"הבעיה האמיתית של מדינות ערב נעוצה באסלאם - הוא מקבע את חוסר השוויון"

עברו שבע שנים מאז הפעם האחרונה שבה אייאן חירסי עלי הצליחה לנהל חיים נורמליים. מאז 2004, אז נרצח ידידה ההולנדי הבמאי תיאו ואן גוך על ידי קיצוני מוסלמי שהתכוון לרצוח גם אותה, חיה חברת הפרלמנט ההולנדית לשעבר תחת אבטחה הדוקה. "אנשים עם רובים", כך היא מתארת את האבטחה שהוצמדה לה, ומפגינה חשש מכך שפרטים בנוגע לסידורי האבטחה שלה ייחשפו בדרך כלשהי. חירסי עלי היא אחת המבקרות החריפות ביותר של האסלאם כיום, אך לא כך היו הדברים מאז ומעולם. היא נולדה בסומליה, קיבלה חינוך מוסלמי אדוק ואף עברה טקס מילה. כשבגרה ברחה להולנד כדי להימלט מנישואים בכפייה, נבחרה לפרלמנט ונאלצה להתפטר ממנו ולבסוף נשלחה לגלות - שלישית במספר עבורה - בארה"ב, שנכפתה עליה בחלקה בעקבות איומים מצד קיצונים מוסלמים ובחלקה משום שננטשה על ידי המדינה המאמצת שלה. התבטאויותיה החריפות של חירסי עלי בנוגע לאסלאם לא היו מביישות את הקיצוני שבימנים, אך בראיון ל"גרדיאן" היא נימקה את חריפות הדברים בכך ש"אני יכולה לומר דברים שלבנים לא יכולים להגיד".



"אנחנו מחכים זמן רב לחיסולה של תרבות השליטה והכניעה בעולם המוסלמי, אבל זה ייקח זמן רב", אומרת חירסי עלי, 42, בראיון ל-markerweek שנערך בכנס הרצליה במרכז הבינתחומי. על האסלאם היא מדברת במונחים של מלחמת תרבות בלתי נמנעת, שגורסת שאין דבר כזה אסלאם מתון, רק פירוש לא נכון של הדת המוסלמית - רטוריקה שהפכה אותה לחביבת החוגים השמרניים באירופה ובארה"ב ולשנואת נפשם של קיצונים מוסלמים ברחבי העולם. "קל מאוד להצטרף לאסלאם", אמרה חירסי עלי במהלך הכנס, "אך היציאה קשה, ומלווה לעתים קרובות באיומים על חייך". אין אדם שיודע זאת טוב יותר ממנה.



המהפכה העממית במצרים, שאותה היא רואה גם כדחייה עממית של חוקי השריעה האסלאמיים, מעוררת אצלה עניין רב ומחזירה אותה לימי ילדותה. "ב-1985, בהיותי נערה בקניה, הייתי חברה נלהבת בתנועת האחים המוסלמים", כתבה חירסי עלי בשבוע שעבר במאמר ב"ניו יורק טיימס". "17 שנה לאחר מכן, ב-2002, לקחתי חלק בקמפיין הפוליטי של המפלגה השמרנית בהולנד. שתי החוויות האלה הובילו אותי להאמין שהאחים המוסלמים יזכו ככל הנראה בבחירות שייערכו במצרים בספטמבר, אם כי זה לא בלתי נמנע".



"יש שלושה תרחישים אפשריים למצב במצרים", היא אומרת, "אחד מהם הוא צורה חדשה של דיקטטורה, עם איש חדש שיעמוד בראשה. תרחיש אחר הוא השתלטות הדרגתית או מיידית של האחים המוסלמים על המדינה אם ייערכו בחירות. לדעתי, האפשרות השלישית היא הסבירה יותר: שהמהפכה במצרים תהיה דומה למהפכת 1989 במזרח אירופה, כלומר מעבר לדמוקרטיה חילונית ורב-מפלגתית".



מרמור העם על רקע פערי המעמדות במצרים, הניע לדעת חירסי עלי את גלגלי המהפכה: "את הכסף שהגיע למצרים ממשאבים ומהשקעות הוא לא החזיר לעם. זה הוביל לפערים עצומים בין עשירים לעניים וזה מה שיצר את שכבת העוני הגדולה שיצאה לרחובות. אי אפשר לפתור את הבעיה הכלכלית הזאת באמצעים רגילים, והיא רק תחמיר אם האחים המוסלמים יעלו לשלטון".



