אוקספורד
>> קריאות הגנאי האנטי-ישראליות שקוטעות כנסים רבים שבהם משתתפים דוברים ישראלים בחו"ל בשנתיים האחרונות, לא הגיעו לכנס שנערך בשבוע שעבר בעיר אוקספורד שבבריטניה, תחת הכותרת "תפקידם של כלכלה ועסקים בתהליך השלום". אף שעל הבמה ישבו כלכלנים ואנשי ממשל ישראלים ופלסטינים, הדיון נשאר מנומס מאוד בלשון המעטה. ככה זה, כנראה, כשהדיון לכאורה לא פוליטי וכל משתתפיו חושבים פחות או יותר אותו דבר.
כאן לא יאשים אף פלסטיני משכיל את ישראל בטבעת החנק שהיא יוצרת על הכלכלה הפלסטינית. במקום הזה ידברו על "הצורך בהפחתת ההגבלות במעברים". בפורום זה לא יישמעו האשמות קשות על טרור או על הרג אזרחים, אך תוזכר באלגנטיות "השפעתה הקשה של האינתיפאדה השנייה על הנכונות הישראלית לסייע".
אף מתנחל לא הגיע לכנס הזה וגם הקיצונים של הרשות הפלסטינית נשארו בשכם. בתפקיד הפוליטיקאי הישראלי הגיע נחמן שי מקדימה, שממשיך להיות דובר מצוין לישראל. מצד הגנרלים בדימוס הגיע תת אלוף במיל' שלמה ברום, שטוען שממשלת ישראל מבינה לאט מדי שאפשר לוותר קצת על דרישות הביטחון המופרזות לעתים, הפוגעות בכלכלה הפלסטינית.
רק מוחמד נוסייבה, מייסד אוניברסיטת אל קודס במזרח הירושלים ואיש עסקים, הרס את מסיבת ההסכמה הכללית במושב האחרון בכנס כשהטיל את פצצת "לא נוותר על זכות השיבה", אבל עד אז ובמשך שעות ארוכות ישבו בכירים ישראלים ופלסטינים מול קהל אירופי של 300 איש שחיפשו יחד דרך לפתרון, הפעם כלכלי.
קשורה בטבורה לישראל
המסר שעלה מכלל המשתתפים היה חד וברור: חיזוק הקשר הכלכלי מייצר חמצן לתהליך הפוליטי. עד שיגיע השלום המוצהר, נאמר שוב ושוב, אסור לאנשי העסקים לשבת בחיבוק ידיים.
"אני אתפרץ לדלת פתוחה אם אזכיר ששיתוף פעולה בין הכלכלה הגדולה והמפותחת של ישראל, שמביאה ידע, יכולות מעבר וקשר עם שווקים חיצוניים, לבין הכלכלה הפלסטינית הקטנה, שמציעה כוח עבודה איכותי וזול - הוא טוב מאוד לשני הצדדים", אמר פיראס ראאד, נציג הקוורטט. "למי שמרגיש נוח להתעלם מהסכסוך צריך להזכיר כי שכן רעב הוא שכן רע. על בטן מלאה קל יותר לחכות לפתרונות פוליטיים".
האם צעדים ממשיים יצאו מהמפגש הזה? תלוי את מי שואלים. "בעבר היה למפגשים האלה ערך רב", אמר אחד המשתתפים הישראלים בשיחת מסדרון. "כיום זה בעיקר כדי להראות שלא ויתרנו לגמרי".
במושב הראשון של הכנס השתתפו ד"ר כארים נשאשיבי, יועצו הכלכלי הקרוב של ראש הממשלה סלאם פיאד; ד"ר אוסמה כנען; שמואל בן טובים עד לאחרונה הנספח הכלכלי בשגרירות לונדון; ודן קאטאריבס, נציג התאחדות התעשיינים. כולם הבהירו שוב ושוב עובדה קריטית העומדת בבסיס היחסים: הכלכלה הפלסטינית קשורה בטבורה לזו הישראלית, ולמרות הקולות הבדלניים היא רחוקה מלהיות עצמאית. מעטים זוכרים כי רוב השטח הפלסטיני עדיין נמצא תחת שליטה ישראלית מוחלטת (שטח c), חלק קטן יותר הוא תחת שליטה משותפת (שטח b) ורק חלק קטן מאוד נמצא תחת שליטה פלסטינית מלאה (שטח a) וכולל בעיקר את הערים הגדולות.
