רפתן אחד עקשן

>> את יוני קמחי, רפתן ממושב ניר בנים, נדיר למצוא בבית. "הוא ?בחצר', אומרת אשתו סימה. החצר אצל קמחי זו הרפת. את סימה, נערה עירונית מגבעתיים, הביא קמחי למושב לפני שנים רבות, ומתוקף הנסיבות היא המירה את נעלי העקב במגפיים והיתה לרפתנית.



שלא כדימוי שתפס אחיזה בציבור, לפיו המושבניקים נעשו למעסיקים ומשגיחים על עובדיהם התאילנדים ומתחרים זה בזה ברכישת טנדרים נוצצים, קמחי (78) מתפרנס מהרפת שלו בלי תאילנדים, בלי פלסטינים ובלי ישראלים. רק לחליבת הערב הוא נעזר בעובד חלקי, לאחר שבשנים האחרונות סימה כבר לא עמו ברפת. הגיל, היא אומרת, הגיל.

לקמחי יש ב"חצר" 50 פרות חולבות, מכון חליבה ו-70 עגלות ועגלים, "גידול" בשפת הרפתנים. את העגלים ישלח לשחיטה בבוא יומם ומשקלם, ואת העגלות ימכור לרפתנים אחרים או ישבץ אותן ברפת שלו במקום פרות קשישות שתנובת החלב שלהן בירידה. על השאלה איך הוא מצליח לבדו, בגילו, לקיים רפת לא קטנה במושגי המשק המשפחתי, הוא משיב שזו רוטינה, ככה הוא כבר 56 שנה. "עשיר אני לא אהיה מזה", הוא אומר, "אבל זה מה שאני יודע לעשות".



"אף אחד לא שבר חלון"



מושב ניר בנים הוקם ב-1954 על ידי בני המושבים הוותיקים באר טוביה, כפר ויתקין נהלל ואחרים, בעקבות קריאתו של דוד בן גוריון ליישב את הנגב, אף שניר בנים ממוקם מצפון לקרית גת, בחבל לכיש. קמחי, בנם של רפתנים מהמושבה מצפה שבגליל התחתון, שמע על הקמת המושב החדש והצטרף. הוא קיבל חלקה של 30 דונם לעיבוד, שכיום בנו מגדל בה פרחים, בית "סוכנות" של שני חדרים למגורים וחלקת אדמה קטנה לצדו, שכיום היא החצר שעליה הקים את הרפת. בימיה הראשונים היו ברפת פרה אחת ועגלה אחת שקיבל כמתנת פרידה מאביו, כשעזב את המושבה.



קמחי הוא לא רק רפתן. לא פחות מזה הוא איכר עקשן שלא יאפשר לאף אחד לחרוש על גבו. עשר שנים הוא נאבק להכרה בעיקרון לפיו חלוקה שוויונית של התמורה ממכירת מניות המושבים בתנובה אינה צודקת, ועל המושבים לחלק בין חבריהם את התמורה לפי תרומתו של כל חבר ליצירת הון המניות - זאת בניגוד להחלטת רשם האגודות השיתופיות ולעמדת תנועת המושבים.



לפני כחודשיים קיבל בית המשפט העליון עתירה לבג"ץ שהגישו קמחי ורפתנים נוספים מניר בנים נגד החלטת הרשם - ופסק כי התמורה לא צריכה להיות שוויונית, וחבר שתרם יותר להון המניות של תנובה גם יקבל יותר. בית המשפט העליון דן באותו תיק בשתי עתירות בנושא שהוגשו על ידי המושבים באר טוביה ונחלים.



בניר בנים לא היו מאושרים, וזאת בלשון המעטה, מפסיקת בג"ץ. "השופטים באים מספירה אחרת", סיכם את תחושתו אחד החברים. המושב ורשם האגודות השיתופיות מיהרו להגיש בקשה לקבלת זכות ערעור.