למרות תקוותיהם של רבים במערב, האפשרות האחרונה סבירה פחות לדברי חירסי עלי. מצרים לא תיהפך לדמוקרטיה ידידותית למערב. 1,400 שנים של תרבות אסלאמית יכריעו לדבריה ככל הנראה גם את הנחוש שבמפגינים. "לצערי, מדינות כמו מצרים, תוניסיה ומדינות ערב האחרות סובלות מקשיים שמדינות מזרח אירופה לא עמדו בפניהן. במקרה שלהן היה זה הרעיון הקומוניסטי שקרס, אבל במקרה של מדינות ערב חוקי השריעה עדיין חזקים ומפתים מאוד. לכן האחים המוסלמים כל כך חזקים.



"זה חלק מהתרבות, וזאת גם אחת הסיבות לכך שהדיקטטורה כל כך חזקה בעולם הערבי. זאת לא רק אשמתה של מדיניות החוץ האמריקאית. כדי שמפגינים בכיכר תחריר יוכלו להוביל לדמוקרטיה מתפקדת, הם יצטרכו להתמודד לא רק עם עריצות ועם האחים המוסלמים, אלא גם עם תרבות השריעה".



"האסלאם נולד בתרבות הערבית ואימץ חלק גדול מהמאפיינים השבטיים שלה. היחסים בין האב לאם, בין הבעל לאשה, בין מעסיק לעובד, גם בין מורה לילד - כל אלה הם יחסי שליטה וכניעה. הדינמיקה הזאת, של כבוד ובושה, נפוצה מאוד בעולם הערבי, ובסופו של דבר המפגינים יצטרכו להתמודד גם עם זה. כדי להוביל לדמוקרטיה במצרים גם מערכות היחסים בין הגברים לנשים ובין ההורים לילדים יצטרכו לעבור דמוקרטיזציה, וכל זה ייקח זמן רב. הצעד הראשון הוא להודות שמשהו לא בסדר, וזה עוד לא קרה".



"אני לא רוצה למות"



תיאו ואן גוך היה אחד הבמאים ואנשי התרבות השנויים ביותר במחלוקת בהולנד. בטורי הדעות שלו בעיתונות ההולנדית ובסרטיו הוא הביע דעות קיצוניות בכל מה שקשור לפוליטיקה, ובמיוחד בכל מה שקשור לאסלאם. "מזייני כבשים" היה ביטוי שבו השתמש פעם כדי לתאר את הטרוריסטים המוסלמים. ב-2 בנובמבר 2004, בעודו מדווש על אופניו לעבודה, הוא נורה שמונה פעמים על ידי קיצוני מוסלמי בשם מוחמד בויארי, אזרח הולנדי ממוצא מרוקאי, שניסה לאחר מכן ללא הצלחה גם לערוף את ראשו. לאחר שהתייאש, הצמיד בויארי מסמך בסכין לחזהו של ואן גוך. המסמך בן חמשת העמודים הזהיר את היהודים, את האמריקאים ואת ההולנדים מפני תגובה אלימה, אך רובו הגדול הופנה כלפי חירסי עלי. "אני יודע בוודאות שאת, אמריקה, תמותי; אני יודע בוודאות שאת, הו אירופה, תמותי; אני יודע שאת, הו הולנד, תמותי; אני יודע בוודאות שאת, חירסי עלי, תמותי", כתב.



הסיבה לרציחתו של ואן גוך היתה "כניעה" (submission), סרט תיעודי קצר שביים על פי תסריט של חירסי עלי, שבו שולבו פסוקים מהקוראן לצד שחקניות לבושות למחצה שגילמו נשים מוסלמיות שעברו התעללות. על גופן העירום חלקית של אחת מהן נכתבו פסוקי קוראן שהצדיקו התעללות בנשים. הסרט עורר שערורייה מיידית. בגלל אותו סרט, ובגלל הביקורת החריפה שהטיחה באסלאם לפני כן ואחרי כן, נאלצת חירסי עלי לחיות עד היום בסתר ולהירשם למלונות בשם בדוי כשהיא מלווה בשומרים חמושים. עם זאת, אין בה חרטה. חרטה, בעיניה, היא "בזבוז זמן". ב-2006 הכריזה על כוונתה לצלם סרט המשך ל"כניעה", לזכרו של ואן גוך, אך בחודש שעבר אמרה כי ויתרה על כך, מכיוון שמדובר בפרויקט מסוכן מדי שיסכן את חייהם של המעורבים בו.