המטבע בגדה, כמו גם בעזה, הוא עדיין השקל, והשאיפה של הפלסטינים להרחיב את הכלכלה בעזרת יבוא או יצוא חייבת לעבור דרך המעברים הישראלים. 80% מן המוצרים שיוצאים או נכנסים לרשות עוברים דרך ישראל. אלה תלויים מאוד בהסדרי המעבר במחסומים, שם נתקעים לא פעם סחורה ואנשים. רק מיעוט סחורות מן הגדה יוצא לעולם דרך ירדן, וגם תהליך זה אינו פשוט. שעות המעבר על גשר אלנבי קצרות ותנועת המטוסים שאמורה לשאת את המוצרים הפלסטיניים לשווקים בעולם מוגבלת.
כל אלה יוצרים קושי גדול בקיום יצוא ויבוא שוטפים המזינים את הכלכלה המקומית. אם נוסיף לשליטה במעברים את העובדה כי מתוך כלל ההכנסות הפלסטיניות ב-2010, שהגיעו לכמעט 2 מיליארד דולר, היו ההכנסות מהחזר המיסים (מע"מ ומכסים) שמעבירה ישראל לרשות מיליארד ו-300 מיליון דולר נבין עד כמה תלויה כלכלת הרשות בישראל.
שאלת התלות חוזרת ועולה בשיח הפלסטיני. יש הטוענים כי יש לייצר ניתוק המלא כולל בחירת מטבע מקומי, תוך ניסיון לבסס מעברים אלטרנטיביים. רוב הכלכלנים חושבים כי מדובר בדברי הבל. כל זמן שהשטחים נמצאים תחת שליטה ישראלית, צעדים כלכליים אינם מנותקים מהתמונה הפוליטית. גם בכנס נשמעה ההצהרה, כי יש לקבל את העובדה שישראל היא שחקן ראשי בתמונת היחסים ולכן עליה מוטלת החובה לסייע לכלכלה המקומית.
איך עושים את זה? מושג המפתח שהוזכר שוב ושוב היה הקלות במעברים. כל הדוברים, ישראלים כפלסטינים, הזכירו עד כמה קשה לייצר תהליכים כלכליים משמעותיים כשישראל אינה מאפשרת מעבר חופשי של סחורות ואנשים. התעשיין גד פרופר הביא בדוגמה פשוטה: עבור חמוצי בית השיטה נקנית סחורה פלסטינית, ירקות המגיעים הישר מן השדות שנמצאים 10-15 קילומטר מן המפעל. במקום שהסחורה הטרייה תגיע בתוך דקות, עוצרת כל משאית בנקודת המעבר ונפרקת, מה שנמשך לעתים שעות עד יום שלם. מעבר נוח יותר של סחורות וחומרי גלם מן החקלאי הפלסטיני למפעלים הישראליים היה שומר על הסחורה והופך את התהליך לבעל כדאיות כלכלית גבוהה יותר.
מרחיקים משקיעים
לא רק מעברי סחורות מוגבלים הופכים את הקשר הזה למורכב. גם הגבלות על מעבר אנשים. כך למשל ניתנים אישורי מעבר בעיקר לפלסטינים שחצו את גיל 35, כך שצעירים יותר, גם אם הם אנשי היי-טק שנותנים שירותי מיקור חוץ לחברות בישראל, מתקשים להגיע לביקור. עבור ישראלים הקושי גדול עוד יותר. "למה שתעשיין ישראלי ישקיע ידע ומשאבים בשטח הפלסטיני אם הוא לא יצליח להגיע לבקר את הפועלים שלו?", היתה אחת השאלות השכיחות בכנס.
