>> מה אפשר לעשות עם 700 מיליון שקל? מה לא. זה, למשל, הסכום שדורש משרד הפנים כדי לשקם את שירותי הכבאות; עם מעט פחות מהסכום, 650 מיליון שקל, יוקם בית החולים החדש באשדוד; שביעית בלבד מהסכום - 100 מיליון שקל - זה מה שדרוש, לפי הערכות, כדי להקים אוניברסיטה בגליל. בקיצור, מדובר בהמון-המון כסף.
אפשר היה לשער, או לקוות, שכשמדובר בסכום כל כך גדול ומשמעותי, מתקיים דיון מעמיק לפני שמתקבלת החלטה על גורלו. אך זה לא מה שקרה לפני שבועיים בדיון בוועדת הכספים, שאישרה תוספת של 700 מיליון שקל למערכת הביטחון. אמנם היו כמה ח"כים שביקשו פירוט והסברים, אבל הם לא קיבלו - והצביעו בעד בכל זאת. את ההסברים לתוספת יקבלו חברי הוועדה לתקציב הביטחון - ועדה חסויה המורכבת מח"כים מוועדות הכספים וחוץ וביטחון.
המצער הוא שאין זה אירוע חריג. הקלות שבה הוחלט על סכום כה גדול מבלי להבין על מה ולמה אינה חד-פעמית - ומסך הערפל לא מתפזר גם כשמדובר במשרדים שאינם יכולים להתעטף באיצטלת הסודיות. הדינמיקה בדיונים אלה דומה: חברי ועדת הכספים מקבלים חוברות עבות כרס, שכוללות אלפי סעיפים תקציביים מודפסים בטבלאות גדולות. בדרך כלל, הדיון וההצבעות על השינויים התקציביים נערכים בסוף סדר היום של הישיבה, כלומר לאחר כשלוש שעות דיון עמוסות. הח"כ שמנהל את הישיבה מקריא את מספרה הסידורי של הפנייה התקציבית ושואל במהירות את הרפרנטים של אגף התקציבים באוצר אם יש להם מה לומר. הרפרנטים, בדרך כלל זוטרים, מנסים להסביר לח"כים במה מדובר, והיו"ר כבר קורא בקול רם: "מי בעד". הח"כים מניפים את ידם למעלה, והיו"ר מכריז "הבקשה אושרה". והופ - עוד 700 מיליון שקל נבלעו בתקציב הביטחון.
לא מבינים על מה מצביעים
אבל מה הם 700 מיליון שקל לעומת כ-4 מיליארד שקל? השבוע הצליחו חברי ועדת הכספים לדון בסכום זה, שנשאר כעודפי תקציב 2010 ובהעברתו לתקציב 2011, בזמן שיא של כשעה. גם הפעם הוגשה לח"כים חוברת בת מאות עמודים על ידי משרד האוצר, והוסבר להם כי מדובר בהליך טכני ואוטומטי שזוכה לאישור הוועדה 21 יום לאחר הנחת החוברת, אלא אם אחד הח"כים מגיש בקשה לעריכת דיון. אלא שיו"ר הוועדה, ח"כ משה גפני (יהדות התורה), לא רצה להמתין 21 יום עד לכניסתו של האישור האוטומטי והעלה את החוברת לדיון בהצבעה.
לפיכך, הבקשות הוצגו במהירות רבה, בהן גם הבקשה לתקציב בית הנשיא. רפרנט אגף התקציבים שנכח בדיון הסביר כי מדובר בהעברת עודף של 5.6 מיליון שקל. הח"כים מיהרו לאשר כי הזמן דחק, וכמה מהם התלוננו שהישיבה כבר היתה צריכה להסתיים. בעד ההעברה הצביעו הח"כים גפני, ציון פיניאן (הליכוד), אמנון כהן (ש"ס) ופאינה קירשנבאום (ישראל ביתנו).
לאחר מכן, בעקבות חשיפת themarker, התברר לח"כים שעל הדרך הם אישרו תוספת של 47 אלף שקל ללשכת הנשיא לשעבר, משה קצב, שהורשע באונס ועונשו ייגזר בעוד שבועיים. הח"כים נשאלו לפשר הצבעתם, התפתלו והסבירו כי לא ידעו שמדובר בהעברת כספים ללשכת קצב. גפני הסביר גם שצריך לאשר את העברות הכספים במהירות כדי לא לעכב את עבודת המשרדים.
