ימיו האחרונים של בעל המניות האמריקאי

ניו יורק טיימס

>> שוק המניות כיכב בכלי התקשורת בימים האחרונים. הדיווח שלפיו מפעילת הבורסות הגרמנית דויטשה בורסה תרכוש את nyse-יורונקסט, מפעילת הבורסה לניירות ערך בניו יורק, ותיצור חברה בשווי של 24 מיליארד דולר, התפרסם זמן קצר לאחר שמדד דאו ג'ונס חצה את רף 12 אלף הנקודות לראשונה מאז פרץ המשבר הפיננסי.



התפתחויות אלה תפסו כותרות משום שנראה שהם ממחישות מגמות בולטות בכלכלה האמריקאית, אך בחינה מדוקדקת של הבורסות האמריקאיות מעלה שהן פחות מעניינות מכפי שנראה לעין. למעשה, שוק המניות הופך לפחות ופחות רלוונטי, מגמה שמאיימת על עקרונות היסוד של הקפיטליזם האמריקאי.



כיום, שוק מניות בריא אינו אומר בהכרח כלכלה בריאה, כפי שניתן לראות בבירור משיעור האבטלה הגבוה ושיעור התעסוקה הנמוך. תנועת מסיבת התה צודקת בנוגע לדבר אחד: מה שטוב לוול סטריט הוא לא בהכרח מה שטוב לאמריקה; והגרמנים לא רוכשים את הבורסה הניו יורקית בשל פעילות המניות הזולה והתחרותית ביותר שלה, אלא דווקא בשל פעילות נגזרי האשראי היוקרתית שלה.



שוק המניות עדיין ענק, כמובן: שוויין של החברות הנסחרות בבורסות בארה"ב מוערך ביותר מ-17 טריליון דולר, והן לא הולכות להיעלם בעתיד הקרוב. ואולם ייתכן שימי התהילה של החברות הציבוריות השולטות בנוף העסקי האמריקאי הסתיימו. מספר החברות הנסחרות בבורסות הגדולות בארה"ב הגיע לשיא של יותר מ-7,000 ב-1997 ומאז נפל. כיום עומד המספר על כ-4,000 חברות, ובהתחשב במגמת הירידה שלו בשנים האחרונות הוא כנראה ימשיך להתכווץ.



גם המניות שממשיכות להיסחר כבר אינן סימן ברור לבריאותה של הכלכלה האמריקאית. חברות אמריקאיות חדשניות כמו אפל וגוגל אולי שוות מאות מיליארדי דולרים, אך רובן לא משלמות דיווידנדים או מעסיקות אמריקאים רבים, ומניותיהן מהוות בעיקר השקעות ספקולטיביות עבור בני אדם שמהמרים כיצד ייראו החיים בעתיד.



במלים אחרות, שעה שמספר ההנפקות הראשונות לציבור (ipo) יורד בהתמדה, שוק המניות הופך ללא יותר מאשר במה לספקולטורים ואלגוריתמים שמתחרים מי יכול לסחור ולהרוויח הכי הרבה כסף. מה שהשוק לא עושה טוב הוא התפקיד הציבורי העיקרי שלו: להקצות הון באופן יעיל. אפל, למשל, היא רווחית ביותר ויושבת על ערימת מזומנים עצומה, אך היא אינה צפויה להשתמש במניותיה כדי לשלם על רכישות; היא לא השתמשה בשוק המניות כדי לגייס הון מאז 1981, ובהחלט סביר שהיא לא תעשה זאת שוב לעולם.



החברות שבהן אנשים רוצים להשקיע, כוכבות טכנולוגיה כמו פייסבוק וטוויטר, מצליחות להימנע לחלוטין מהשווקים הציבוריים באמצעות גיוס מאות מיליוני דולרים ואפילו מיליארדים באופן פרטי. אתם ואני לא יכולים לרכוש מניות בחברות האלה; רק מוסדות נבחרים ואישים מקושרים היטב יכולים. והחברות מעדיפות שהמצב הזה יישאר כך.



מניותיה של חברה פרטית לא מושפעות מתנודות בלתי צפויות של שוק המניות כולו. המנכ"לים שלה יכולים להתרכז בניהול החברה במקום במתן מענה לכמות אינסופית של שאלות מצד משקיעים, אנליסטים ועיתונאים. מופעל עליה גם פחות לחץ לעמוד ביעדי רווח רבעוניים. כשהמניה כן נסחרת, ניתן לנהל משא ומתן על העסקות בשקט, בשווקים פרטיים, במקום ליפול קורבן לספקולציות בטווח הקצר מהסוחרים קצרי הרוח המאכלסים את השווקים.



החברות אוהבות גם את האופן שבו השווקים הפרטיים מאפשרים להן להימנע מעול הרגולטורים שנלווה לחברות ציבוריות. העול הזה מגיע בעיקר מרשות ניירות ערך האמריקאית (sec), שהוקמה בעקבות קריסת שוק המניות ב-1929, במטרה להגן על משקיעים קטנים. ואולם אם המעבר הגובר לשווקים פרטיים יימשך, המשקיעים הקטנים לא יזדקקו להרבה הגנה: הם יוכלו גם כך להשקיע רק במספר קטן של חברות.



רק החברות הגדולות והוותיקות ביותר שמחות כיום להיסחר בבורסות. כתוצאה מכך, שוק המניות כולו לא מצליח לשקף את החיוניות ואת ההטרוגניות של הכלכלה האמריקאית. כדי להשקיע בחברות צעירות וקטנות, אתה צריך להיות חבר באליטה של סופר-עשירים.



לפיכך, דמוקרטיית בעלי המניות שאמריקה בנתה לאט-לאט ב-50 השנים האחרונות נמצאת בסכנה. האזרחים, במקום הפלוטוקרטים, שלטו באמריקה התאגידית, ומערכת היחסים הזאת שיפרה את תנאי החיים והצליחה לרסן את מרבית השחיתויות התאגידיות. הבעלות של האזרחים על אמריקה העסקית הובילה לכך שהצלחתם של עסקים אמריקאים היתרגמה לרווחים בתיקי המניות של כל מי שהחליט להשקיע את חסכונותיו במניות במשך רוב השנים שאחרי מלחמת העולם השנייה.



כיום, לעומת זאת, שוקי המניות, פעם ערש הקפיטליזם האמריקאי, הופכים לאטם למופע צדדי קולני שמניב תשואות קטנות יותר ויותר. המופע עדיין זוכה להמון תשומת לב, אך החברות האמיתיות שמפעילות את הכלכלה הגלובלית משאירות את שוק המניות - ואת רובנו - מאחור.



הכותב הוא פרשן ב"ניו יורק טיימס"