אקטואליה בכריכה קשה

>> יום רביעי בשבוע שעבר. גבי אשכנזי עוד היה עסוק בפרידה הארוכה והיקרה מצה"ל, כותרות העיתונים לא הרפו מהרמיזות הקשות של שר הביטחון אהוד ברק נגד הרמטכ"ל היוצא - וועדת טירקל טרם אישרה סופית את מינויו של בני גנץ. בעוד שכל זה מתרחש, בחנויות הספרים כבר נחת ספר חדש, "הבור" שמו, שנכתב על ידי עיתונאי "ידיעות אחרונות" ומגיש "ערב חדש" ד"ר רונן ברגמן ופרשן "ישראל היום" דן מרגלית.



אי אפשר היה למצוא עיתוי אקטואלי יותר לפרסום. "הבור" עוסק בהתנהלות הרמטכ"ל אשכנזי בפרשת בועז הרפז, רגע לפני שמבקר המדינה יפרסם את ממצאיו וייתר את הספר. ברשתות הספרים מדווחים כי הספר הצליח להגיע למכירות גבוהות במיוחד יחסית לז'אנר ולתקופה הקצרה שבה נמכר.

"הבור" שייך לז'אנר חדש יחסית בישראל - ספרות עיתונאית העוסקת באירועים אקטואליים. רוב הספרים האלה נכתבים על ידי עיתונאים פעילים שבחרו לא להשתמש בבמה הקבועה שלהם, אלא למכור את מרכולתם בחנויות הספרים.



בין הספרים מהז'אנר אפשר למנות שניים נוספים שכתב ברגמן: "מדינת ישראל תעשה הכל", שעוסק בסוגיית השבויים והנעדרים ו"והרשות נתונה" על הטרור ברשות הפלסטינית; את ספרו של פרשן ערוץ 10 רביב דרוקר "חרקירי", שהציג עובדות לא מחמיאות על אהוד ברק שנה לאחר הדחתו, ואת הספר "בומרנג" שכתב עם עופר שלח על האינתיפאדה השנייה.



גם מלחמת לבנון השנייה, על שלל מחדליה, סיפקה לעיתונאים עוד שפע של חומר, וספרים רבים יצאו לאור על המלחמה תקופה קצרה לאחר שהסתיימה - חלקם לפני פרסום דו"ח ועדת וינוגרד בנושא.



השיטה לא הומצאה בישראל. בארה"ב כבר יצאו ספרי אד-הוק שנהפכו לרבי מכר, כמו "too big to fail" של עיתונאי "ניו יורק טיימס" אנדרו רוס סורקין על חילוץ הבנקים בארה"ב שיצא לאור ב-2009; ספר של עיתונאי בלומברג מתיו לין על חילוץ יוון שיצא ב-2010; ואפילו ספר של ביל קרטר מה"ניו יורק טיימס", על הסכסוך בין nbc לקונאן אובריאן על הגשת תוכנית הלילה - שיצא בסמוך לפרוץ המחלוקת.



"היינו צריכים לריב עם הצנזורה"



העיתוי הוא הכל, אומר הפתגם הידוע, אבל בכל הקשור לספרי אקטואליה יש חשיבות גדולה עוד יותר לעיתוי. כשספר יוצא לאור באמצע סערה ציבורית או פרשה עסיסית, הוא מושך מיד תשומת לב אדירה - וכמובן שמקודם לחלונות הראווה של חנויות הספרים. וכשמדובר בשוק שמגלגל לפי הערכות כ-2 מיליארד שקל בשנה, שיש בו תחרות קשה בין שתי הרשתות המובילות - סטימצקי וצומת ספרים, שמחזיקות גם בהוצאות ספרים - התזמון הוא מקדם מכירות מצוין.



"אנחנו רואים את זה בהמון תחומים", אומרת רויטל ויטלזון-יעקבס, מנהלת מחלקת קניינות ספרים בעברית ברשת סטימצקי. "כשאובמה נבחר לנשיאות יצאו שתי ביוגרפיות מתורגמות שלו, והן זינקו מיד לרשימת רבי המכר. בשבוע האחרון, לאחר מותו של פרופ' מיכאל הר-סגור, המכירות של הספר שלו, שהיה רב מכר, זינקו במאות אחוזים. גם כשיוצא סרט שמבוסס על ספר, מכירות הספר עולות".



