מה גורם לוועדה מקומית לתכנון ולבנייה להכביד שוב ושוב על אנשים, שכבר קיבלו באופן עקרוני אישורים להקים את בתיהם? ומדוע היא מתעקשת לנהל הליכים משפטיים שנראים על פניהם קטנוניים ונקמניים, עד כדי כך שבית המשפט מתח עליהם ביקורת נוקבת, ואמר כי ישנו חשש שאחת מבעלות הקרקע ועורך דינה לא יישארו בחיים על מנת לראות את הצדק מגיע?
המקרה יוצא הדופן אירע באחרונה באזור גן רוה, שבו פועלת הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "שורקות". הקרקע המדוברת נרכשה לפני יותר מ-60 שנה, אולם לא נבנה עליה דבר עד היום.
תחילתו של הסיפור כאשר מימי גרמנוב, יהודייה תושבת בולגריה בשנות העשרים לחייה, רכשה לפני קום המדינה, חלקה קטנה של 1.5 דונם במתחם המוכר בשם "אדמות הבולגרים", הסמוך ליישובים בית חנן ובית עובד על מנת לבנות במקום את ביתה כשתעלה ארצה. מתחם הבולגרים הוא קרקע פרטית בשטח של 388 דונם שנרכשה לפני קום המדינה באמצעות שליחי ההסתדרות הציונית בבולגריה, כדי לעודד יהודים בולגרים, כמו גרמנוב, לרכוש קרקע בישראל ולהקים עליה את ביתם. כיום הקרקע שייכת מבחינה מוניציפלית למועצה האזורית גן רוה.
בימים אלה מתחיל להיבנות על הקרקע היישוב אירוס, ואולם עד להקמת היישוב, גרמנוב והרוכשים האחרים לא ראו פירות ממנה. בשנת 1971 הוכרזה הקרקע כחקלאית, ואילו ב-1981 שונה ייעודה לגן לאומי, מה שאיפשר לגרמנוב להגיש ב-1983 תביעת פיצויים כנגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, עקב הפגיעה בשווי הקרקע.
בעוד ההליכים נמשכים, מוסדות התכנון בישראל החליטו לשנות שוב את ייעוד הקרקע. ב-1985 המועצה הארצית לתכנון ולבנייה הודיעה כי יש לקדם על הקרקע תוכנית חדשה למגורים. המועצה האזורית לא שיתפה פעולה, ואף הביעה התנגדות לקידום תוכנית מגורים במקום.
בלית ברירה, בעלי הקרקע המתוסכלים, ובהם גרמנוב, פנו בשנת 1994 לוועדה המחוזית על מנת שזו תדון בתוכנית. למרות התנגדות מצד המועצה האזורית והוועדה המקומית שורקות, התוכנית אושרה בוועדה המחוזית ב-1998. התוכנית כללה איחוד וחלוקה חדשים של המגרשים ונקבעו בה תנאים לקבלת היתרי בנייה.
ב-1999 הגישו גרמנוב ובעלי קרקע נוספים שוב תביעות פיצויים כנגד הוועדה המקומית. גרמנוב הסבירה בתביעה כי אמנם התוכנית החדשה השביחה את הקרקע מגן לאומי למגורים, ואולם במשך 17 שנה מ-1983 ועד 1999 לא היו יכולים בעלי הקרקע לעשות בה דבר, בין היתר עקב ההתנגדויות והעיכובים מצד הוועדה המקומית. בשלב זה החלה פרשה מופלאה של סחבת משפטית.
לאחר שהוועדה המקומית דחתה את התביעה, גרמנוב הגישה ערר שהתקבל על ידי ועדת הערר המחוזית בשנת 2000. ועדת הערר ציינה כי הקרקע היתה מוקפאת מבחינה תכנונית במשך 17 שנה ויש לפצות את בעליה על הנזק שנגרם בשל השיהוי הממושך במימוש הקרקע. הוועדה המקומית לא ויתרה והגישה עתירה מנהלית על החלטת ועדת הערר וזו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי; הוועדה המקומית לא התעייפה והגישה ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ואולם גם בית המשפט העליון דחה את הערעור.
מה עושים? שוב הגישה הוועדה המקומית ערעור מינהלי לבית המשפט המחוזי וטענה הפעם, כי לוועדה המחוזית אין סמכות לדון בערר. גם ערעור מינהלי זה נדחה והדיון הוחזר לוועדת הערר כדי שתבחן אם שנות ההקפאה היו תוצאה בלתי סבירה של התנהלות רשויות התכנון.
בשנת 2004 ניגשו הצדדים לשמאי המכריע שמואל פן, שקבע בשנת 2006 כי גרמנוב זכאית לפיצויים בגין נזקי ההקפאה לאורך כל השנים. סוף סיפור? מה פתאום. הוועדה המקומית הגישה ערר על החלטתו לוועדת הערר, שדחתה את הערר, ואף הוסיפה כי ראוי היה לפצות את בעלי הקרקע עוד כשהגישו תביעות לפיצוי.
גם כאן לא הסתיים הסיפור והוועדה המקומית שבה ועירערה על ההחלטה לבית המשפט המחוזי. גרמנוב הסתייעה בעו"ד רפאל צקרוב, שמלווה אותה מתחילת הסאגה, ועו"ד נעמי וייל, שהצטרפה אליו, לאחר שגרמנוב הבינה, שהוועדה המקומית תנקוט בכל תעלול.