עוד לפני הירצחו של ואן גוך, היו חייה של חירסי עלי מלאים באירועים דרמטיים. היא נולדה במוגדישו ב-1969 בשם אייאן הירסי מגאן. אביה, הירסי מגאן איסה, היה חבר בולט בחזית הדמוקרטית לשחרור סומליה (ssdf) ואחד ממובילי המהפכה בסומליה. זמן קצר לאחר שנולדה נכלא אביה בשל התנגדותו למשטרו של סיעד בארה. בגיל 5 עברה את האירוע ששינה את חייה, טקס המילה הנשית, או במלים אחרות: כריתת הדגדגן. אביה, שלמד בחו"ל, התנגד לטקס, אולם סבתה המסורתית אילצה אותה לעבור את המילה, שאותה תיארה בספרה "כופרת" (כנרת זמורה ביתן, 2008). "החדר היה חם ויכולתי להריח תערובת של זיעה ולבונה", היא כתבה בספרה, "סבתא תפסה אותי ואחזה את חלק גופי העליון, שעה ששתי נשים אחרות פישקו את רגליי. הגבר, שהיה כנראה מוהל נודד מסורתי, הרים זוג מספריים. בידו האחרת הוא תפס את המקום שבין רגלי והחל לצבוט אותו, כמו שסבתא חולבת עז". ההחלמה הכואבת נמשכה שבועיים, שבהם דיממה ופחדה ללכת לשירותים.



זמן קצר לאחר מכן נהפכה חירסי עלי לפליטה בפעם הראשונה, כשמשפחתה נמלטה לסעודיה ומשם לאתיופיה ולקניה. כדי להימנע מרדיפות, הם העתיקו את מקום מגוריהם לעתים תכופות. בנעוריה, כך לפי תיאורי חירסי עלי, היתה מוסלמית אדוקה, תומכת נלהבת באחים המוסלמים. היא אפילו נכחה בהפגנת תמיכה בפאתווה שיזם חומייני וכוונה נגד הסופר הבריטי-הודי סלמן רושדי, בגלל פרסום הספר "פסוקי השטן". בדיעבד, אומרת חירסי עלי, התרבות ששרתה סביבה היתה של השפלה ואלימות כלפי נשים; תרבות שבה מורה הדת שלה סדק את גולגולתה כשעייפה משינון פסוקים; שבה ראתה את אחותה עוברת התמוטטות עצבים עקב הפלה סודית; ושבה במחנה פליטים בגבול סומליה-קניה ראתה אשה שעברה אונס קבוצתי והושארה למות, מבלי שאיש יהיה מוכן לסייע לה. בקניה, כך כתבה בספרה, החלה לקרוא רומנים מערביים וגילתה רעיונות כמו חופש ושוויון בין גברים לנשים. "אלה לא היו סיפורי השבט הקודרים של סבתא שלי, עם מסרים של סכנות וחשד", כתבה ב"כופרת".



ב-1992, כשהיא בת 23, נהפכה חירסי עלי לפליטה בפעם השנייה, כשנמלטה להולנד כדי לברוח מנישואים לבן דוד רחוק שאביה ניסה לכפות עליה. עם תיק יחיד של בגדים ומסמכים, שלחה אותה משפחתה לקרובים בגרמניה, שם היתה אמורה לחכות לוויזה לקנדה, שם חיכה לה בעלה המיועד. במקום זאת, עלתה חירסי עלי על רכבת להולנד. לדבריה, לא היתה יכולה לראות את חייה כשהיא כנועה לרצונו של גבר.



"זה היה יום שישי, 24 ביולי, 1992, כשעליתי לרכבת. בכל שנה אני חושבת על התאריך הזה, עבורי הוא יום הולדתי האמיתי", כתבה ב"כופרת". אביה, הנחשב למנהיג חשוב בשבט הדארוד הסומלי, הפעיל את קשריו ברחבי העולם כדי למצוא אותה, אך הדבר לקח יותר משנה ובינתיים כבר היה מאוחר מדי. חירסי עלי הודיעה שהיא מעדיפה לסבול נידוי מהשבט מאשר להינשא בכפייה.



