ועדה מקומית עיכבה מימוש תוכנית במשך 17 שנה

>> בית המשפט המחוזי בתל אביב ביקר בחריפות את התנהלות הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה שורקות, הפועלת באזור גן רווה, וקבע כי עליה לפצות בעלת קרקע. זאת, לאחר שהוועדה מנעה במשך 17 שנה מבעלת הקרקע, בתואנות שונות ובסחבת משפטית מכוונת, לממש את הזכויות התכנוניות בקרקע ולהקים עליה את ביתה.

בעלת הקרקע, מימי גרמנוב, רכשה לפני קום המדינה 1.5 דונם במתחם אדמות הבולגרים הסמוך ליישובים בית חנן ובית עובד כדי לבנות במקום את ביתה כשתעלה ארצה. המגרש מהווה חלק מחטיבת קרקע בת 388 דונם, השייכת מוניציפלית למועצה האזורית גן רווה ונמצאת בתכנון הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שורקות.



עד 1983 הקרקע היתה בעלת ייעוד חקלאי, ואילו באותה שנה הוכרזה כגן לאומי. ב-1985 החליטה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה כי יש לקדם על הקרקע תוכנית חדשה למגורים. בשנים שלאחר מכן הוברר כי המועצה האזורית לא רק שלא קידמה תוכנית במקום, אלא שגם התנגדה לתוכניות שהגישו בעלי הקרקע לוועדה המחוזית. למרות זאת, התוכנית אושרה ב-1998.



ב-1999 הגישה גרמנוב תביעת פיצויים נגד הוועדה המקומית בגין פגיעה בשווי הקרקע עקב כל השנים שבהן לא ניתן היה לקדם עליה תוכניות. הוועדה המקומית דחתה את התביעה, ואולם בוועדת הערר המחוזית לתכנון ולבנייה נקבע ב-2000 כי יש לפצות את גרמנוב על הנזק שנגרם בשל השיהוי הממושך במימוש הקרקע.



הוועדה המקומית לא ויתרה והגישה ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר, שנדחה בבית המשפט המחוזי. הוועדה המקומית לא התעייפה והגישה ערעור לבית המשפט העליון - שדחה אף הוא את הערעור.



אז הגישה הוועדה המקומית ערעור מינהלי לבית המשפט המחוזי והדיון הוחזר לוועדת הערר כדי שתבחן אם שנות ההקפאה היו תוצאה בלתי סבירה של רשויות התכנון. ב-2004 ניגשו הצדדים לשמאי המכריע שמואל פן, שקבע ב-2006 כי גרמנוב זכאית לפיצויים בגין נזקי הקפאת המצב התכנוני על ידי הוועדה המקומית לאורך כל השנים.



שוב עירערה הוועדה המקומית, הפעם לוועדת הערר המחוזית. זו האחרונה דחתה את הערר שהגישה הוועדה המקומית ואף הוסיפה כי ראוי היה לפצות את בעלי הקרקע עוד כשהגישו תביעות לפיצוי. לא נואשה הוועדה המקומית וניסתה את מזלה בבית המשפט המחוזי.



השופטת מיכל אגמון-גונן, שדנה באחרונה בערעור, דחתה אותו וקבעה כי על הוועדה המקומית לפצות את גרמנוב ואת בעלי הקרקעות האחרים ואף פסקה כי על הוועדה המקומית לשלם הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 100 אלף שקל.



"הגיע רגע האמת", ציינה אגמון-גונן. "הרשות אינה יכולה להתחמק מההתנהלות שלה שהביאה לכך שבמשך 17 שנה לא ניתן לעשות שימוש בקרקע. צדק צריך להיעשות גם אם לאחר 60 שנה. הוועדה המקומית תקעה כל מקל אפשרי בגלגלים של בעלי הקרקע, שניסו כל התקופה ללכת בדרכי פשרה ולוותר רק כדי לממש את חלקותיהם. הוועדה המקומית עשתה הכל כדי לא לאפשר להם לממש את נכסיהם מחד, ולא לשלם להם כל פיצוי מאידך. כעת, לאחר שנקבע כי יש לפצות, ממשיכה הוועדה המקומית להגיש עררים וערעורים. אני תקווה כי פסק דין זה יסיים סיפור תלאות הנמשך יותר מ-60 שנה".