שמואל רוזנר, ראש מחלקת ספרי העיון של כנרת-זמורה-ביתן-דביר, מציין דוגמה נוספת: "הוצאנו לפני כמה חודשים ספר בשם ?שפת השחיתות' של פרופ' יוסי שיין, שיצא לאור בצמידות יחסית לפרשת הולילנד, וזה הפך את הספר למבוקש יותר".



עיתוי פרסומו של "הבור" היה לכאורה מושלם - בלשכות שר הביטחון והרמטכ"ל האורות נותרו דלוקים עד לשעות הקטנות של הלילה בגלל פרשת מינוי הרמטכ"ל. "היה באזז רציני סביב סיפור הרמטכ"ל, וזה גרם לכך ש'הבור' נמכר בצורה פנומנלית", אומרת ויטלזון-יעקבס.



ברגמן דווקא לא מרוצה מהעיתוי: "אף אחד לא מבין שנכשלנו, לא באשמתנו. זה היה צריך לצאת חודש קודם. כיום, לאחר שהרמטכ"ל פרש, יש רצון ועניין פסיכולוגי בציבור לפתוח דף חדש ולא להתעסק עם פרשות מהסוג הזה, ובוודאי שהן נוגעות למישהו שהוא אחד האייקונים היחידים שנשארו בקונצנזוס. נוצר איחור בהפצת הספר בגלל שהיינו צריכים לריב עם הצנזורה".



"אני תומך גדול מאוד בז'אנר ספרי קוויקי", אומר דרוקר, אבל משגר גם אמירה סרקסטית: "אני מלא התפעלות על כך שהם הצליחו להוציא את ?הבור' חצי שנה בלבד לאחר שפרצה הפרשה - מה שמשאיר להם ארבעה חודשים לעבוד ולהעמיד מוצר על המדף. לי לקח שנה להוציא את הספר ?חרקירי' על אהוד ברק לאחר שהודח. אני חושב שגם הם היו צריכים לחכות קצת עד שהעניין יירגע, ואז לצאת".



ברגמן דוחה את ההאשמות: "כל מי שטוען שהספר לא רציני מסרב להתעסק בגופו של עניין. שיתעמתו עם העובדות. כל מי שטוען אחרת או לא קרא את הספר, או טיפש או שיש לו מניעים זרים. יש כ-120 מרואיינים בספר, מאות רבות אם לא אלפים של מסמכים צבאיים ואלפי קטעי עיתונות".



"קל יותר להגן על מקורות בספר"



מדוע בוחרים העיתונאים לפרסם את ממצאיהם דווקא בספר? כנראה לא בגלל הכסף. "בישראל לא עושים כסף מספרים, לפחות לא הסופרים", אומר ברגמן. "כל מה שארוויח על הספר - זה אקסטרה". דרוקר מסכים: "על איזה כסף אתה מדבר? מרוויחים מעט מאוד. במקרה הטוב מקבלים בערך 30 אלף שקל, ובהתחשב בשעות העבודה זה לא הרבה כסף".



אצל העיתונאי ידידה מאיר, שהוציא עם אשתו סיון רהב-מאיר את הספר "ימים כתומים" חודשיים לאחר ההתנתקות, ההוצאות כנראה היו גבוהות מההכנסות: "מלכתחילה לא חשבתי על רב מכר. היה ברור לי שהסכום שנשלם לבייביסיטר ששמרה על הילדים כשעבדנו יהיה גבוה יותר מזה שנרוויח".



אז מה גורם לעיתונאים להוציא ספרי אקטואליה כאלה? דרוקר סבור כי "התפישה היא שספר זה דבר רציני יותר, מסתכלים עליו אחרת. המקורות גם מתייחסים אחרת כשמדובר בספר. גם קל יותר להגן על מקורות בספר. מנגד, פרסום בתקשרות הוא שטחי בדרך כלל, ומתמקד באירוע אחד. אם יש לך המון מסמכים ומקורות, קשה יותר להעביר אותם בכלי התקשורת".



אבל לספר יש פחות קוראים.



דרוקר: "קהל הקוראים באמת קטן יותר, אבל הוא מושפע יותר".



לדברי מאיר, "הספר נעשה קודם כל עבורנו. פשוט רצינו לשמוע דעות של אנשים אחרים אחרי ההתנתקות. הדיון היה שטחי מאוד וחיפשתי מקום שאפשר לשאול בו שאלות ארוכות יותר ולקבל תשובות עמוקות יותר".