עם הגעתה להולנד החלה לעבוד בשורה של עבודות, מניקיון ועד למיון דברי דואר. היא עבדה גם כמתרגמת במרכז פליטים ברוטרדם, ובמקביל לקחה קורסים בהולנדית ובעבודה סוציאלית. היא החלה ללמוד לתואר במדעי המדינה באוניברסיטת ליידן ועבדה כמתרגמת מסומלית להולנדית, בעיקר עבור נשים במרכזי פליטים ובמעונות לנשים מוכות. באותה תקופה גם החלה להתרחק יותר ויותר מהאסלאם. לאחר 11 בספטמבר 2001, כשאוסמה בן לאדן השתמש בפסוקים מהקוראן כדי להצדיק את מעשיו, נדהמה חירסי עלי למצוא בקוראן את הפסוקים שבהם השתמש כלשונם. זמן קצר לאחר מכן הכריזה על עצמה כאתאיסטית והחלה לכתוב מאמרי דעות ולהופיע לעתים קרובות בתוכניות טלוויזיה ובפורומים ציבוריים, כשהיא מוקיעה את האסלאם כדת אלימה, מחרחרת מלחמה ומשפילה נשים.



מוחמד, היא טענה, היה נחשב לפי סטנדרטים מודרניים לפדופיל משום שנישא לבת 9 והאסלאם, כך הכריזה, הוא הפשיזם החדש. אז גם החלה לראשונה לקבל איומים על חייה. ב-2003, 11 שנה לאחר שהגיעה כפליטה שביקשה מקלט מדיני בהולנד, נבחרה לראשונה לפרלמנט ההולנדי מטעם מפלגת הימין הקיצוני vvd, אליה הצטרפה לאחר שערקה ממפלגת השמאל pvda - מהלך שעורר תמיהה בשל התנגדותה של vvd למהגרים. התנגדותה לאסלאם גבתה מחיר אישי כבד. להקות מוסלמיות כתבו שירים נגדה, קיצונים איימו על חייה והיא נאלצה לנדוד בין דירות מסתור ברחבי הולנד וארה"ב. בראיון ב-2007 סיפרה כי השירות החשאי ההולנדי הוציא 3.5 מיליון יורו על אבטחה עבורה. היא חיה כעת חיים של פחד וחשש לחייה, אך ממשיכה להתבטא בקיצוניות נגד האסלאם ונגד הפייסנות של השמאל המערבי כלפי קיצונים מוסלמים כמו נשיא אירן מחמוד אחמדינג'אד. "אומרים שהימין הנוצרי בארה"ב קיצוני, אבל את ישו מבקרים כל הזמן מבלי לחשוש מאלימות", היא אומרת.



ב-2006 פרצה השערורייה שהפכה אותה לפליטה בפעם השלישית, כאשר נחשף כי שיקרה בנוגע לפרטים מסוימים בבקשת המקלט שלה בהולנד. בין השאר, חירסי עלי שיקרה בנוגע לשמה, לתאריך הלידה שלה ולדרך שבה הגיעה להולנד. היא הודתה כי עשתה זאת, אך ציינה כי בספרה הראשון, שפורסם ב-2002, סיפרה את סיפורה האמיתי, כולל תאריך הלידה ושמה המלא, וטענה כי שינתה את שמה כדי שהחמולה שאליה השתייכה לא תמצא אותה.



אבל הסבריה לא הועילו, ושרת ההגירה דאז ריטה ורדונק ביטלה את האזרחות שלה. המהלך עורר זעם ציבורי שהוביל לכך שהאזרחות הוחזרה, אך חירסי עלי כבר התפטרה מהפרלמנט והחליטה לעבור לארה"ב, שם קיבלה משרה כעמיתת מחקר במכון היוזמה האמריקאית (aei), מכון מחקר בעל אג'נדה ימנית.



ב-2008 פנתה לאיחוד האירופי וביקשה כי יממנו את אבטחתה. במהלך שימוע נרגש, אמרה בדמעות כי היא מתקשה לגייס כסף באופן פרטי כדי לממן את ביטחונה. "אני לא רוצה למות", אמרה חירסי עלי, שתיארה את מצבה כנואש. כיום מממנת את הוצאות האבטחה שלה קרן של תורמים פרטיים. היא ממשיכה לנסוע ברחבי העולם, כדי לקדם את ספריה ולהעניק הרצאות. בשנה האחרונה היא מטפחת קשר זוגי עם ההיסטוריון הבריטי ניאל פרגוסון, אך מעדיפה לא להרחיב את הדיבור על הקשר ביניהם, שלמענו עזב פרגוסון את רעייתו זה 16 שנה.