מלחמת התשה
בערעור האחרון דנה השופטת מיכל אגמון גונן, שלא הסתירה את כעסה על התנהלות הוועדה: "הוועדה המקומית תקעה כל מקל אפשרי בגלגלי בעלי הקרקע, שניסו כל התקופה ללכת בדרכי פשרה ולוותר רק כדי לממש את חלקותיהם", ציינה אגמון גונן בפסק הדין שבו דחתה את הערעור. "הוועדה המקומית עשתה הכל כדי לא לאפשר להם לממש את נכסיהם מחד, ולא לשלם להם כל פיצוי מאידך. כעת לאחר שנקבע כי יש לפצות, ממשיכה הוועדה המקומית להגיש עררים וערעורים. אני תקווה כי פסק דין זה יסיים סיפור תלאות הנמשך יותר מ-60 שנה".
באופן יוצא דופן, התייחסה השופטת אגמון גונן בפסק הדין גם לגילם של גרמנוב ועורך דינה רפאל צקרוב, שבשל התנהלות הוועדה המקומית, היה חשש ממשי כי לא יזכו לשמוע את פסק הדין בעודם בחיים: "גברת גרמנוב ביקשה להחיש את מתן פסק הדין שכן היא ועורך דינה צקרוב מצויים בשנות ה-80 לחייהם ומעוניינים לראות את פסק הדין. על כן אני מקדימה ונותנת את פסק הדין. מן הראוי כי לאחר 60 שנה יסתיימו ענייניו של מתחם הבולגרים והקרקעות שנרכשו בו".
השופטת המשיכה לנזוף בוועדה המקומית: "עצם העובדה שהמערערת חוזרת ומעלה טענות שכבר נדחו לגופן, תוך התבטאויות חריגות בחריפותן על אופן התנהלות בעלי הקרקע, יש בה כשלעצמה חוסר תום לב ופנייה לבית המשפט בידיים לא נקיות. הוועדה המקומית שורקות עשתה כל שבידה למנוע את שינוי התוכנית מגן לאומי חזרה למגורים. לבסוף, התנגדותה נדחתה ומקץ 17 שנה, ורק לאחר שינוי חקיקה שאיפשר לבעלי הקרקע בעצמם להגיש תוכניות, הצליחו בעלי הקרקע להגשים את חלומם. האם ניתן כעת לוועדה המקומית להתחמק מתשלום פיצויים?"
לדברי אגמון גונן, הוועדה המקומית יכולה לדרוש היטלי השבחה על שינוי ייעוד הקרקע מגן לאומי למתחם למגורים, אך לא יכולה להתחמק מתשלום פיצויים על כך שבמשך 17 שנה לא ניתן היה לעשות שימוש בקרקע, כאשר חלק גדול מהתמשכות ההליכים נבעה מהתנגדויות הוועדה המקומית עצמה.
אגב, רק בשנת 2007 נאותה הוועדה המקומית להידבר בנושא. "מאחר שראש מועצת גן רוה, מוני אלימלך, לא פעל לקדם את התוכנית, פניתי לשני שרי פנים, מאיר שטרית ורוני בראון, והפעלתי עליהם לחץ שיורו לראש המועצה לבצע את תפקידו. רק לפני כשנתיים, בשנת 2009, החלה המועצה לגבות היטלי פיתוח בגין כבישים ותשתיות", מספר עו"ד אברהם פורז, שייצג בעלי קרקעות אחרים במתחם הבולגרים.
"בניגוד למקרים שבהם תיקים נמשכים שנים על גבי שנים בעקבות סחבת בתי המשפט, כאן מדובר במקרה
הפוך שבו התיק התנהל באריכות אך ורק בשל התנהלות הוועדה המקומית", מציינת עו"ד וייל.
כיום, כך נראה, המלחמה הגדולה עומדת לקראת סיום, אם כי מהתנהלות הוועדה המקומית עד כה, קשה להיות בטוחים בכך לחלוטין. בחודשים האחרונים מסתיימים הליכים משפטיים בין בעלי הקרקעות לוועדה המקומית בעניין גובה היטלי ההשבחה. "הוועדה המקומית הגישה דרישה להיטלי השבחה של 288 אלף שקל למגרש, ולאחר הליך ממושך הצלחנו להגיע איתה להסכמות כי ההיטלים יהיו בגובה 47 אלף שקל למגרש", מציין פורז. לדבריו, בעלים של שבעה מתוך 400 המגרשים החלו לאחרונה לבנות את בתיהם. פורז גם אומר כי המחירים במקום זינקו בתקופה האחרונה: מגרשים של חצי דונם שנמכרו ב-2008 במיליון שקל, נמכרים כיום ב-2 מיליון שקל.
מכל מקום, השופטת אגמון גונן קבעה כי על הוועדה המקומית לפצות את גרמנוב ואת בעלי הקרקעות האחרים במתחם ואף ציינה כי שומת השמאי מכריעה מקצועית ואין להתערב בה. "ריבוי ההליכים והטענות שעליהם חזרה המערערת גם כאשר נדחו במפורש בהליכים קודמים, והפניית אצבע מאשימה לבעלי הקרקע, מחייבת פסיקת הוצאות משמעותית שתרתיע מפני התנהגות כזו מצד הרשות, שככלל קל לה יותר מעשית וכלכלית לנהל הליכים נגד הפרט", אמרה אגמון גונן ופסקה לוועדה המקומית לשלם לגרמנוב הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 100 אלף שקל.
למה ועדה מקומית לתכנון ולבנייה מכבידה על אנשים שכבר אושר להם להקים את בתיהם?
מאת שלומית צור
25.2.2011 / 7:08