האש, דבר שלא קרה.
תופעת ה"סמוך" הישראלית היא בוודאי אחד הגורמים המרכזיים לפריצת שריפות בכלל ובבתי עסק בפרט. לדברי אריה קוטרוקין, מהבעלים של חברת מלתא העוסקת בשיקום מערכות חשמל לאחר אסונות כמו שריפה, לא מעט בעלי מפעלים מזלזלים באפשרות שדליקה אכן תפרוץ. "שריפה נגרמת בדרך כלל מתחזוקה לקויה של מערכות בכלל, ומערכות החשמל בפרט", הוא מסביר. "מתקן מתח גבוה, לדוגמה, הוא קופסה סגורה שלא רואים את תוכנו מבחוץ. פעם בשנה צריך לנקות ולבדוק אותו היטב. בעלי מפעלים רבים נוטים לזלזל בזה, גם מפני שהמתקן לא נמצא להם מול העיניים באופן מוחשי, וגם מטעמי חיסכון. הם שוכחים שבמקרה של שריפה, הם יצטרכו להוציא את הנשמה כדי לטפל בנזקים. נתקלתי בבעלי מפעלים רבים שתפסו את הראש לאחר מעשה ואמרו 'איך לא דאגנו לתחזוקה?'".
זמן השיקום קשור בעקיפין לתרבות הסמוך: אלה שבטוחים שלא יקרה דבר גם סבורים שאין צורך לבטח. מצד שני, חברות הביטוח מכניסות בפוליסות לא מעט סעיפים שונים ומשונים שמאלצים את הלקוח להתעדכן ולהוסיף השלמות במהלך השנים. כך, ככל שהביטוח מקיף יותר ומעודכן יותר, בעל העסק יהיה מכוסה יותר וזמן השיקום יהיה מהיר יותר. "הרבה פעמים קורה שבעל עסק מבטח את המבנה על פי ערך שמתאים לאותה תקופה, ולא טורח לעדכן את סכומי הביטוח עם השנים", מסבירה קרן תגר ממשרד מ.תגר, המתמחה בדיני ביטוח ונזיקין.
במאי 2001 פרצה שריפה משמעותית נוספת בתל אביב, הפעם בדיזנגוף סנטר. בשריפה, שנזקיה נאמדו בכ-80 מיליון שקל, נשרפו כליל 40 חנויות ועשרות אחרות ניזוקו. מאות עובדים וקונים ברחו מפני העשן והאש ורחובות מרכז תל אביב נסגרו לשעות ארוכות. לאחר השריפה נמתחה ביקורת על כך שכוחות הכיבוי הגיעו למקום רק 23 דקות לאחר שהאש פרצה.
המקור היה קצר חשמלי במטבחה של מסעדה דרוזית בקניון, והאש התפשטה במהירות דרך תעלות האוורור המיושנות לכיוון הקומות העליונות. שנה וחצי קודם לכן פרצה דליקה באותו מקום, ומכבי האש דרשו מהנהלת הקניון להתקין מערכות כיבוי אש אוטומטיות, אך הדבר לא בוצע. למעשה, כשהשריפה השנייה פרצה פעל דיזנגוף סנטר ללא אישור של מכבי האש.
"השריפה של 2001 גרמה נזק גדול לאגף הצפוני של הקניון, והשיקום נמשך כשמונה חודשים", אומרת עו"ד תגר, שייצגה את הנהלת הקניון בהליכים המשפטיים הנוגעים לשריפה. "חלק מבעלי החנויות, שהרגישו לחוצים מבחינה כלכלית, עזבו ולא חזרו, חלקם פתחו חנויות באזור. אחרים קיבלו פיצויים שאפשרו להם לנשום עד הפתיחה המחודשת".