תקצוב הלשכה של קצב אולי מרגיז, אבל לא בעל משמעויות מרחיקות לכת מבחינת הציבור. זאת, בניגוד להחלטה שקיבלה הכנסת להעלות את המס על הדלק - שבוטלה לבסוף בגלל לחץ ציבורי מאסיבי. גם אז רוב הח"כים לא ממש הבינו מה הם עושים. כך לפחות טענה ח"כ שלי יחימוביץ', בעת שהובאה ההצעה למליאת הכנסת. "70% מהח"כים שהצביעו בוועדת הכספים בעד לא ממש הבינו על מה הם מצביעים", אמרה. "ראיתי שם חברי כנסת שגויסו ברוב קואליציוני, שבהו בי בעיני עגל כשניסיתי להגיד עד כמה ההצבעה הזאת מטופשת, לא כלכלית, לא נכונה ולא מוסרית. אפשר לספור על אצבעות שתי הידיים את הח"כים שהבינו על מה הם מצביעים".
דבריה הבוטים של יחימוביץ', שהצביעה נגד, לא עזרו, כי ועדת הכספים כבר אישרה קודם לכן את ייקור הדלק. הח"כים שתמכו בהחלטה קיבלו לאחר מכן מאות תגובות נזעמות מאזרחים, תפסו את ראשם והבינו שטעו בגדול.
המכבש הקואליציוני
לא רק חוסר הבנה וחוסר התעמקות גורמים לח"כים להצביע - ולהתחרט. הצבעתם נעשית לעתים בניגוד למצפונם ולעמדתם בלחצה של הקואליציה, של ראש הממשלה, שר האוצר ונציגיהם. כך קרה, למשל, לח"כ דני דנון מהליכוד, שמשמש ממלא מקום בוועדת הכספים. דנון גויס להצביע על ייקור הבלו על הדלק במהירות ותמך בהעלאה, ואחר כך התחרט והוביל את המאבק נגד העלאת מחיר הדלק.
בשבוע שעבר לא פיספס ח"כ אחמד טיבי הזדמנות לעקוץ את דנון ואת חברתו לסיעה, ח"כ מירי רגב: "חברי הכנסת המובילים את המאבק להורדת המחיר על הדלק נעלמו. אני רואה שהם לא נמצאים כאן בוועדת הכספים. כנראה שהתחבאו עוד פעם. מדובר, בין היתר, ב'מר בנזין' דנון וב'גברת דלק' רגב", אמר טיבי לקול צחוקם של הנוכחים בישיבה שדנה בהתייקרויות במשק.
השבוע הסביר דנון: "כחבר בקואליציה הצבעתי בעד כל בקשות הקואליציה, לעתים למורת רוחי. בחודש האחרון הפעלנו אני וחברי בסיעה את השפעתנו על ראש הממשלה לבצע את השינויים הנדרשים. אמשיך לתמוך בממשלה, אך אהיה קשוב לציבור".
רגב אמנם הביעה התנגדות בישיבות ועדת הכספים להעלאת הבלו, אבל בהצבעה הגורלית היא פשוט נעלמה, כי לא רצתה להיכנע למכבש הקואליציוני. גם יו"ר הוועדה גפני תמך בהעלאה, ואחר כך רץ החוצה ותבע לבטלה. השבוע הסביר כי "זאת היתה טעות ועל הטעות הזו התרענו כבר אז. העלאת מחירי הדלק היתה הקש ששבר את גב הגמל. אני נושא באחריות כחבר בוועדה וגם כיו"ר הוועדה".
כשמדובר בהחלטות תקציב, הלחץ הקואליציוני מלווה בדרך כלל באיום: אם לא תצביעו בעד ההחלטה בחוק ההסדרים, תקציב המדינה לא יוגש לאישור הכנסת - והמרחק בין אי-אישור התקציב עד לבחירות חדשות אינו גדול. כך קרה, למשל, ביוני 2009, ארבעה חודשים לאחר הקמת הכנסת ה-18, כשהח"כים אישרו במהירות בקריאה הראשונה את התקציב וחוק ההסדרים - ותמכו בפועל בצעדים להם התנגדו, ובהם החלטת הממשלה להטיל מע"מ על פירות וירקות.
ואולם מיד לאחר האישור התעוררו הח"כים ויצאו נגד ההחלטה. כך למשל, שר החקלאות דאז שלום שמחון תמך במע"מ על פירות וירקות בקריאה הראשונה בכנסת בשל המשמעת הקואליציונית, והודיע שימשיך את המאבק בוועדת הכספים כדי להפיל את ההצעה, וכך גם ח"כ רגב ו-10 ח"כי ש"ס. בנימין נתניהו ערך סקר שממנו התברר לו שהציבור מתנגד להטלת מע"מ על פירות וירקות, וכך בסופו של דבר כפה על שר האוצר, יובל שטייניץ, את ביטולו של המהלך. הח"כים נשמו לרווחה.
