מה כל כך נורא בהעלאת מס ההכנסה המרבי?

>> משרד האוצר מחפש חלופות לביטול המס על הבנזין (בלו). החלופה המובילה כרגע - היא ביטול חלק מריווח מדרגות מס הכנסה. כלומר, שיעורי מס ההכנסה יישארו ללא שינוי בכל מקרה - מדרגת המס העליונה תישאר על 45%. מה שצפוי להשתנות הוא המרחק בין מדרגות המס - מאיזו רמת שכר ישלמו המשתכרים מס הכנסה גבוה יותר.

התוכנית של האוצר היא לפגוע בריווח מדרגות המס של כל מי ששכרו הוא יותר מ-14 אלף שקל בחודש. אם לפי התוכנית המקורית היו אמורים מי שמשתכרים 14-21 אלף שקל לשלם 30% מס הכנסה, הרי שככל הנראה האוצר יערוך שינוי לרעה - וכבר מרמת שכר של 18 אלף שקל ישולם מס של 33%. לפיכך, מי ששכרו 18-21 אלף שקל יראה את שיעור המס הממוצע המשולם על ידו עולה בגלל שינוי המרחק בין מדרגות המס. ייתכן שההרעה במס המשולם תיעשה אפילו ברמות השכר של 14-18 אלף שקל.



את תוכנית ריווח מדרגות המס מוביל כיום אגף התקציבים באוצר - בהיעדר יחידה כלכלית ראויה לשמה בתוך רשות המסים. הכוונה לפגוע בריווח מדרגות המס מוצגת על ידי אגף התקציבים כסוג של פשרה שניתן לחיות עמה. זאת, מאחר שהמעמד הבינוני בישראל, אלו שמשתכרים עד 14 אלף שקל, לא ייפגעו מהמהלך. בכך יש צדק בדברי אגף תקציבים, רק שנשאלת השאלה אם מי שמשתכרים יותר מ-14 אלף שקל אינם עדיין סוג של מעמד בינוני, גם אם בינוני-גבוה, הראויים לעידוד מן המדינה גם כן.



אפשר היה, כמובן, להמשיך ולעודד גם את המעמד הבינוני-גבוה. ניתן היה לעשות כן, אבל זה היה מחייב חריגה מעיקרון קדוש כמעט - העיקרון שמדינת ישראל ממשיכה להפחית את מס ההכנסה במדרגה העליונה (מס ההכנסה המרבי), ובוודאי שאינו שוקלת להעלות את המס הזה.



במשרד האוצר לא מעזים כיום להעלות על דל שפתיהם את ההצעה להעלות את מס ההכנסה המרבי, מחשש מקצפו של ראש הממשלה - הרואה בתוכנית הפחתת המסים את הדגל הכלכלי העיקרי שלו. "רוב ממונו של אדם בידיו", נקבע כבר בעבר הסמל של מדיניות המס בישראל, והסמל הזה קובע כי מדרגת המס המרבית תהיה חייבת להיות נמוכה מ-50%. כיום המדרגה היא 45%, ובנימין נתניהו מתעתד להפחית אותה ל-39% עד 2016.



רק שהסמל אינו סמל אמיתי. מס הכנסה הוא הרי רק אחד משלושה מסים עיקריים שמשלמים כיום בישראל - יש להוסיף לו גם את מס בריאות וביטוח לאומי. בצירוף שלושת אלה יחדיו משלמים כבר כיום כל מי ששכרם 40-75 אלף שקל - מס של 57%.



זאת ועוד, גם על חשיבות הסמל אפשר לחלוק. הדעה הרווחת בלשכת ראש הממשלה היא שייקור המס מעל לרמת ה-50% יגרור אחריו גידול בהעלמות המס, או גרוע יותר - מעבר של אנשי עסקים בכירים לחו"ל, למדינות שמוכנות להסתפק בשיעורי מס נמוכים בלבד. "התחרות בעולם על הכסף הגדול היא עצומה", אמר ל-themarker פוליטיקאי בכיר. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להעלות מסים ולהפסיד בתחרות הזו".



אין ספק שמדובר בטיעון כבד משקל, מאחר שהתחרות בעולם על מדיניות מיסוי מקלה היא אכן עזה, ומאחר שדווקא העשירים ביותר הם בעלי הגמישות הרבה יותר לנייד את עסקיהם (או שמא את ההצהרה על מקום מגוריהם העיקרי) בקלות הרבה יותר. החשש מבריחת הון, במידה שתבחר ישראל להעלות את סף המס המרבי שלה אל מעל ל-50% הוא ממשי.



ואולם יש גם אפשרות כי בריחת הון שכזו לא תתרחש. עובדה שיש מדינות בעולם שאינן מתחרות על מדיניות מיסוי מרחיבה, בסקנדינביה למשל, והן לא סובלות דווקא מבריחת הון. מה שמאפיין את אותן המדינות הוא התחושה האזרחית כי בכספי המסים נעשה שימוש ראוי, ולכן קיימת נכונות לשלם מסים - אפילו גבוהים יחסית. ישראל חלשה מאוד בשימוש ראוי בכספי ציבור, ובוודאי שהיא חלשה בדברור המסר כי תשלום מסים הוא צעד פטריוטי, ולכן ישראל תתקשה בהעלאת שיעור המס המרבי.



עם זאת, עלייה מתונה בשיעורי המס ברמות השכר הגבוהות מאוד, וכריכת הצעד הזה עם פעולה להקטנת הפערים החברתיים בישראל - למשל, בדרך של ריווח המס למעמד הבינוני ולבעלי השכר הנמוך - עשויה לשדר את המסר של צעד שקול וראוי, המתקבל בהבנה גם על ידי משלמי המס הגבוה. הפערים החברתיים בישראל נהפכו לבעיה המעיקה על כל שדרות האוכלוסייה, גם על העשירים ביותר, ופעולה מדודה על חשבון העשירים כדי להביא לצמצום הפערים החברתיים, לאו דווקא תתקבל בשלילה.