אבל כל העיתונאים שעומדים מאחורי ספרי האקטואליה מודים כי בין המניעים לכתיבת ספר עומד הרצון לשדרג את הרזומה, וגם הסיכוי לחשיפה תקשורתית רחבה ולכתבות מעקב בכלי תקשורת מתחרים. "מעט הפרגון שנותר אצלנו נעשה כשכותבים ספר, לא כתבה", מודה דרוקר.



מחפשים במה אלטרנטיבית



אבל לא רק מושגים כמו שליחות עיתונאית, עומק או רצון בחשיפה גורמים לעיתונאים-סופרים לעבור לכריכה קשה. ההתרחשויות מאחורי הקלעים של תעשיית התקשורת גורמות לא פעם לעיתונאים לחפש במה אלטרנטיבית. "דיברתי עם עיתונאים והבנתי שלפעמים הם מרגישים שמצנזרים אותם במערכת. הם אומרים לעצמם: ?מה שמצנזרים לי אני אפרסם במקום אחר' - והם כותבים ספר", אומרת ד"ר אורית גלילי-צוקר, חוקרת תקשורת פוליטית מאוניברסיטת בר אילן. "הם גם מצפים שתהיה לזה אמינות, כי כיום גם מערכות התקשורת מואשמות בהטיה".



בשנים האחרונות מתקיימת תחרות קשה ומרה בין העיתונים הוותיקים, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", לבין החינמון "ישראל היום", שכבש את המקום הראשון בדירוג החשיפה לעיתונים (העיתון רוכש שירותי דפוס מקבוצת הארץ). שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", הוא תומך מובהק של בנימין נתניהו ושל הליכוד, ולא אחת הדבר ניכר באופן הסיקור העיתונאי.



מנגד, בלשכת נתניהו טענו לא פעם כי"ידיעות" ו"מעריב" מסקרים את התנהלותו באופן מוטה לרעה, ואף "רודפים אותו" כדי לפגוע בעיתון המתחרה. גם שר הביטחון אהוד ברק, המקורב לנתניהו, חוטף משני העיתונים.



באחרונה נשמעו טענות בנוגע לסיקור מוטה של סערת הרמטכ"ל בעיתונות: מחד תמיכה חמה באשכנזי, שיחסיו עם ברק עלו על שרטון כבר מזמן, ומאידך סיקור מוטה כנגד גלנט, שנחשב מקורב לברק ונבחר על ידי ממשלת נתניהו לרמטכ"ל.



הגילויים שנחשפו ב"הבור" מאירים באור בעייתי מאוד את אשכנזי ואת מערכת יחסיו עם בועז הרפז, החשוד בזיוף "מסמך גלנט". ברגמן אומר כי דווקא פירסם תחקיר מקדים ב"ידיעות אחרונות" וכתב את הספר בגלל "שאי אפשר לעשות כתבה של 100 עמודים", אבל מדגיש: "הלוואי שעוד עיתונאים היו עוסקים בסוגיה הזאת. אף אחד לא הרים את הכפפה. אנשים מסוימים הצליחו להטיל מורא על העיתונאים. במקרה שלנו, כשהתברר בלשכת הרמטכ"ל שאנחנו עומדים לכתוב את הספר, נעשה מאמץ למנוע מאתנו את פרסומו. דובר צה"ל גם אמר שפנו לשב"כ וליועץ המשפטי לממשלה לפתוח נגדנו בחקירה בגלל ריגול חמור והחזקת חומר סודי. אין צעד יותר לא דמוקרטי מזה".



מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "הדברים הזויים לחלוטין. הרמטכ"ל היוצא פנה ליועץ המשפטי כדי להורות על חקירה בדבר העברת מסמכים מסווגים לכמה כלי תקשורת. לא ברור מדוע ברגמן מנכס לעצמו כל בדיקה וחקירה. פעולה זו ננקטה מתוקף אחריותו של הרמטכ"ל היוצא כשם שפנה לחקור את הדלפת המסמכים על ידי ענת קם. הניסיונות להציג את צה"ל כרודף אנשי תקשורת, מטיל עליהם מורא ופותח נגדם בחקירות הם הבל ורעות רוח ונועדו לקדם את מכירת הספר של ברגמן ומרגלית. אין לאיש בצה"ל רצון או יכולת לעכב פרסום ספר זה או אחר".