לבעיה הזו יש פתרון: תיווך של אנשי קשר ערבים-ישראלים להם קל יותר להיכנס פנימה, אלא שעצם הצורך בהם הופך את התהליך למסורבל ויקר יותר. בעיית המעברים היא גם אחת הסיבות העיקריות לקושי במשיכת משקיעים מחו"ל. במקביל לחוסר היציבות השלטונית ולתחושה כי מדובר בחבית חומר נפץ המבריחה משקיעים שמחפשים יציבות, הרי שאלה גם לא יודעים אם יותר להם להיכנס לבקר את ההשקעה שלהם. סיפורים על עצירת אנשים במעברים על ידי ישראלים יש לא מעט, ואלה נושאים כנפיים ומרחיקים את האפשרות למשוך כסף נוסף לגדה.
הבעיה גדולה יותר היא כמובן במקרה של עזה. למרות ההקלות האחרונות על רשימת הסחורות שיכולה להיכנס ולצאת מעזה הרי שהמחסומים אינם מאפשרים שיתוף פעולה כלכלי כלשהו. נוסף על הקושי במעבר הסחורות נמנע גם אחד ממנועי הצמיחה החשובים שהיו בידי הפלסטינים עד האינתיפאדה השנייה: כ-130 אלף עובדים חוקיים ולא חוקיים שעבדו בישראל, הביאו משכורות גבוהות יחסית וסייעו בהזרמת הון קבוע לכלכלה המקומית. האינתיפאדה עצרה את זרם הפועלים החוקיים שמספרם מגיע היום ל-28 אלף איש בלבד.
ישראל מקשה מאוד כיום על כניסת פועלים פלסטינים, הן מסיבות ביטחון והן מכיוון שנמצאו פתרונות בדמות עובדים זרים, מה שהעלה את רמת האבטלה לכ-18% באזור הגדה וקרוב ל-40% באזור עזה. גם אם היה נכון מבחינה כלכלית לאפשר מעבר כוח עבודה זול לישראל כמו גם מעבר חופשי של סחורות דרך המחסומים, סביר להניח כי המצב האופטימלי הזה לא יתרחש.
מה כן יכול להתרחש? שוב חוזר מושג ההקלות. במושב השני דיבר נחמן שי על הקשר בין הרצון לסייע כלכלית ובין דרישות הביטחון. "אף ישראלי לא רוצה לראות פועל פלסטיני ברחובות מאז שטרוריסטים נכנסו בקלות ופוצצו אוטובוסים ברחובות", אמר שי. "לכן ברור מדוע חוששים בישראל. עם זאת, אין ספק שיש לבדוק שוב ושוב את נושא המעברים ולראות אם אפשר להסיר מחסומים הפוגעים במעבר הנוח בתוך שטחי הגדה, וממנה לישראל".
שלמה ברום, לשעבר מבכירי אגף התכנון בצה"ל וכיום חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב, סיפר כיצד נראה נושא המעברים מצד הביטחון הישראלי: "בכל פעם שהוחלט על הקלה במעברים גילינו שהדברים בשטח לא קורים. הסיבה היתה פשוטה: אנשי הצבא שבשטח לא היו מוכנים לקחת על עצמם את האחריות לחיי אזרחי ישראל. זה מה שקורה כשההחלטות לא יורדות מרמת הדרג המחליט לרמת הדרג המבצע". הבשורה הטובה: ההגבלות לאט לאט מוסרות - הן בלחץ הממשלה הפלסטינית והן בלחץ גורמים כמו הקוורטט. "ממשלת ישראל מבינה שאין צורך בכל ההגבלות וכי ניתן להסיר עוד ועוד אחרי בדיקה יסודית של הצורך", אמר ברום. "מדובר בתהליך אטי שניתן להאיץ".
