די לפסקי דין ארוכים

>> הטרגדיה הכרוכה בהתאבדותו של השופט בן-עטר ז"ל, הפנתה בעוצמה רבה את תשומת הלב הציבורית אל הלחץ המופעל כיום על השופטות והשופטים בישראל להנפיק החלטות ופסקי דין בתקופות זמן קצובות. אלא שלחץ זה לא יפסק, על אף הטרגדיה שאותה מפנימים כיום כולם. לא מנהל בתי המשפט ולא נשיאת בית המשפט העליון יוכלו להרשות לעצמם שמלאי הפיגורים של ההחלטות השיפוטיות יגדל וילך.

הבעיה אינה קשורה רק בשופטות ובשופטים עצמם. הבעיה שייכת לכלל ציבור המשתמשים בהליכי הצדק ולכל אלה שבחרו לפתוח בהליכים משפטיים מחמת סכסוך כזה או אחר שיש להם עם זולתם. מדובר בציבור ענק של יותר ממיליון איש שמגיעים אל פתחי מערכת הצדק בישראל.



צדק מאוחר הוא צדק צולע. צדק מאוחר הוא צדק פגום. צדק המונפק בפיגור רב - עצם עשייתו מאבדת מהתכלית המרכזית. רבים סוברים כי הדרך הטובה ביותר היא הגדלת תקציבים והגדלת מספר השופטות והשופטים בישראל. זהו כמובן הפתרון הנדוש, אולם אם נתבונן טוב יותר בתפקוד מערכת בתי המשפט, ניווכח שבמקרים רבים מערכת זו מייצרת בעצמה את העומס המוטל עליה בשיתוף ציבור עורכי הדין.



יש כמה דרכים פשוטות להקל על העומס של מערכת בתי המשפט: הראשונה, לייעל הליכים; לא להסכים לדחיות חוזרות ונשנות; לא להסכים לתמרונים של עורכי דין, שבהרבה מקרים מעוניינים בדחיית הליכים; להפעיל מערכת קשיחה הרבה יותר בכל הקשור לעמידה בלוחות זמנים; לעשות כל מה שאפשר בכדי לקיים דיונים ברצף ולא לדחותם לבירור במספר שלבים גדול ובלתי פוסק.



דרך שנייה - שינוי מהותי בסדרי הדין. כדי לייעל את הליכי הבירור המשפטי, שילבנו מערכת מורכבת של קדם-משפט, שאלונים וגילוי מסמכים. מתברר שבמקרים רבים מיצוי שלבים אלה משיג תוצאה הפוכה. אני הייתי עד למשפט פשוט ביסודו שבו קדם-המשפט נמשך לא פחות משלוש שנים. חלק גדול מההליכים המקדמיים מיותרים לחלוטין ויוצרים עומס נוסף שאינו תורם. הייתי מוחק לחלוטין מסדרי הדין את קדם-המשפט, השאלונים וגילוי המסמכים. יביא התובע את כל הראיות שבידו, ללא כל הליכים מוקדמים. אוכל להעיד שבדרך זו סיימתי פעם, בסיוע שני רואי חשבון, לא פחות מ-220 בוררויות בתוך שנה וחצי. אף צד לא התלונן ומחצית מהבוררויות הסתיימו בפשרה.



שלישית, קיצור ממשי של אורך ההחלטות ופסקי הדין. בהרבה מקרים פסק הדין נושא אופי מחקרי ממש. לא מה שנחוץ באמת לצורך קבלת החלטה מושכלת, אלא מחקר לעומק ולרוחב, שיש בו כדי להפגין את המלומדות של השופט או השופטת, הכותבים את פסק הדין. רק לפני שנה התבשרנו על פסק דין במחוזי בירושלים של 300 עמודים. זו לא מטרת עשיית הצדק. אם יקוצרו פסקי הדין להחלטה אופרטיבית, בצירוף ההנמקות הרלוונטיות בלבד, יקוצר מאוד זמן מתן פסקי הדין ותיבלם התחרות בין השופטים על כתיבת פסקי דין האמורים להפגין את רמת המלומדות והידע שלהם.



רביעית, שינוי משולב של הדין המהותי עם גישת הפסיקה. השופטים מפתחים בהחלטותיהם מוסדות מאוד לא מוגדרים, כמו מוסד תום הלב. אם הצדדים עורכים מסמך, שיטרחו לכתוב בו את כל ההסכמות שביניהם ויפרשו אותן בכתובים, כך שהמסמך יהווה את המסגרת המחייבת לצורך ההכרעה בדין. כשבנוסף למסמך כתוב מתחילים בהליכי בירור בנוגע לשאלת תום הלב, הבירור מחייב המצאת חומר ראייתי רב, שמרחיב מאוד את מסגרת המשפט. רשלנות של צדדים שמנסחים מסמכים אינה צריכה להיות מועמסת על מערכת המשפט. יתר על כן, אם לצד יש זכויות הנקובות בדין והוא משתמש בהן, אין מקום לבוא אליו בטענה של היעדר תום לב.



קבלת המלצות לא מורכבות אלה תמקד את מערכת הצדק בעשיית הצדק ממש, שהיא התכלית המרכזית של מערכת המשפט. היא תפחית מאוד מהעומס המוטל על השופטים. הציבור בכלל וגם מערכת המשפט יצאו נשכרים מכך.



הכותב הוא נשיא איגוד לשכות המסחר