גורם משפטי המתמחה בדיני אגודות שיתופיות העריך שהסיכוי כי העליון ייענה לבקשה אינו גדול, מפני שהוא אינו נוטה להתיר ערעור על פסיקות שקיבל פה אחד בהרכב של שלושה שופטים. עם זאת, שני הצדדים אומרים שהמאבק עדיין לא הסתיים, וכפי שאומר קמחי, את הכסף סופרים במדרגות.



מה משמעות ההחלטה של בג"ץ? בכמה כסף מדובר?



"בהתאם למחיר העסקה של מכירת תנובה לאייפקס-שמיר - לפי שווי של 1.025 מיליון דולר - המניות שבית המשפט העליון פסק שהן שלנו שוות 5.5 מיליון שקל, ובחלוקה בינינו כל אחד מאתנו יקבל לפי שיווק החלב שלו לתנובה. אבל באחרונה מבטח שמיר חויבה למכור את המניות שלה לבנק לאומי והיא עשויה לקבל את התמורה לפי 2.1 מיליארד דולר שווי לתנובה. אם נמכור את המניות שבג"ץ פסק לנו ונבקש את המחיר הזה, נקבל כ-11 מיליון שקל, אבל אני לא יודע אם זה אפשרי, כי הסכם מכירת תנובה קבע שהמושבים והקיבוצים יוכלו למכור את המניות במהלך שלוש שנים מהמכירה לפי מחיר העסקה. כלומר, מחיר המניות שלנו לא ברור, אבל תיתכן אפשרות שהוא כפול מהמחיר שהיה בעת מכירת תנובה". עם זאת בשוק ההון מעריכים שסיכוייו של קמחי לגבות עבור המניות את המחיר שנקבע בעסקת מבטח שמיר-לאומי פרטנרס מאוקטובר 2010 קלושים.



אילו המניות שלכם היו נחלקות בין חברי המושב כפי שפסק רשם האגודות, כמה הייתם מקבלים?



"אילו המושב היה מוכר ב-2008 את כל המניות שלו, זה היה בערך 10 מיליון שקל לאחר מס. אם מחלקים ל-60 חברים, זה בערך 170 אלף שקל לחבר. אם נניח שהמניות שבית המשפט פסק לטובתנו יימכרו לפי מחיר עסקת תנובה, כל רפתן יקבל יותר מחצי מיליון שקל בממוצע. אבל לא מדובר בממוצע, כי כל רפתן יקבל בהתאם לשיווקים שלו לתנובה".



איך קיבלו במושב את הפסיקה?



"הרפתנים שמחו והיתר לא כל כך", אומר קמחי בזהירות, "אבל לא נודע לי על איזה אירוע חריג. אף אחד לא שבר חלון אצל אף אחד. אם יש סכסוכים בין חברים אז הם לא קשורים לעניין. בעניין הזה יש חילוקי דעות, כשרוב החברים לא מבינים בכלל את העניין".



אתה לא חושש שהפסיקה תגרום לקרעים חברתיים במושב?



"לא נראה לי שיכול להיות מצב כזה. כרגע החברים ממתינים לתוצאות הבקשה לערעור".



כך או כך, המשמעות של הסיפור רחבה הרבה יותר. במושבים נוספים יושבים על הגדר וממתינים להתפחויות בניר בנים - וייתכן כי חלק משמעותי מתוך 1.8 מיליארד שקל שקיבלו המושבים ממכירת מניותיהם בתנובה יתחלקו מחדש. כך, עשרות ואולי מאות מיליוני שקלים עשויים להחליף ידיים, והנהלות המושבים ייאלצו למסור סכומי ענק שאמורים היו להיות מחולקים שווה בשווה בין חברי המושבים ולהעביר נתחים גדולים יותר ליצרני החלב.