מנועי צמיחה תקועים
למרות הקשיים הגדולים שעומדים בפני הכלכלה הפלסטינית, בשלוש-ארבע השנים האחרונות נירשמו נתוני צמיחה מרשימים: 6% ב-2006, 7% ב-2007 ו-9% ב-2010. איך זה קרה בעצם? גרף הצמיחה הבלתי יציב מוכיח כי הכלכלה הפלסטינית תלויה מאוד במצב העוינות, או אי-העוינות, מול ישראל. השנים האחרונות היו שקטות יותר ולוו בכמה פעולות מרכזיות. מן הצד הפסלטיני היתה זו פעילותו של ראש הממשלה סלאם פיאד שבונה ביד חזקה מוסדות שלטוניים, נלחם בהצלחה בשחיתות ויוצר שקיפות משמעותית של מעבר כספים ושימוש בהם.
התחושה שיוצר פיאד, איש עסקים ידוע בזכות עצמו, היא כי כלכלה פלסטינית אכן יכולה להתקיים ולהתפתח על אף ולמרות הקושי הפוליטי. גם פעולותיו של פיאד להרחבת גביית המסים המקומית ולהקטנת הגירעון מסייעת לתחושת היציבות שעושה שני דברים: מחזירה אנשים אל הגדה, ואכן בשנתיים האחרונות נרשמה הגירה שלילית, וכניסה של מעט משקיעים ראשונים שמזהים את ההזדמנויות שמייצרים 3.7 מיליון איש בגדה. כך, למשל, הוקמו שתי חברות טלקומוניקציה המכסות כיום הן את הגדה והן את עזה, ווטניה וג'וואל, ובימים אלה מתחיל השיווק האגרסיבי של דירות בעיר הפלסטינית המתוכננת הראשונה אי פעם, ראוואבי. היזמים הם פלסטינים בעלי הון (משפחת אל מסרי בעיקר), אך הבונים הם דווקא חברות ישראליות.
לצד הנתונים האופטימיים דיברו הכלכלנים הפלסטינים כי תחומים רבים מתקשים להיהפך למנוע צמיחה: החקלאות רק מצטמצמת וגורמי ייצור אחרים כמו תעשיית האבן והשיש לא מתפתחים כמצופה. בשנים האחרונות (ראה גרף) מסתמנת עלייה ברורה בתרומת השירותים הציבוריים לתמ"ג, לעומת ירידת בייצור והחקלאות והתאוששות מפתיעה בתעשיית הבנייה.
מנוע צמיחה אפשרי נוסף הוא ההיי-טק המתפתח לאטו, ולא בגלל מחסור בכוח אדם. בכל שנה מסיימים כ-1,500 מהנדסים את האוניברסיטאות בגדה או חוזרים אליה מלימודים בחו"ל, אך הם נתקלים בקושי גדול למצוא עבודה. תעשיית ההון סיכון רק בחיתוליה ומשקיעים מקומיים מעדיפים להשקיע בתחומים מסורתיים כמו נדל"ן.
עוד מנוע צמיחה פוטנציאלי, אם כי גם הוא בחיתולים, הוא תעשיית הפארמה. כחמש חברות פלסטיניות כבר מייצרות תרופות גנריות ואפילו מייצאות אותן לחו"ל על פי סטנדרטים אירופים, אלא שגם הן נתקלות בלא מעט בעיות. כך, למשל, המעבר דרך ישראל קשה במיוחד בשל ההתעקשות לפתוח את המוצרים, על אף שהסטנדרט האירופי דורש כי יישארו סגורים מרגע צאתם מן המפעל.
הקושי ביצירת מנועי צמיחה מקומיים הופכת את הכלכלה הפלסטינית לתלויה מאוד הן בכסף הישראלי והן בתמיכות חיצוניות מארה"ב, אירופה ומעט ממדינות ערב. אלה מזרימות קרוב ל-2 מיליארד דולר בשנה, כשרבע מהסכום מגיע מארה"ב. לטענת הכלכלנים הפלסטינים, כדי להרחיב את הצמיחה נזקקת הרשות לכמה תנאים: המשך היציבות השלטונית, הסרה מהירה של מחסומים בלתי נחוצים וניצול הזדמנויות עסקיות ישראלי-פלסטיני. ואולם, יותר מהכל נדרש אופק פוליטי. "אנחנו עובדים קשה בבניית מוסדות ממשל ומנסים לייצב את הכלכלה - אבל ממשלת ישראל חייבת לעזור לבנות אופק מדיני", אמר אחד הדוברים הפלסטינים. בלי אמונה בתהליך שלום תיעלם התקוה. המשך הקיפאון יגרום ללא מעט פלסטינים לשאול את עצמם עבור מה נבנים המוסדות והתהליכים החשובים, עבור מה נבנית ביורוקרטיה אם המדינה העצמאית לא נראית באופק?"