למרות הסיפור האישי המופלא שלה - הפיכתה מפליטה סומלית לחברת פרלמנט תוך שנים מעטות - חירסי עלי אינה קונה את חלום הרב-תרבותיות המערבי, שאותו קברו בחודשים האחרונים גם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל וראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון. הצלחתה, לדבריה, נובעת מכך שאימצה את התרבות שאימצה אותה, בניגוד למהגרים מוסלמים אחרים שמתעקשים לשמור על חוקי האסלאם גם במדינות המערב.



"הרב-תרבותיות נכשלה, ללא ספק", היא פוסקת. "זאת אידיאולוגיה רעה מאוד, שאינה יעילה כרעיון נורמטיבי. אומה זקוקה לאחידות חברתית. מה שקושר יחדיו אזרחים הוא דגל, חוקה, עתיד משותף, או עבר משותף. האמונה שכולנו יכולים לחיות יחד כשלכל מיעוט יש דגל משלו וחוקה משלו, עם חוקים משלו, היא מדיניות כושלת ונחלת העבר".



"מצבם של המהגרים המוסלמים בבריטניה, בגרמניה ובארה"ב שונה מאוד ממצבם של המוסלמים במדינות כמו מצרים ותוניסיה. הם הגיעו לחברות ליברליות, וחייבים לחנך אותם וללמד אותם על טהרת הפילוסופיה המערבית ושלטון החוק, כדי שייהפכו לגרמנים, לבריטים או לאמריקאים; כדי שיאמצו את החוקה ואת הפילוסופיה של התרבות הקיימת. למהגרים הטורקים בגרמניה, למשל, יש ברירה ליהפך לגרמנים או להישאר טורקים בגרמניה. לגרמנים יש אפשרות לומר: אתם יכולים ליהפך לחלק מאתנו, אבל אם לא תעשו זאת, אנא חזרו למקום שממנו באתם".



כדי להשליט תרבות אחידה, רואה חירסי עלי גם אפשרות לעשות שימוש באמצעים שנחשבים אנטי-דמוקרטיים. "כל הדמוקרטיות נוסדו באמצעים לא דמוקרטיים. בארה"ב לא נערכו בחירות קודם ואז נכתבה חוקה. קודם נכתבה חוקה, ואז הדמוקרטיה התבססה בהדרגה. אף דמוקרטיה לא נוסדה באמצעות בחירות חופשיות. חשבו על תנועת זכויות האדם, היא נבעה מהחוקה האמריקאית ומהאמונה כי כל בני האדם נולדו שווים".



"אין פה אפשרות לפשרה. מדובר במסלול של חינוך שצריך להתחיל עוד לפני הגן. ילדים צריכים להבין שהם שווים לילדות בפני החוק. חינוך אחיד ומערכת ערכים שתהיה שווה לכל הם הדרך היחידה. דיוויד קמרון אמר את הדברים האלה באחרונה במינכן, אך הוא יתקשה להפוך את המלים למעשים. עד כה השיטה הבריטית היתה להתעלם מהבעיה, ולתת להם לעשות מה שהם רוצים".



לדעותיה הנחרצות של חירסי עלי בנוגע לרב-תרבותיות השלכות גם על ישראל, מדינה שבה פועלות כמה מערכות חינוך, שבהן לעתים מתחנכים תלמידים על בסיס אידיאולוגיות המנוגדות לאתוס המכונן של המדינה. "הלקח המובהק שצריך ללמוד מארה"ב, מאירופה ומישראל הוא שחלום הרב-תרבותיות מוביל להתאבדות", היא אומרת.



"לכל ממשלה יש מחויבות לספק לאזרחיה חינוך טוב. אם אתה מעביר את האחריות לחינוך לחרדים, למוסלמים, לקומוניסטים, לנאצים או לתנועות אנטי-דמוקרטיות אחרות, התוצאה תהיה פגיעה בילדים שייצאו ממערכות החינוך העצמאיות האלה. המפתח הוא להשתלט על מערכת החינוך והמידע. כיום, מערכת החינוך בבריטניה ובהולנד עושה שימוש במיקור חוץ, כשהיא מתירה את קיומם של בתי ספר אסלאמיים שבהם הילדים לומדים להאמין שהחוקים היחידים שחשובים הם חוקי השריעה. זהו בדיוק הכישלון של הרב-תרבותיות. אתה מעביר את האחריות לחינוך האזרחים לקבוצות שעוינות את שלטון החוק, והפרדוקס הוא שאתה עושה זאת בשם החופש.



