אשליית הכסף בשירות ממשלת ישראל

>> אחת התופעות הידועות בספרות הכלכלית היא "אשליית הכסף" (money illusion), שעל פיה הציבור חושב נומינלית ולא ריאלית.

נניח כי משפחה מרוויחה בחודש 10,000 שקל ומוציאה 10,000 שקל. כשהמחירים עולים - נאלצת המשפחה לצמצם בקניות המזון ובנסיעות; נניח כי במקום עליית המחירים תחליט הממשלה להגדיל את המס הישיר על הכנסה, ואז הכנסתה של המשפחה תרד ל-9,500 שקל. גם במקרה זה נאלצת המשפחה לקנות פחות. ההבדל בין שני המקרים הוא שבראשון התחושה הפסיכולוגית של המשפחה היא ששום דבר לא השתנה בגלל שהכנסתה הנומינלית לא השתנתה, בעוד שבמקרה השני ההכנסה הנומינלית ירדה והתחושה תהיה שיש שינוי ברמת החיים.



בגלל אשליית הכסף עליית מחירים מורגשת הרבה פחות מהורדת השכר, אף שמדובר למעשה באותו שינוי ברמת החיים. הבסיס הפסיכולוגי לאשליית הכסף היא תיאוריית החשבונאות המנטלית, שלפיה אנו חושבים על הוצאות והכנסות באופן שונה ונוטים להפריד בין הוצאה להוצאה. כשמחירי הדלק והלחם עולים, קשה לנו לחבר את כל עליות המחירים לכדי שינוי כולל בהוצאותינו. עוד כמה שקלים על הדלק ועל הלחם לא נתפשים כתוספת גדולה הוצאה החודשית. לעומת זאת, אם השכר יורד באופן פתאומי בכמה מאות שקלים, אנו מיד נבין שמשהו השתנה.



פקידי האוצר, שר האוצר ורה"מ מכירים את אשליית הכסף. אין ספק כי הם מנסים לממן את הוצאות הממשלה בצורה היעילה והקלה ביותר עבורם. לו היו מחליטים, למשל, להגדיל את שיעורי מס ההכנסה, המחאה הציבורית היתה גדולה יותר בשל התחושה המיידית של ירידה בהכנסה. לעומת זאת, עליית מחירים מורגשת באופן משמעותי הרבה פחות. הממשלה מנסה לנצל את אשליית הכסף אף באופן קיצוני יותר: בשנים האחרונות ירדו שיעורי מס ההכנסה ועודכנו מדרגות המס כך שההכנסה נטו עלתה. עליות המחירים מקזזות את העלייה בהכנסה נטו ואף יותר מזה, כך שכוח הקנייה שלנו בסופו של דבר יורד.



לעומת זאת, מבחינה פסיכולוגית המצב הוא שונה. השינוי בשיעור המס גורם לציבור להרגיש מיד את העלייה בהכנסתו, דבר שיוצר תחושה חיובית, אך את עליית המחירים הציבור מרגיש לאט יותר בגלל אשליית הכסף. בסופו של דבר כולם יוצאים מרוצים: הציבור מרוצה כי הוא מרגיש שהוא מרוויח יותר, והממשלה מרוצה כי היא מצליחה לממן את הירידה בשיעור המס על ידי עליית המחירים ואפילו להרוויח קצת עודף.



ממשלה שרוצה לממן את הוצאותיה ולהקטין את החוב, צריכה לנקוט שינוי מבני ולא ללכת בדרך הקלה תוך שימוש באשליית הכסף. הממשלה יכולה להתחיל בצמצום משרדיה ולהמשיך להתייעלות במגזר הציבורי. הממשלה צריכה לשנות את סדר העדיפויות הלאומי ולהפסיק לממן אזרחים שאינם רוצים לעבוד ולתרום לחברה. אך כאן מחפשים את הדרך הקלה ולא חושבים לטווח הארוך.



הכותב הוא ראש המחלקה למימון במכללה למינהל