הזדמנויות עסקיות מפוספסות
המושב האמצעי של הכנס היה האופטימי מכולם. על הבמה ישבו שמונה אנשי עסקים ישראלים, פלסטינים ובריטים ותיארו אילו הזדמנויות עסקיות נפלאות קיימות אם רק יתחזק שיתוף הפעולה. אלי גונן, לשעבר מנכ"ל התאחדות המלונות בישראל, דיבר על חבילת התיירות המשותפת שתוצע בעיקר לתיירי המקומות הקדושים ושתכלול את ירושלים, נצרת ובית לחם. חבילה שכזו לא קיימת כיום, אולי מכיוון ששרי התיירות משני הצדדים אינם מקדמים את הרעיון.
ישראל מקוב, יו"ר נטפים וגיוון אימג'נינג, אמר כי הגיע הזמן שאנשי עסקים יקדמו את השלום על ידי שיתופי פעולה הן בתחום החקלאות והן בתחום התרופות והמכשור הרפואי, המים או אפילו ניצול השמש ואנרגיות חלופיות. פרופר, למשל, דווקא כן מקדם שיתוף פעולה וקונה סחורה פלסטינית בשווי 20 מיליון שקל בשנה. הוא הזכיר כי העברת סחורות בין שני הצדדים מתקיימת כל הזמן, אך לא מדובר בסחר קל ושוטף שיעזור לתעשיית המזון משני הצדדים. הישראלית נאוה משיח, העוסקת בהעברת טכנולוגיות ישראליות למדינות ערב, סיפרה כי הדברים האלה מתרחשים, אך במספרים קטנים, וכי גם פה טמונות לא מעט הזדמנויות.
איש הנדל"ן הפלסטיני סאמר נוסייבה תיאר את הקושי הנדל"ני של ערביי מזרח ירושלים, שם נדרשות לדבריו עוד 40 אלף יחידות דיור. נוסייבה הזכיר כי ב-67' חיו במזרח ירושלים כ-70 אלף ערבים בעוד שכיום מספרם מגיע לכרבע מיליון, אך בניית הבתים כמו גם חידוש התשתיות לא מתקדמת בקצב הנדרש. לדעתו, אם השלטונות הישראלים יאפשרו בנייה ובנקים ישראליים לא יקשו כל כך במתן משכנתאות, תיהפך מזרח ירושלים להזדמנות עסקית לפעילות נדל"נית משותפת. עוד הוסיף נוסייבה כי יש לחפש גם שטחי בנייה מחוץ לעיר.
המשתתף המעניין ביותר בפאנל היה לורד אנדרו סטון, לשעבר מנכ"ל משותף של מרקס אנד ספנסר, ואחד הקולות הפרו-ישראליים הגדולים בבית הלורדים. יחד עם קולגות בריטים וכן איש העסקים מאזן סינקרוט, לשעבר שר הכלכלה הפלסטיני, הקים סטון ב-2009 את חברת moonvalley בבקעת הירדן. החברה מספקת לחקלאים הפלטינים הדרכה וכלים לייצור ירקות ועשבי תיבול, הנארזים ונשלחים ישירות למדפי מרקס אנד ספנסר ורשתות אחרות.
