האפלת התקשורת של ארה"ב

***הכוכבים של ניו יורק טיימס

>> עד לפני כחודש, מרבית האמריקאים לא היו מסוגלים לזהות את חוסני מובארק במסדר זיהוי משטרתי.



מדיניות החוץ האמריקאית, אפילו באפגניסטן, היתה כמעט בלתי נראית בעונת הבחירות של 2010. הסיוע הזר הוא החלק היחיד בתקציב הפדרלי שמרבית האמריקאים חושבים שצריך לצמצם. האם יש מישהו שבאמת חושב עכשיו שהאמריקאים בעניינים? אחרי כמעט עשור של מלחמות בעולם הערבי, האמריקאים עדיין מתקשים להבדיל בין סונים לשיעים.



זרם החדשות הבלתי פוסק ממצרים מרתק אותנו, גם אם לעתים סופות השלגים במערב התיכון של ארה"ב מקדימות את הקרבות במזה"ת בחדשות הערב. אך לרוב אנו צופים באירועים באופן נטול הקשר. זוהי מורשתן של שנים של סיקור מצונזר, שטחי ולעתים איסלאמופובי של העולם הערבי במרבית ערוצי החדשות האמריקאיים. גם כעת, יש יותר סיכוי שנשמע ספקולציות על העלייה הצפויה במחירי הדלק מאשר מבט מקרוב על חיי המפגינים.



החלון החושף ביותר לבידוד האמריקאי מהמשבר היא ההנחה הבסיסית כי ההפגנות המצריות תודלקו על ידי תופעות שנולדו באמריקה: טוויטר ופייסבוק. שלושה ימים לאחר שהמשטרה השתמש לראשונה בגז מדמיע ובזרנוקי מים כדי להבריח את המפגנינים מכיכר תחריר, פירס מורגן, מגיש הפריים-טיים החדש של cnn, הצהיר כי "השימוש במדיה חברתית הוא ההיבט המרתק ביותר במהפכה הזו".



באותו ערב, לורנס או'דונל מ-msnbc ריאיין מורה שבילתה שנה בבית הספר האמריקאי בקהיר. "כולם שם בפייסבוק", אמרה על תלמידיה לשעבר בכיתה ה'. העובדה כי ייתכן שמדגם של תלמידי כיתה ה' בבית הספר האמריקאי אולי אינו מייצג וחסר כל רלוונטיות למהומות ברחובות קהיר מעולם לא הועלתה.



ההייפ סביב הרשתות החברתיות שכך לבסוף מסיבה פשוטה: ממשלת מצרים סגרה את ארבעת ספקיות האינטרנט הראשיות שלה - והמהפכה רק התחזקה. "בואו נסתכל רגע על המציאות", אמר ג'ים קלאנסי, שדרן cnn אינטרנשיונל, שניסה לנפץ את הבועה ב-29 בינואר, כשציין כי ההפגנות הגדולות ביותר התרחשו ביום שבו לא היה אינטרנט. לא פחות מתוסכל היה עיתונאי אחר שהיה במקום, ריצ'רד אנגל, שניסה להסביר את המצב ב-msnbc באמצעות חיבור לווייני. "לא היה לזה שום קשר לטוויטר ולפייסבוק", אמר. "זה קשור לכבוד של אנשים, לגאוותם העצמית. אנשים לא מסוגלים להאכיל את משפחותיהם".



אף אחד אינו מכחיש כי המדיה החברתית ממלאת תפקיד במזה"ת ומחוצה לו, אך כפי שכתב מלקולם גלדוול באתר של "ניו יורקר" בנוגע למפגינים המצרים: "העובדה הכי פחות מעניינת היא שחלק מהם אולי השתמשו ואולי לא בשלב כלשהו בכלי מדיה חדשה כדי לתקשר זה עם זה". מה שחשוב, כתב, הוא "הסיבה שגרמה להם להפגין מלכתחילה".



בקרב האינטלקטואלים של האינטרנט בארה"ב נפתח דיון על הנזק שמדיה חברתית יכולה לגרום במדינות טוטליטריות. בספרו "אשליית הרשת", קורא יבגני מורוזוב תיגר על התבונה של מה שהוא מכנה "סייבר-אוטופיזם". הוא מציין כי באיראן היו רק 19,235 אלף חשבונות טוויטר רשומים (0.027% מהאוכלוסייה) ערב מה שבארה"ב כינו "מהפכת הטוויטר". מורוזוב גם מדגים כיצד כלים דיגיטליים שכה שימושיים לאזרחים בחברה חופשית, יכולים להיות מנוצלים על ידי דיקטטורים חובבי טכנולוגיה ואוטוקרטים למיניהם, כדי להפיץ תעמולה ולעקוב אחר מתנגדים - מאיראן ועד ונצואלה. הוגו צ'אווס, נשיא ונצואלה, התייחס לטוויטר כאל קונספירציה, אך כיום נהנה מ-1.2 מיליון עוקבים אחר הציוצים שלו.