חודש לאחר מכן אישרה מליאת הכנסת בקריאה השנייה והשלישית את חוק התקציב הדו-שנתי ואת חוק ההסדרים במשק. הח"כים נאלצו לתמוך בהיטל בצורת, בניגוד לביקורת שהשמיעו רבים מהם. בזמן ההצבעות ח"כים רבים העדיפו לשוחח בטלפון או לקרוא. נתניהו קרא עיתון ואחר כך את הספר "נפוליאון - חיים פוליטיים" של סטיבן אינגלנד; טיבי קרא את מוחמד דרוויש; וציפי חוטובלי (ליכוד) קראה את הספר "חמישה אבות לציונות", שכתב פרופ' בן ציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה. היו אפילו ח"כים שפתרו סודוקו ותשבצים.
כך או כך, לאחר האישור החלו ח"כים לתבוע את ביטול היטל הבצורת. גפני, שוועדתו אישרה את ההיטל, הגיש הצעת חוק לביטולו וזו אושרה בסופו של דבר בתחילת 2010.
טעות לפנות בוקר
לעתים גם לשעות ההצבעה יש משקל גדול בתוצאה. בינואר 2004, באישון לילה, הצביעו חברי ועדת הכספים דאז על הצעתו של שר האוצר דאז נתניהו, להעלות את גיל הפרישה במשק. ההצעה הובאה לקראת 5:00 לפנות בוקר, בעיצומם של הדיונים בחוקי התקציב וההסדרים.
הח"כים, שהחלו 15 שעות קודם לכן את ישיבת הוועדה, כבר היו מותשים מדיונים ומאבקים מול משרד האוצר בשורה של סעיפים אחרים. הם הבינו שההצבעה נערכת בנושא העלאת גיל הפרישה לנשים מ-60 ל-62, וכי רק לאחר מכן יתקיים דיון בוועדה ציבורית שתבחן את העלאתו ל-64 - בכפוף לאישור ועדת הכספים.
מאוחר יותר הועלה החוק להצבעה בקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת. המליאה אישרה את החוק בנוסח שונה, שממנו עולה כי גיל הפרישה לנשים יועלה ל-64. ח"כים שהצביעו במליאה על החוק אמרו כי לא הבינו שמדובר בשינוי מהותי ובהעלאה אוטומטית ומדורגת של גיל הפרישה לנשים מעבר ל-62.
רק לאחר שהחוק להעלאת גיל הפרישה התקבל בקריאה שנייה ושלישית בכנסת, גילו חמישה מבין עשרת חברי הכנסת של הקואליציה דאז בוועדת הכספים - איוב קרא, דניאל בנלולו, חיים כץ (הליכוד), אהוד רצאבי (שינוי) ומיכאל נודלמן (האיחוד הלאומי) - כי הנוסח שהתקבל בסופו של דבר אינו תואם במלואו את עמדותיהם לגבי מהות החוק.
קרא אמר אז כי "הצבעתי בוועדת הכספים בעד הצעת החוק להעלאת גיל הפרישה רק לאחר שהתברר לי שגיל הפרישה לנשים יועלה בהדרגה ל-62 בלבד, ולא מעבר לזה. אילו ידעתי שבנוסח שהתקבל בסופו של דבר מופיעה טבלה שקובעת כי גיל הפרישה לנשים ימשיך לעלות בהדרגה ובאופן אוטומטי עד גיל 64, לא הייתי מצביע בעד, אלא הייתי עושה מהומות".
חבר מביא חבר
התחרות בין חברי הכנסת לבין עצמם בשאלה מי מהם יחוקק יותר חוקים גורמת לכך שבמקרים רבים חברי כנסת חותמים על הצעות חוק שיזמו ח"כים אחרים. בדרך זו יכולים הח"כים לזקוף לעצמם זכויות יוצרים בהצעות חוק שמתקבלות, גם אם הם לא ממש יודעים על מה מדובר.
הסיבה נעוצה בתהליך החתמת הח"כים על הצעות חוק: חברי הכנסת או עוזריהם מסתובבים במליאה, במזנון או במסדרונות ומחתימים את הח"כים שעוברים בדרך. רבים מהח"כים חותמים ברצון, בלי לשמוע מה בדיוק קובעת הצעת החוק. לאחר מכן, כשהם קוראים, למשל, בעיתון על מה חתמו, הם מזדעזעים.