החברה מאפשרת לחקלאים המקומיים להתפרנס בכבוד ולקמעונאים בבריטניה למכור מוצרים שיש קושי לקבל מאירופה גם בחורף. ישראל תורמת את חלקה בהקלה על מעבר הסחורות, הרבה בזכות העובדה כי בריטים עומדים מאחוריו. עד היום הושקעו בחברה כ-75 אלף ליש"ט, והיא נמצאת כיום בתהליך גיוס של חצי מיליון ליש"ט נוספים במטרה להתרחב ולסייע למקומיים למכור גם מוצרים נוספים כמו תה וסבון. בסרט שהציג סטון על המיזם, הופיע טוני בלייר, לשעבר ראש ממשלת בריטניה ויו"ר הקוורטט, ואמר כי "השלום בין שני הצדדים לא יקרה אם החקלאיים לא יהיו מרוצים", וכי "הקמעונים הקונים את המוצרים תומכים בתהליך השלום כולו".
הפצצה הפוליטית שהפרה את השלווה
המושב האחרון של הכנס כלל מהצד הישראלי את פרופ' איתמר רבינוביץ' ומהצד הפלסטיני את מוחמד נוסייבה, איש עסקים מוכר בתחומי הנדל"ן והמלונאות המשמש גם יו"ר המועצה האיסלאמית. אחרי שבמהלך היום הופרחו לא מעט הצהרות אופטימיות, דווקא המושב הזה הוכיח יותר מכל את המבוי הסתום בתוכו מתקיים הסכסוך.
פרופ' רבינוביץ' תיאר את הניסיונות בעשור האחרון להגיע לפתרון כלשהו. לדעתו, לישראל תיאלץ לבסוף לוותר על שליטה במזרח ירושלים שבה יושבים כיום כרבע מיליון ערבים, אם היא רוצה לשמור על זהותה כמדינה יהודית דמוקרטית. הוא הביע את הצורך בשתי מדינות ואף הכתיר את המנהיגות הפלסטינית הנוכחית כפרטנר הטוב ביותר שפגשה ההנהגה הישראלית מעולם.
נוסייבה הסביר מצדו במלים פשוטות כי הפתרון חייב להגיע משלושה כיוונים ברורים: שתי מדינות, חלוקת ירושלים וזכות השיבה. התעקשותו של נוסייבה בנושא זכות השיבה בעיקר התסיסה את האולם. לבחורה מהקהל שסיפרה שמשפחתה עזבה את עיראק כדי לעלות לישראל ואף הציעה לפלסטינים "להתקדם הלאה", ענה נוסייבה: "אנחנו לא נעמוד בדרכה של משפחתך לחזור לעיראק ואף נעזור לכם. מדובר בנושא הומני, זכותו הבסיסית של כל אדם לחזור לביתו". הדיון שהתלקח גרם לפרופר להגיב מהקהל: "הכנס עוסק בתפקידם של עסקים בתהליך שלום, אבל מהפלסטינים עולה כי יש פה רק נושא אחד והוא זכות השיבה".
למרות הסיום הקשה, אוסמה כנעאן, נציגה של קרן המטבע הבינלאומית (imf), היה נרגש ואופטימי: "הכנס הזה הוא הזדמנות נפלאה לצאת מהחשיבה השגרתית ולהתרכז בתרומתו של המגזר הפרטי לתהליך השלום. דווקא בימים של התרחקות בין הצדדים ראוי שאנשי עסקים יפגשו ויניחו את הבסיס לחיזוקם של עסקים משותפים". לדבריו, אנשי עסקים מחפשים תמיד שיתופי פעולה ריווחים, כך שגם מול המכשלות שמייצרים הפוליטיקאים - ועידות כאלה משאירות את הדיאלוג חי. "אני אופטימי", אמר כנעאן. "ראיתי פה אנשים שלא פוחדים אחד מהשני. ניתן רק לקוות שאנשי העסקים הישראלים יביאו את הבשורה לפוליטיקאים, שיסירו את החסמים ויאפשרו שיתוף פעולה כלכלי עמוק יותר לרווחת שני הצדדים".
הכלכלה הפלסטינית מתקשה לפרוץ את המחסום הישראלי
מאת טלי חרותי-סובר
21.2.2011 / 7:12