מאבק עוד מתקופת השיוך



כדי להבין על מה ולמה המחלוקת המתנהלת בעשור האחרון במושבים על חלוקת התמורה ממכירת תנובה, יש לחזור לראשית המאה הקודמת. תנובה הוקמה ב-1926 כ"אגודה שיתופית מרכזית" לשיווק התוצרת החקלאית של המושבים והקיבוצים הראשונים שהוקמו בראשית המאה בארץ ישראל, ואלה נרשמו כחברים באגודה. בתקנון תנובה נקבע כי חבריה ישווקו אך ורק דרכה, והיא מצדה התחייבה לרכוש מהם את כל תוצרתם. במהלך השנים הצטרפו לתנובה מאות חברים נוספים, מושבים וקיבוצים, וכשנמכרה בתחילת 2008 לאייפקס-שמיר מספר החברים היה 620.



תנובה לא הוקמה כחברה עסקית האמורה לצבור הון עצמי, להשיא רווחים לבעליה ולחלק דיווידנדים, אך מכיוון שהיה עליה להקים רכוש קבוע כגון מחלבות, בתי אריזה, מחסנים, מרכזי הפצה ובתי קירור ולרכוש צי רכבים להפצת התוצרת, היא נדרשה להקים הון מניות, ועשתה זאת בדרך של גביית אחוז קטן מהתמורה שהעבירה לחקלאים מרכישת תוצרתם, שנרשמו כמניות ("יחידות השתתפות") לקיבוצים ולמושבים. אלא שהרישום לא פירט את חלוקת המניות לכל חבר באגודה.



ב-1999, כשרוחות ההפרטה החלו לנשב גם במגזר ההתיישבותי, הוחלט לקבוע מה חלקו של כל קיבוץ ומושב בהון המניות, כהכנה לאפשרות שתנובה תופרט בעתיד. המהלך הזה נקרא "שיוך". הנהלת החברה בחרה צוות שכלל רואי חשבון, עורכי דין, כלכלנים ואנשי ציבור, בראשותו של יו"ר תנובה אז גדליה גל, שהמליץ על מתווה שלפיו ישויכו 11 מיליון המניות שנצברו בתנובה על פי שני פרמטרים: מחצית המניות (5.5 מיליון) ישויכו שווה בשווה בין 620 הקיבוצים והמושבים החברים בתנובה, והמחצית השנייה - לפי היקף השיווק של כל מושב וקיבוץ לתנובה במהלך השנים. האסיפה הכללית של חברי תנובה שהתקיימה באותה שנה אישרה את המתווה, שלפיו שויכו לקיבוצים 52% מהמניות ולמושבים 48%.



כמתחייב מהמתווה, נרשמו לכל קיבוץ או מושב כ-9,000 מניות - ומניות נוספות נרשמו להם לפי היקף השיווק ב-1955-1991 (36 שנים). אף שהתקופה לא כוללת חלק ניכר מהשנים שבהן תנובה קיימת, קבע צוות השיוך כי החישוב יכלול רק את השנים הללו, מפני שרישומי השיווק בשנים שמאז הקמת תנובה ועד 1955 או שלא היו מדויקים או שלא השתמרו.



לאחר שהאסיפה הכללית של תנובה אישרה את מתווה השיוך, הוקם צוות רואי חשבון שחישב את חלקו של כל קיבוץ ומושב. כבר בשלב זה פרצה במושבים מחלוקת כיצד לשייך את המניות שיירשמו למושב בין חבריו. במושבים, שלא כבקיבוצים, כל אחד הוא בעל משק פרטי והיקף השיווק שלו לתנובה נגזר מאופי המשק שהקים. מאחר ש-70% מהפעילות העסקית של תנובה היא בתחום החלב ומוצריו, טענו הרפתנים במושבים שעל החלוקה הפרטנית לייצג את תרומתם לחלקו של המושב במניות.