שוביניזם מערבי פשטני



הדיון אינו מגיע לסיקור האמריקאי של התפקיד שמשחקת האינטרנט בהתקוממויות כעת. האזכורים של טוויטר ופייסבוק לובשים צורה של שוביניזם מערבי פשטני. כמה נהדר ששתי המצאות אמריקאיות יכולות להציל את ההמונים המלוכלכים והנרמסים. זה אכן מרשים, אם כי אף אחד לא מציין שאפילו במקרה של האוכלוסייה הצעירה והמחוברת יחסית של מצרים, רק ל-20% מההמונים יש גישה לאינטרנט.



העובדה שאנו לא יודעים רבות על האנשים עצמם במדינות אלה כפי שאנו יודעים על שימושם בטוויטר, היא עדות לקיצוצים בסיקור הזר בארגוני חדשות רבים - וייתכן גם לרצון שלנו עצמנו להימלט מאתר מלחמה השואב זמן כה רב, אנרגיה וסבלנות מארה"ב. האמריקאים רואים את המזה"ת בטלוויזיה רק כשהוא עולה בלהבות, וגם אז, לרוב רק תמונות רחבות וכלליות.



אך למעשה יש ערוץ כבלים בשפה האנגלית - אל ג'זירה אנגלית - המסקר את האזור מתוך סניפים רבים, ויכול היה לגלות לקהל האמריקאי רבות אודות החיים והפוליטיקה במדינות ערב מאז 2006, כאשר הוקם כערוץ אחות נפרד מהערוץ המקורי בקטאר.



אל ג'זירה אנגלית הוא ערוץ זמין בישראל ובקנדה. הוא סיקר של המלחמה בעזה ב-2009 ושל המהפכה בתוניסיה, כשאף אחד מרשתות הטלוויזיה האחרות בארה"ב לא עשו זאת. בארה"ב אפשר למצוא אותו רק בוושינגטון ובכמה רשתות כבלים קטנות. אף אחד מחברות הכבלים הגדולות בארה"ב לא מציעה אותו.



האווירה הפוליטית המקומית שהולידה את ההחשכה הזו ברורה לכל, אך הובהרה עוד יותר החודש, כשביל או'ריילי מפוקס ניוז יצא בנאום על ה"אנטי-אמריקאיות" של אל ג'זירה אנגלית. מדובר באותו ערוץ שסיסמתו "אנחנו מדווחים, אתם מחליטים", ואותו ערוץ שהפסיק את שידוריו מקהיר בדיוק כשהמהומות החלו להיות אלימות, כדי שצופיו יוכלו לצפות ביו"ר החברה האם, רופרט מרדוק, מקדם את מוצר החדשות החדש שלו למחשב הטאבלט באירוע במוזיאון גוגנהיים בניו יורק.



ללא יכולת לצפות באל ג'זירה אנגלית, ורעבים לסיקור מקיף 24 שעות ביממה של המזה"ת, מיליוני אמריקאים איתרו את שידורי הערוץ באינטרנט. זהו הפתרון הנדרש כדי לעקוף את הצנזורה שהנהיגו שומרי הסף, חברות המדיה האמריקאיות. ניתן היה לחשוב כי אמריקאים מורעבי חדשות אלה הם אזרחים מאחורי מסך הברזל, המנסים לאתר בחשאי את ערוץ הרדיו האמריקאי בשנות ה-50, או מצרים המנסים לקלוט אל ג'זירה לאחר שמובארק שיבש את שידורי הערוץ.



ההשלכות של עשור של דמוניזציה של ערבים בארה"ב, והמכסה הנמוכה של סיקור חדשות מקיף ובוגר שיכול היה לסייע לנטרל אותו, באות לידי ביטוי בעלייה מתמדת של איסלאמופוביה. פרשיית המסגד בגראונד זירו פרצה את הדרך למאבקים על מסגדים עד קליפורניה. בקרוב צפוי ציד מכשפות לאומי - שימועים בקונגרס אותם כינס חבר בית הנבחרים מניו יורק, פיטר קינג, בגין "הרדיקליזציה של הקהילה המוסלמית-אמריקאית". בהתחשב בפער הנפער בין ארה"ב לעולם הערבי, אין פלא כי אמריקאים מעורבים במאבקי החופש במצרים ובדיקטטורות השכנות רק עד גבול מסוים. הוחדרה בנו ההנחה כי מי שייצא כשידו על העליונה הוא בכל מקרה ג'יהאדיסט.



בימים האחרונים פורסמו זיכרונותיו של שר ההגנה לשעבר, דונלד ראמספלד, וימים ספורים לאחריו - יום השנה השמיני לפלישה לעיראק. בעקבות הסרטים שזרמו מקהיר - מרתקים אך מאוכלסים על ידי ניצבים עלומי שם שאיננו מבינים ומכירים - היה קשה לא לחזור לאותם ימים של הלם ויראת כבוד. ניתן היה לצפות בהפצצות על עיראק ממרחק בטוח - בלי לחזות בפנים, קולות או גופות של עיראקים. הרגענו את עצמנו באמונה כי דמוקרטיה ודברים טובים אחרים יגיעו. נדרשו חודשים, ואפילו שנים כדי שהאמריקאים ילמדו בדרך הקשה, כי למעשה, אין להם מושג מה באמת קורה.