"אלה שאוכפים את שלטון החוק חייבים להבין את סוגיית זכויות הנשים וההומוסקסואלים ולבטל את הפטור שמיעוטים דתיים מקבלים משלטון החוק. באירופה יש לנו את הבעיה הזאת עם המיעוט המוסלמי שעל בסיס תרבותו ודתו רוצה למנוע מנשים בקהילה שלו לחיות בחברה. יש להגן על זכויות הנשים, המיעוטים וההומוסקסואלים כיחידים. זה חשוב יותר מאשר להעניק לאיש דתי הצדקה להכות את אשתו, או לשלוט בה".



חלון הזדמנויות לעולם המערבי



כשאת רואה את גל המהומות בעולם הערבי, האם את אופטימית, או שהדבר הוא רק שידור חוזר של המהפכה האירנית מ-1979?



"אני יותר אופטימית מאשר פסימית, משום שאני חושבת שדרושים כוח רב, חוכמה ויכולת ארגונית כדי להפיל דיקטטור בעולם הערבי. אתה צריך לעמוד בפני הטנקים, להתמודד עם האפשרות שיפתחו עליך באש. התעוררות של גורמים דמוקרטיים בעולם הערבי והמוסלמי, בד בבד עם רמה מסוימת של השכלה, יכולה להוביל לחוקות חדשות ולצורת שלטון חדשה שבה תהיה מותרת גם ביקורת עצמית. עוד מוקדם לנבא מה יקרה.



"המצרים, התוניסאים ואפילו האלג'יראים והמרוקאים יוכלו ללמוד לדעתי מניסיונם של האירנים. אני מאמינה שהתנועה הירוקה באירן (תנועה שנוסדה לאחר הבחירות לנשיאות באירן ב-2009 ויוצאת נגד שלטונו של אחמדינג'אד, א"ש) דחתה לא רק את השלטון הדיקטטורי, אלא גם את חוקי השריעה. הם חיו תחת חוקי האסלאם והם לא אהבו זאת, לא רצו זאת יותר. זה דבר אחד לחלום על חוקי שריעה ועל מדינה שחיה לפי חוקיו של אללה, ודבר אחר לגמרי לחיות במדינה כזאת.



"אני רואה זאת כחלון הזדמנויות עבור העולם הערבי. קבוצה עצומה זו של צעירים יכולה להביא לשינוי שיוביל לדמוקרטיה ליברלית וחילונית, לשלטון חוק ולשינוי תרבותי אדיר בעולם הערבי. בעוד 20 שנה, בעוד 30 שנה, האוכלוסיות האלה לא יהיו כאלה צעירות ולא תהיה כזאת אנרגיה. זהו חלון הזדמנויות קריטי, ואני מקווה שהוא יוביל לשינוי".



אחת הסיבות העיקריות למהומות במצרים ובמדינות אחרות היא הפערים החברתיים העצומים במדינות הערביות. המהומות יכולות לדעתך להוביל לפתרון?



"אם מובארק היה מקים ממשלה שנותנת חזרה לעם, לא היתה הפיכה. אתה הרי לא רואה מהפכות בסינגפור, והיא לא דמוקרטית".



האם העוני הוא שמגדיל את פגיעותם של האזרחים במדינות ערב לתנועות מוסלמיות קיצוניות, כמו באירן?



"עוני בהחלט מגדיל את מידת הפגיעות לתעמולה דתית, אבל חשוב לזכור שלא העניים מפיצים אותה. מי שמפיץ ג'יהאד הוא עשיר, משכיל וטכנולוגי. יש לו אמצעים מודרניים שבאמצעותם הוא מפיץ תרבות ימי-ביניימית, דת ימי-ביניימית ומערכת פוליטית ימי-ביניימית. ממשלת סעודיה אינה ענייה. ממשלת אירן אינה ענייה. אך הן עושות שימוש בהכנסות ממשאבי טבע, שאפשר היה להשתמש בהם כדי להיטיב עם האוכלוסיה; כדי לבנות מסגדים ובתי ספר ללימוד אסלאם בפקיסטן ובצ'אד".



למרות הבעיות החברתיות שלה והעובדה שהיתה דיקטטורה, מצרים נתפשה כשוק מתעורר בעיני המערב.