לפי השיטה שהיתה מקובלת בתנובה, היא גבתה אחוז קטן מהתמורה שקיבלה ממכירת התוצרת ליצירת הון מניות למושב. הנהלת החשבונות במושב העבירה את התמורה לחברי המושב, תוך שהיא מנכה ממנה את האחוז שגבתה תנובה ליצירת הון מניות. כך שמי ששיווק יותר גם שילם יותר עבור יצירת מניות לתנובה. יצרני החלב במושבים ששיווקו לתנובה תוצרת בסכומים גדולים יותר מאחרים, גם שילמו יותר עבור הון המניות לתנובה. גם ניר בנים נהג כך.



מעבר ל-9,000 המניות שנרשמו לניר בנים, כמו לכל המושבים והקיבוצים, נרשמו לזכותו עוד כ-24 אלף מניות בגין שיווק תוצרת חקלאית - מתוכן 19 אלף כתוצאה משיווק חלב ו-5,000 משיווק תוצרת חקלאית שאינה חלב. המשמעות היא שהרפתנים במושב תרמו להון המניות בתנובה כמעט פי ארבעה מלחברים אחרים במושב. ובמספרים: מתוך כ-60 חברים בניר בנים היו 16 רפתנים בתקופה ההיא (14 בעלי משקי חלב עדיין פעילים ו-2 משקי חלב כבר אינם פעילים) שאחראים לרוב מניות תנובה ששויכו למושב.



"הוועד התנגד לפשרה"



קמחי, אחד מאותם 16 הרפתנים שבמושב, סירב להשלים עם החלטת ועד המושב כי מניות תנובה יחולקו בין כולם שווה בשווה, ויחד עם הרפתנים האחרים בהווה ובעבר יצא למאבק ארוך, מתיש ויקר נגד הנהלת המושב.



המאבק נראה לכאורה חסר סיכוי, בעיקר מפני שתקנון תנובה קבע שהמניות שייכות לאגודה השיתופית (המושב) ולא לחברי האגודה. טענה נוספת שנשמעה מצד הנהלת המושב היתה שמכסות ייצור החלב שקיבל המושב מהמדינה הן של המושב כולו, ולא של הרפתנים בלבד.



"היינו מוכנים ללכת לפשרה עם חברינו במושב אך הוועד סירב", אומר קמחי. "גם האסיפה הכללית של החברים החליטה שהחלוקה תהיה שוויונית. אני לא בן אדם שמוותר על זכויותיו ואיני אדם שלוקח לעצמו זכויות של אחרים. הודעתי לחברי שאני הולך עם זה לרשם האגודות ומבקש ממנו למנות בורר במחלוקת. לאחר שמונה ובדק, קבע הבורר, עו"ד משה שפורר, שהמניות שייכות למי ששילם עבורן, כלומר לנו הרפתנים. אלא שוועד המושב לא השלים עם הפסיקה ועירער בפני הרשם, שהחליט לבטל את החלטת הבורר". אז פנו קמחי וחבריו לבג"ץ.



אתם לא המושב היחיד שיש בו יצרני חלב. מושבים נוספים עשויים לתבוע חלוקה מחדש של התמורה.



"כן. יש מושבים שהחליטו לחכות להחלטת בג"ץ בעתירה שלנו והפקידו את המניות שבמחלוקת בתנובה, אצל נאמן או במושב עצמו. ניר בנים הפקיד את המניות בתנובה. יש לומר שהעליון קבע שהחלטתו נוגעת רק לתביעת יצרני החלב בניר בנים ולא חלה אוטומטית על מושבים אחרים. גם יכול להיות שבמושב מסוים הנהלת המושב לא חייבה את החברים בעמלה שתנובה גבתה מהשיווקים, כמו שהיה נהוג בניר בנים, והמושב שילם את העמלה. במושבים אלה המניות הן של המושב, כי הוא שילם עליהן".



מה צפוי במושבים שבהם כבר חולקה התמורה לחברים על בסיס שוויוני?



"זו באמת בעיה שהם מתלבטים ומתחבטים בה. לדעתי זה עוד יהיה סיפור ארוך ומסובך".