הסוסה מקומה ב'

>> שירות מילואים מזמן לא אחת הפתעות בהפגישו אותך עם אנשים שאינם מסביבתך הקרובה או עם מקומות שספק אם היית מזדמן אליהם בחייך השגרתיים. כך, למשל, "סיור כתובות", שהיינו עורכים כדי לעדכן את רשת הקריאה למילואים, הביא אותנו לפינות שלא שיערנו כי הן מצויות במרחק קילומטרים ספורים מביתנו.

אחד הדברים הכי קשים במשימה כזאת היה להגיע לביתו של חייל מילואים שהתגורר בשכונת סלמה ג' שבגוש דן. בכל השכונה לא היו באותה תקופה רחוקה שמות לרחובות, והסימון היחיד היה מספור מטושטש על הבתים, שמעולם לא הצלחנו לעמוד על חוקיותו. גם איש מדיירי האזור ששאלנום לא שמע על אותו בחור שהיה עלינו לבקרו בביתו ולהחתימו על הטופס. לפיכך, המסע אל ביתו של אותו חייל הצריך כמה שעות של שיטוט.



זיכרון מוזר הרבה יותר שיש לי מאותם ימים קשור לשכנתה של שכונת סלמה - שכונת התקוה. גדוד המילואים שלנו כלל אנשים ממרכז הארץ עד חבל לכיש, וייצג את כל עם ישראל ועיסוקיו. באחת הפלוגות שירת חייל מילואים צעיר יחסית, ערירי, שהיה יוצא לחופשה כל אימת שהדבר היה אפשרי. ידענו רק שהאיש נוסע הביתה לטפל במישהי, אולי אחותו, אולי אמו או אפילו בתו? שוב נקראנו לתקופת אימונים, והאיש התייצב כנדרש, נרשם, הצטייד והתכוון להיכנס לאוהל שהוקצה למחלקתו. צבי המג"ד, שעבר שם, שאל אותו: נו, מתי תבקש חופשה? התשובה היתה: "היא מתה, אין לי יותר צורך בחופשות - אין לי למי לנסוע".



צבי הבחין שהאיש קרוב לבכי, והביאו לאוהל המג"ד. השניים התיישבו, והאיש סיפר את סיפורו. למפקד הוותיק (תחילת דרכו היתה בפלמ"ח) התברר כי למרות כל מה ששמע מפקודים - בעיות אמיתיות, בעיות מדומות ותירוצים - עדיין אפשר להפתיעו. וזה היה סיפורו של האיש: הוא התגורר בשכונת התקוה, לא היה לו שום שאר-בשר בקרבתו מלבד הסוסה שלו, שבה טיפל באהבה ובמסירות. הסוסה מתה, והוא התאבל עליה בדמעות.



אינני יודע אם צבי הזיל דמעה גם הוא, אבל הסיפור ריגש אותו מאוד. אחרי שיצא מהאוהל אמר: צריך לעזור לאיש. וכך נרתמו אנשי הגדוד, ועד מהרה נאסף הסכום הדרוש לקניית סוסה אחרת בשביל חברנו לנשק. עתה נותר רק לקנות את הסוסה - בעיה פעוטה בגדוד מילואים: צבי המג"ד, חבר מושב ומומחה לגידול בקר בזכות עצמו, מסר את הסכום שנאסף לעובדיה המ"פ והטיל עליו את המשימה. ומדוע עובדיה? משום שהוא עסק בגידול צאן והתמצא היטב גם בקניית סוסים. וכך, נקנתה סוסה אחרת לחברנו לנשק.



הסוסה הובאה לשכונת התקוה, וכאן ציפתה לנו הפתעה נוספת: הסוסה הקודמת התגוררה בקומה השנייה. השאלה המתבקשת, מן הסתם: עם מעלית? כיוון שהדבר התרחש בשנות השבעים של המאה הקודמת, מותר לנו להניח שבשכונת התקוה לא היתה מעלית. אבל גם אם כן, מה היתה עוזרת?



היו שאמרו שעובדיה כיסה את עיניה של הסוסה היפה כשהעלה אותה במדרגות, והיו שאמרו שהוא עצם את עיניו מפני שלמדרגות לא היה מעקה, אבל כולנו אמרנו: העיקר שהסוסה הגיעה בשלום למשכנה החדש.