"מצרים היא לא שוק מתעורר אמיתי. במצרים תשע מתוך עשר נשים עוברות מילה. הפער בין העשירים לעניים גדל מיום ליום, והוא אחד מהגדולים בעולם. השחיתות עצומה. 'השוק המתעורר' מתייחס לחלק קטן של האוכלוסיה, אליטה שהשליט עשה בה שימוש כדי לשמור על כוחו. ממשלת ברזיל, שהתמודדה עם אותן בעיות שקיימות במצרים ללא חוקי השריעה והאסלאם, זיהתה את הבעיות הכלכליות שלה ופעלה כדי לסגור את הפערים בין העשירים לעניים. לכן היא שוק מתעורר אמיתי. היא זיהתה את ההזדמנויות שטמונות בשינוי.



"סין והודו הן אינן דמוקרטיות מלאות, אך הן הבינו כי ישנן הזדמנויות שטמונות באותה קבוצה באוכלוסיה שלא היתה שותפה לצמיחה הכלכלית. הן עשויות להתפתח לדמוקרטיות מלאות או לא, בהתאם לתרבותן, אך הן שינו היבטים רבים במדיניות שלהן כדי לאפשר צמיחה כלכלית. הערבים והמוסלמים עדיין מתעקשים שהאסלאם מושלם ומסרבים לבקר אותו, והם סוחבים זאת מדור לדור. רפורמות כלכליות לא יכולות להתקיים בד בבד עם השריעה. כדי שהכלכלה תצמח, צריך לשחרר את הנשים. כשחצי מהאוכלוסיה אינה משכילה ומשועבדת לגברים, וכשתוכנית הלימודים היא דתית בחציה, צמיחה כלכלית אמיתית לא תתרחש".



איך את רואה את המדיניות של ממשל אובמה בנוגע לעולם המוסלמי?



"נראה שהממשל פשוט מאלתר. הוא שיחרר הצהרות שונות לחלוטין בנוגע למצרים תוך 48 שעות. זה לא טוב לתדמיתה של ארה"ב, אבל מצד שני ארה"ב היא דמוקרטיה חופשית באמת. מנהיגים עושים טעויות לפני שהם מגבשים מדיניות קוהרנטית, במיוחד בארה"ב, שבה למרבה הצער הם מקבלים את המידע שלהם מאליטות העולם הערבי, ששולטות בעם. ארה"ב לא יכולה ולא צריכה לקחת אחריות לדברים כמו התרבות המוסלמית, חוקי השריעה ופגמי האסלאם. זאת לא אשמת אובמה, ולא אשמת בוש.



"אובמה הימר על הושטת יד לשלום לעולם המוסלמי, לאירן, ואחמדינג'אד דחה אותו. ארה"ב יכולה לדאוג רק לדברים שהם בשליטתה. על העולם המערבי להפסיק להלקות את עצמו. ארה"ב, אירופה וישראל יכולות לסייע ולקחת אחריות על תחומים שתחת אחריותן, אבל הן לא יכולות לקחת אחריות על פגמים תרבותיים".



את ידועה במאבקים שלך בשמאל האירופי. ישראל גם היא אינה אהודה עליו, בלשון המעטה.



"המקרה של ישראל ייחודי מאוד, משום ששתי האפשרויות העומדות בפניה רעות: או לסרב לחזרה של הפליטים ובכך להסתכן בדה לגיטימציה, או להחזיר את הפליטים, צעד שפירושו חיסול של המדינה. זה הדבר שישראל צריכה להסביר לעולם, מדוע על אף שהיא דמוקרטיה עליה לעשות בחירות קשות שכאלה.



"השמאל האירופי אימץ את הפרופגנדה האסלאמית שרואה בישראל את מקור הסכסוך והמלחמה, לא רק בעולם הערבי, אלא בכל העולם המוסלמי - תיאוריה שבעיניי היא מופרכת במקרה הטוב. אם רואים בסכסוך הישראלי-פלסטיני סכסוך טריטוריאלי, אפשר לפתור אותו בקלות, אולם ברור שלא כך מגדיר אותו הצד השני. הוא מגדיר אותו כסכסוך דתי. כשהצד השני מגיע לשולחן המשא ומתן, הוא לא רוצה שלום, אלא לחסל את ישראל. אני לא מבינה איך אפשר לנהל משא ומתן עם אדם שרוצה לחסל אותך. חלק גדול מהשמאל מתפכח כעת".



