דוקטורנטית, אל תוותרי לעצמך

>> בחדרה של פרופ' מרים ארז בטכניון נחים שלושה קלסרים כחולים ועבי כרס, מלאים בבקשות המלצה למלגה עבור פוסט דוקטורט בחו"ל. "הרוב המוחלט של הבקשות מוגש על ידי דוקטורנטים גברים", היא אומרת. "בממוצע על כל תשע בקשות מגברים, מתקבלת בקשה אחת מאשה". זאת למרות ששיעור הסטודנטיות לדוקטורט בטכניון הוא קרוב ל-50%.

ארז, כלת פרס ישראל, המשמשת כיום גם יו"ר המועצה הלאומית לקידום נשים במדע וטכנולוגיה, מצרה על המספרים שכמעט ולא משתנים במהלך השנים ומסבירה את שורשי הבעיה: "מי שנמצא בשלבי סיום דוקטורט הוא בדרך כלל גבר. בגיל 30-32 הנשים בדרך כלל כבר נשואות, ולרובן יש גם ילדים קטנים. פה זה מתפצל לשני כיוונים: ארגוני ואישי. מצד הארגון נותרים חסמים גדולים יותר לנשים. כך למשל, המלצה למלגת פוסט דוקטורט מבוססת בין היתר על מספר פרסומים. חוקרת בת 30 עם ילדים קטנים תפרסם פחות מחוקר. זה המצב בכל מקום. לאורך השנים הם ישתוו ולעתים קרובות היא תעלה עליו, אבל בתקופות ספציפיות לחוקרת קשה יותר.



"יש לשקול קריטריונים שונים להענקת המלגה לגברים ונשים. למשל, צריך לשים דגש חזק על איכות הפרסום וכתב העת שבו פורסם, ופחות על היקף הפעילות המתבטאת במספר הפרסומים והרצאות בכנסים בינלאומיים. מדליית זהב באולימפיאדה מקבלים נשים וגברים בנפרד, כי כבר הבינו שמדובר בביולוגיה. גם כאן הביולוגיה עובדת. המוסדות האקדמיים צריכים לחשוב על דרכים להתחשב בנשים צעירות ומוכשרות, במקום לבקש מהן לעמוד באותם קריטריונים בדיוק".



ומה בעייתי בצד האישי?



"נסיעה לחו"ל עם משפחה ובה ילדים קטנים היא משימה כבדה".



היא כבדה גם לגברים, ובכל זאת מספרם גדול בהרבה



"זה נכון, ובכל זאת לנשים קל יותר לוותר. אותה אשה שתהפוך עולמות כדי שבעלה ייסע לפוסט דוקטורט, תתעקש הרבה פחות כשמדובר בקריירה שלה. זו טעות. פוסט דוקטורט בחו"ל הוא הדרך הנכונה לקריירה אקדמית משגשגת. זה פותח עיניים, מלמד לחקור במקומות הנחשבים ביותר בעולם ובעיקר מייצר רשת קשרים ענפה שעוזרת מאוד למחקר המשותף במהלך הדרך".



להמחשת הקושי של נשים אינטליגנטיות לעמוד על שלהן, מספר ארז שעמדה בפני אותה דילמה בדיוק. השנה היתה 1974, מיד אחרי מלחמת יום כיפור. בנה היה בן 14 חודשים ובעלה, שבילה חודשים רבים בצבא, עמד לחזור לעסקיו כעצמאי.



בדיוק באותו זמן עלה נושא הפוסט דוקטורט שלה. ארז, מתוך התחשבות בכולם (מלבד בעצמה) סיכמה שלא תיסע רחוק מדי. את הפוסט שאותו יכלה לעשות באוניברסיטת מרילנד, החליפה באוניברסיטת בר אילן. אחרי שכבר סיכמה את הפרטים לקח אותה דקאן המחלקה בטכניון לשיחה. "הוא פשוט הכריח אותי לנסוע לחו"ל", היא מספרת. "לטעמו, אסור היה לי לוותר. לולא הלחץ שלו זה לא היה קורה".



ארז נסעה לתקופה קצרה ואינטנסיבית בת תשעה חודשים. כיוון שהיה ברור שמישהו יצטרך לטפל בתינוק, הצטרפו אליה הסבתות כשבעלה נוסע הלוך ושוב לישראל. "נכון, זה לא היה פשוט", היא אומרת, "אבל העובדה שהכריחו אותי לעשות את זה עשתה עמי חסד. הכל היה נראה אחרת לו הייתי מוותרת לעצמי".