התקווה לבדוויות נשרפה
גם שריפות שאינן מתרחשות בלבן של ערים עלולות לסכן מרכזים אורבניים סמוכים. בינואר 2009 פרצה שריפה במפעל אגן כימיקלים של חברת מכתשים אגן, הסמוך לאשדוד, המייצר חומרי הדברה לחקלאות. היה זה אירוע דרמטי בשיא הימים המתוחים של מבצע עופרת יצוקה: ענן כתום היתמר מעל המפעל במשך שעות וכוחות הצלה וכיבוי אש רבים הוזנקו למפעל. תחילה הם נאלצו להילחם בשריפה מרחוק בשל עוצמת האש ופיצוצי המשנה הרבים שאירעו בשטח המפעל. תושבי המושבים גן דרום וניר גלים ותושבי הרובעים הצפוניים של אשדוד הונחו להישאר בבתיהם, ושאר תושבי העיר נדרשו לסגור את חלונות הבתים מחשש לזיהום אוויר.
כעבור שנתיים הגישה המחלקה המשפטית של המשרד להגנת הסביבה כתב אישום נגד מנהל המפעל, צבי מנור, ונגד שלושה בכירים במפעל. לפי כתב האישום, במחצית השנייה של 2008 נחשפו ליקויים קשים באחסון ובטיפול בחומרים המסוכנים והדליקים במפעל, בשלושה סיורים שערכו אנשי המשרד במפעל. ממצאי הפגישות הובאו לידי מנור, אך לא נעשה דבר כדי למנוע אסון. באגן כימיקלים סירבו השבוע להתייחס לאירוע, אבל בעבר טענה החברה שגם אם היו תקלות מסוימות - הרי שבאופן כללי היא פעלה באופן תקין.
שריפה היא כאב ראש לא רק לבעלי העסק אלא גם לעובדים, שמאבדים את עבודתם לתקופה לא ידועה. לעתים קורה ששריפה פוגעת גם בציבור המובטלים, שמחכים לפתיחת מפעל סמוך לבית מגוריהם. כך קרה לתושבי העיירה הבדווית שגב שלום שבנגב. במשך 12 השנים האחרונות ניסו בעלי מפעל עוף-עוז (לשעבר עוף-טנא) ומשרד התמ"ת להעביר את המפעל לנגב, כך שבעלי המפעל יקבלו מימון ממרכז ההשקעות ויוכלו לפתוח בנגב את משחטת העופות הגדולה בישראל. משרד התמ"ת תלה תקוות רבות במפעל הזה, משום שהוא היה אמור להעניק תעסוקה ישירה לכ-600 מתושבי האזור, רובם נשים בדוויות, ובאופן עקיף להעסיק עוד כ-1,200 עובדים. שר התמ"ת לשעבר, פואד בן אליעזר, ביקר במקום באפריל, ולפי ההודעה לעיתונות חנך את המפעל החדש.
שלושה חודשים לאחר הטקס החגיגי, וחודש בלבד לפני שהמכונות אמורות היו להתחיל לעבוד, פרצה שריפה במקום והמפעל כולו עלה באש. המשטרה קבעה כי השריפה נגרמה מהצתה מכוונת של כמה צעירים, ככל הנראה בני העיירה. עדנה הוד, סמנכ"לית השיווק בחברת בלפור אקספרס, ראתה את המקום בבוקר שלאחר השריפה. "חצי מהגג קרס וצנח אל תוך המבנה, שהכל היה בו מוכן לפעילות - תנורים, חדרי חשמל, חדרי קירור. הכל התמלא פיח. היה כואב לראות את זה".
השריפה, שגרמה לנזקים של -70 מיליון שקל, גרמה לדחייה של יותר משנה בפתיחת המפעל, והוא אמור להיפתח ביוני. "עברנו תהליך מובנה של 12 שנה עד שהצלחנו להביא להקמת מפעל כזה בנגב, במקום שבו יוכלו להשתלב נשים בדוויות, אוכלוסיה שנתוני התעסוקה שלה הם הנמוכים ביותר בישראל", אומר סימן-טוב בנימין, מנהל מחוז הדרום במשרד התמ"ת. "לכן הנזק היה רב מערכתי: לא רק המפעל נפגע, אלא שנה של אובדן תעסוקה בנגב, במפעל בעל פוטנציאל להרים את האזור כולו. נתאזר בסבלנות עוד שנה".
העשן התפוגג, הטראומה נשארה: מה יכולה איקאה ללמוד משריפות קודמות
שוקי שדה
17.2.2011 / 10:04