מחיר הצמיחה הכלכלית באירופה: רב תרבותיות



דפנה מאור



לאירופה הקונטיננטלית יש בעיה כבר כמה עשורים, שהיא לא רק מתקשה להתמודד עמה, אלא גם מתקשה להודות בה: הבעיה היא תרבות עתיקה, שבעה ונהנתנית, שאינה בנויה לדהירה קדימה. צריך רק להציץ בפתחי המסעדות הקטנות בשכונות המגורים הלא תיירותיות של פאריס בקיץ כדי להבין - לאירופאים הקלאסיים חשוב יותר להריח את שיחי הטימין בבריטני מאשר להרוויח עוד כמה דולרים מתיירים.



אירופה היתה מאז ומעולם דרך המלך של הגירה ושל מעבר בין מזרח למערב, בין צפון לדרום. במשך מאות שנים היו אדמותיה זירה לקרבות עקובים מדם בין תרבויות. מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה הסתיימו, ואירופה, לכאורה, פתרה את סכסוכיה הפנימיים בעזרת איחוד פוליטי וכלכלי. במובנים רבים, האיחוד הזה הצליח, והאירופאים הגיעו לסוג של שלום פנימי וליציבות שתושבי מדינות אחרות בעולם יכולים רק להתקנא בהם.



ואולם הקנאה הזו צריכה להיות מסויגת. התרבות האירופית השבעה יצרה מצב של ריבוי טבעי נמוך, אפילו שלילי במדינות מסוימות באירופה. האבטלה, שבכללה היא גבוהה, במיוחד בארצות הפריפריה - מגיעה לשיעור פטאלי בקרב צעירים. מדובר בעשרות מיליונים שאינם יכולים למצוא עבודה בסיום לימודיהם. בשילוב עם בעיות מבניות בשוק העבודה, אנו מתבוננים בנוסחה לדעיכה כלכלית. לאירופה אין מנוע צמיחה פנימי. אין מספיק צעירים שיפרנסו את הפנסיונרים. בעשורים האחרונים מצאה אירופה תרופה לא רשמית למחלת הדשדוש. הגירה עצומה ממזרח ומדרום, ממדינות שבעבר היו קולוניות של חברותיה. ההגירה הזו הביאה לאירופה כוח עבודה צעיר רעב וחרוץ, שהיה חיוני לכלכלות של צרפת, איטליה והולנד ואפילו לחזקה ולמתוחכמת שבמדינות הליבה של אירופה - גרמניה.



אך כל זה לא קרה ללא מחיר. אירופה שילמה על הצמיחה הכלכלית שתרמו לה המהגרים ברב-תרבותיות - שילוב תרבויות שונות בתוך התרבות המקומית, בין אם היא פרוטסטנטית או קתולית. רשתות של בתי ספר מוסלמיים, מסגדים בלב האלפים, בורקות בסורבון. גם בבריטניה, שנהנתה מאביב כלכלי שנמשך 20 שנה, הגיע שיעור המוסלמים לשליש מאוכלוסיית לונדון, לפי אומדנים מסוימים. תגובת נגד לפלישה זרה היא משהו שאירופאים הצטיינו בו במהלך ההיסטוריה, ולאו דווקא במובן החיובי. תגובת הנגד לרב-תרבותיות, או לפלישה המוסלמית כפי שהיא מכונה לעתים, לבשה בתחילה צבעים של גזענות ושל פאשיזם - הצתת מגורי מהגרים, קטטות של גלוחי ראש. מצב כלכלי ירוד ומחסור בתעסוקה הציתו גם הם האשמות כי "הזרים" גוזלים את הפרנסה. לא נדרשו שנים רבות כדי להבין שתגובת הנגד תטפס משורות האספסוף עד הפסגה. נקודת מפנה משמעותית היתה במאבק נגד פרסום קריקטורות של הנביא מוחמד בעיתון בדנמרק. חרמות שעליהם הכריזו אנשי רוח מוסלמים ואיומים להשתיק את חופש הביטוי עוררו ויכוח נוקב, שהגיע לשיאו כשבחודשים האחרונים הכריזו קנצלרית גרמניה, ראש ממשלת בריטניה ונשיא צרפת על כישלון הרב-תרבותיות.



אין זה מקרה שמנהיגי אירופה מצביעים על הכישלון, התרבותי הזה לכאורה, בתקופה של כישלון כלכלי מוחץ שעמו הם נאלצים להתמודד. אירופה כורעת תחת נטל חובות והיא מחפשת את דרכה מחדש. הפתרון שסייע לה לצוף כלכלית בשנים שקדמו למשבר כבר