לא עוקפים, אבל מתקדמים בתור

>> בקור של 4 מעלות ב-8:00 בבוקר, משתרך תור של כ-20 אנשים מול מלון סוקוס שבמרכז הלסינקי. כולם ממתינים למונית. אין סדרן, אין מספרים ובכל זאת כולם עומדים בשקט במפרץ הקטן ומחכים שמונית אקראית תיכנס ותאסוף אותם. לפי הסדר כמובן.

התור מתארך והולך וזמן ההמתנה כבר עומד על 30 דקות. אני פוזלת לצדדים: חוץ ממני, לא נראה שעוד מישהו מאבד את סבלנותו. מעברה השני של הכיכר יש המון מוניות, אני חושבת, אם רק אתעלם מכללי הנימוס הפיניים ואתרחק מהתור המנומנם הזה 20 צעדים - תוך דקה אני במונית.



הבושה עוצרת אותי מלהניף את האצבע, אבל אני לא מתאפקת מלספר לשתי הנשים שעומדות לפני מה הייתי עושה אם התור הזה היה משתרך בישראל. "כן", הן מצחקקות, "כאן אף אחד לא יעלה על דעתו לעשות את זה". למה? אני תוהה, הרי לחלק מהמוניות זה פשוט סיבוב גדול מדי להכנס למפרץ. למה לא לתפוס מונית בכל חלק אחר של הכיכר? "או, זה פשוט נגד המנטליות הפינית", משיבה הצעירה. חברתה המבוגרת מוסיפה: "זה גם פשוט לא מנומס".



זה גם מאוד לא מנומס לאחר לפגישה - לא בפינלנד ולא בשום מקום אחר בעולם. אבל זה בדיוק מה שקורה לי באותו בוקר, לפני כשלוש שנים. אדומה ממבוכה, וגם מריצה, אני מתייצבת לפגישה עם יועץ למשרד התעסוקה והכלכלה - מחלקת החדשנות. הוא לא נראה מרוצה מהאיחור שלי. אולי גם לא מהפגישה עם העיתונאית מישראל שגוזלת מזמנו. עוד אני מסדירה את הנשימה והוא כבר עמוק בחומר, מדבר ביובש ובקצב הכתבה על מצב התעסוקה בפינלנד. "יש בעיה קשה עם תעשיית העץ. הרבה אנשים מאבדים את מקור פרנסתם". אבל למרות המספרים הקשים, הוא נראה די משועמם מכל העניין.



שעה לתוך הפגישה, ואני סופרת בלב את הדקות שנותרו. "אחת הבעיות בשוק העבודה הפיני", ממשיך היועץ ביובש בלי להישיר מבט, "היא היזמות. כיום זאת בעיה קשה שהממשל רוצה לפתור". בחדר משתררת שתיקה. הוא כנראה סיים עם מה שתיכנן לספר לי. עכשיו תורי כנראה.



אחרי כמה רגעי מבוכה, אני פותחת בגמגום, "אתה יודע, איחרתי לכאן בגלל התור למוניות. בישראל זה בחיים לא היה קורה. אף אחד לא היה עומד ככה. כולם כבר היו חושבים איך למצוא לעצמם דרך חלופית להשיג מונית. אנחנו קצת פחות מנומסים מכם. אולי בגלל זה היזמות בישראל פורחת".



ואז קורה דבר מדהים. היועץ המנומנם מזנק וניעור לחיים. "זה בדיוק מה שאנחנו רוצים לשנות", הוא מתלהב, נעמד, עיניו בורקות ודיבורו אינו פוסק לרגע. "מהשוואה גדולה שערכנו לפני שנה עולה ששוק ההיי-טק הישראלי הוא בדיוק המודל שהשוק הפיני צריך לאמץ", הוא אומר ושולף עוד ועוד נתונים, שואל שאלות, מתבדח ומנהל אתי שיחה חופשית.



"תגידי, יש לך גם חברים סטארט-אפיסטים?", הוא שואל לפתע. "אה, לא ממש", אני מודה. "בטוח את מכירה מישהו שמכיר מישהו. ואם את לא מכירה אף אחד, אז תכתבי בעיתון שלכם שממשלת פינלנד מחפשת יזמים צעירים עם רעיונות טובים. ניתן להם מה שהם רוצים. מיליון דולר לשם התחלה נשמע לך כמו הצעה טובה?" הוא מתייעץ.



בשלוש השנים שחלפו מאז הביקור ההוא, עשה הממשל הפיני כברת דרך. הם אולי לא יודעים לעקוף בתור, אבל בדרכם היסודית והשיטתית הם החליטו שלפחות את רוח העקיפה הם ינחילו לצעירים שלהם. וזה כבר מתחיל לעבוד.