כך קרה לח"כים שי חרמש, רחל אדטו ויוליה שמאלוב-ברקוביץ', כולם מקדימה, שהתבקשו על ידי חבר מפלגתם ח"כ יואל חסון, בעיצומו של דיון כלשהו בסוף 2009 במליאת הכנסת, לחתום על הצעת חוק שנועדה לאסור על תושב זר שאינו מתגורר כאן להיות בעלים של עיתון בישראל.
חסון עבר במליאה בין הח"כים והחתים אותם על הצעת החוק, שאותה ניסח עו"ד רם כספי בשליחותו של מו"ל "מעריב", עופר נמרודי. הצעת החוק נועדה למנוע משלדון אדלסון לשמש בעלים של העיתון המתחרה "ישראל היום", כל עוד לא יהיה אזרח ישראלי. אדטו, חרמש ושמאלוב-ברקוביץ מיהרו לחתום - ואחר כך התחרטו, והודיעו על רצונם בהסרת שמם מהצעת החוק.
"כשחתמתי על הצעת החוק לא ראיתי לנגד עיני את אדלסון. אם החוק יכלול את אדלסון, אצביע נגד", אמר חרמש, והוסיף: "כשחתמתי על הצעת החוק ראיתי לנגד עיני את הצורך למנוע השתלטות עוינת של גורמים זרים על עיתונים בישראל". גם ח"כ נסים זאב (ש"ס) שחתם על הצעת החוק הסתייג ממנה מאוחר יותר: "חתמתי על ההצעה שהגיש לי חסון, אבל לא נכנסתי לדקויות. אפשר להכניס שינויים בהמשך שלבי החקיקה".
וזה עוד לא הכל: ח"כ אורי אריאל (האיחוד הלאומי), הסכים לתמוך בסוף אוקטובר 2009 בחוברת הדרכה ביוזמת ח"כ רונית תירוש (קדימה) שהסבירה כיצד לדחות את התשלום על צריכה עודפת של מים בבתים. הח"כים שהסכימו לתמוך בחוברת הודיעו כי בכוונתם להקים מטה מאבק נגד חוק היטל הבצורת וקראו לציבור לבטל את הוראות הקבע לרשויות המקומיות, כדי למנוע גבייה אוטומטית של חשבונות ארנונה ומים. אל תירוש הצטרפו אז הח"כים אורית זוארץ (קדימה), טיבי ואריאל.
ואולם מרד הח"כים לא האריך ימים: עם פרסום החוברת, מיהרו חלק מהח"כים שהצטרפו אליה להתנער מהיוזמה. כמענה לביקורת הציבורית, טענה תירוש כי לא הובנה כראוי. היא הסבירה שלא קראה למרד צרכנים, אלא להשהיית התשלום עד שימוצו הההליכים הפרלמנטריים.
שמור לי ואשמור לך
וכמובן שיש גם אינטרסים פוליטיים ומיקח וממכר בתהליכים האלה. כך, למשל, מספר אהוד רצאבי, יו"ר עמותת איל"ן, ששימש ב-2003 ח"כ מטעם מפלגת שינוי: "הצעתי בזמנו הצעת חוק שלפיה גם רואי חשבון יוכלו לייצג נישומים במס שב"ח, ולא רק עורכי דין כמו שהיה נהוג אז. 25% מחברי הכנסת היו אז עורכי דין. שלוש שנים לקח לי לטפל בהצעת החוק הזו. אחרי שסגרתי את הנושא עם גדעון סער מהקואליציה ויצחק הרצוג מהאופוזיציה - הגעתי לקריאה ראשונה בוועדת הכספים והעברתי אותה. העברתי גם בקריאה שנייה ובשלישית.
"ואז, ברגע האחרון, מתקשרת אלי ח"כית כלשהי ואומרת לי: ?נכון שאמרתי לך שאני אצביע בעד? אז אני אצביע נגד'. שאלתי אותה ?למה? הרי זה חוק טוב'. אז היא אומרת לי: ?כי אתה לקחת לי את הלובי לעסקים הקטנים'. באותה תקופה הקמתי שדולה לטובת היזמים העצמאיים והייתי יו"ר - והיא רצתה להיות יו"ר השדולה הזו. חמש דקות אחריה מצלצל אלי ח"כ אחר ואומר ?זוכר שאמרתי שאצביע בעד? גם אני אצביע נגד, כי ההיא אמרה לי להצביע נגד'. בסוף הסתדרתי. הלכתי לח"כית וויתרתי לה על משהו אחר. עשיתי מסחרה פוליטית והצלחתי להעביר את החוק. זו המציאות בכנסת".
האצבע הקלה של הח"כים
מאת צבי זרחיה
25.2.2011 / 9:10