פייסבוק וגוגל הן לא תחליף לפורד ו-GM

>> לפני כמה ימים פגש נשיא ארה"ב את ראשיהן של כמה מחברות ההיי-טק האמריקאיות המובילות. הפגישה נועדה להחלפת דעות ורעיונות בשאלה כיצד לסייע לשוק העבודה החלש ליצור מקומות עבודה יציבים - כאלה שלא יעמדו תחת איום מצד חברות ועסקים מהמזרח.



לפגישה כזו יש כמובן צד יחצ"ני, שאהוב על פוליטיקאים. הרי מה מצטלם טוב יותר מנשיא שנפגש עם ראשי החברות המצליחות ביותר באמריקה, מחליף עמם דעות ומראה דאגה עמוקה לעתיד התעסוקה בארצו? אבל צריך לשאול איזה ערך יכול לצאת מפגישה כזו. זו שאלה שחשובה גם לנו בישראל. גם אנו משליכים לא פעם את יהבנו על ההיי-טק כמנוף עיקרי לשיפור מצב התעסוקה. כשמקלפים את הצד היחצ"ני והמלהיב של פגישת הנשיא עם חבורת יזמי היי-טק מוכשרים ומצליחים וחופרים קצת במציאות של שוק העבודה, מגלים תמונה שונה. מי שחושב שניתן לבנות על ענף הטכנולוגיה כמנוף לשינוי משמעותי של מצב התעסוקה, משלה את עצמו.

הרכבת גדולה על הקטר



הנה כמה עובדות שידגימו כמה מופרזות הציפיות מענף ההיי-טק. בואו נציג את מספר המועסקים בכמה חברות טכנולוגיה מובילות. אלה מספרים הכוללים את העובדים בכל העולם, לא רק בארה"ב: מיקרוסופט - 89 אלף עובדים; אפל - 47 אלף; סיסקו - 71 אלף; ואינטל, 82 אלף.



כדי לקבל פרספקטיבה, נבחן את מספר העובדים בכמה חברות מובילות מתחומי השירותים והתעשייה (גם כאן מדובר במספר המועסקים בעולם): פורד ו-gm - כ-200 אלף עובדים כל אחת; בואינג - 157 אלף; at&t - 283 אלף; והגדולה מכולן, וולמארט, עם 2.1 מיליון עובדים.



מהדוגמאות המעטות האלה ניתן לראות שלחברות היי-טק יש תרומה אדירה לצמיחה כלכלית ולרווחת הצרכנים ואזרחי המדינה כולה. בכך אין ספק, ולכן יש אינטרס ציבורי לעודד את הענף ולספק לו תנאי פתיחה טובים ככל האפשר. אבל הציפייה שהוא יהיה נדבך מרכזי בשוק התעסוקה היא ציפיית שווא. זו מתמטיקה פשוטה: אי אפשר לצפות ממגזר קטן מבחינת מספר העובדים בו להיות זה שמושך אחריו את עגלת התעסוקה כולה. אפילו אם נביא בחשבון שכל משרת היי-טק, בשכר גבוה מהממוצע, מעודדת יצירת משרות שירותים נוספות, זה פשוט לא יכול ליצור מספיק משרות.



שיעורם של עובדי ההיי-טק בארה"ב מכלל כוח האדם המועסק במשק האמריקאי מסתכם על פי הערכות בכ-6%-7%. גם אם נניח שבשנים הבאות מספר המועסקים בענף יצמח בזכות יוזמותיו המופלאות של הממשל ב-20%-30%, מספר פנטסטי לכל הדעות, זה עדיין בקושי יגרד את המחוג של שיעור האבטלה ומספר המובטלים הכולל.



בשנים הקשות האחרונות, כששיעור האבטלה בארה"ב זינק מכ-4%-5% לכ-10%, שהוא בקירוב השיעור הנוכחי, איבדו את מקום עבודתם בתוך כשנתיים עובדים רבים יותר מאלה שמועסקים בענף ההיי-טק כולו - וכל זה בזמן שהסקטור הציבורי, שהוא מעסיק ענק, שמספר העובדים בו גדול בהרבה ממספר העובדים בהיי-טק, לא קיצץ כלל בתקציביו וכמעט שלא פיטר עובדים. מה יקרה אם וכאשר המגזר הציבורי ייאלץ לפטר עובדים עקב הצורך לקצץ בתקציב?



כאן טמונה הבעיה המבנית שמלווה את ארה"ב - בעיה שההסתמכות על חדשנות ועמידה בחזית הטכנולוגיה, חיובית ככל שתהיה, פשוט לא יכולה לספק לה פתרון.



מייצור לשירותים



לאורך כל המאה ה-20, ובמיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה, ארה"ב הובילה את העולם מבחינה טכנולוגית ומדעית. בתחומים כמו מחשוב, תעופה, אלקטרוניקה ורבים אחרים, חברות טכנולוגיה ומכוני מחקר אמריקאיים הובילו את העולם. אדיסון, בל והאחים רייט, שהמצאותיהם שינו את פני העולם במעבר מהמאה ה-19 למאה ה-20, היו כולם אמריקאים.



אבל במקביל להובלה הטכנולוגית, הובילה ארה"ב את העולם גם ביכולת ליישם מודלים של ייצור המוני. אם נשווה את המדינה למפעל, הרי שבשנים ההן לארה"ב היה מו"פ נהדר, אבל גם רצפת ייצור מצוינת שנהנתה מיתרונות מובנים לגודל. ibm למשל הובילה את תחום המחשוב העולמי כבר לפני עשרות שנים. שכר העובדים המקצועיים בה היה לכן גבוה יחסית. אבל במקביל, ווסטינגהאוס וג'נרל אלקטריק היו מובילות בייצור מוצרי צריכה, ופורד ו-gm הובילו את העולם בייצור מכוניות. העובדים בהן אמנם הרוויחו פחות מאשר בחברות טכנולוגיה, אך עדיין נהנו מרמת שכר בינונית עד נאה.



אבל הזמנים השתנו. בסיס הייצור, שאופיין בריבוי משרות בעלות רמות שכר בינוניות, נדד משיקולי עלות למדינות אחרות. במקומן ייצרה ארה"ב משרות בתחומי השירותים שבהן השכר הבסיסי הוא נמוך.



ארה"ב נהנתה במאה שעברה מעוד כמה יתרונות מהותיים: היא התברכה בעושר טבעי ומשאבי טבע עצומים; נהנתה מכך שהמלחמות הגדולות שקרעו את אירופה לגזרים לא נערכו על אדמתה; ובנוסף, צמיחתה נתמכה במערכת כלכלית ופוליטית מוצלחת. כשמחברים את כל הגורמים האלה, קל להבין כיצד נוצר פער אדיר בין רמת החיים בארה"ב לזו של שאר העולם.



הצרה היא שחלק גדול מהיתרונות האלה התמוססו והלכו עם השנים. העושר הטבעי שהיה לה (בתחום הנפט למשל) נסחט והידלדל, וחלקו מתבזבז בשל רמה גבוהה של צריכה עצמית.



היתרון של עלות ביטחונית נמוכה מול מתחרים כלכליים העסוקים בהשמדה הדדית, שאיפיין את מחצית המאה ה-20, נעלם לחלוטין. בנוסף, את רוח היזמות והחופש העסקי אימצו מדינות נוספות.



כשמדברים על הבעיות של כלכלת ארה"ב נוטים להתמקד במונחים כלכליים כמו חוב לאומי, גירעון, הדפסה מוניטרית וסכנת אינפלציה. כל אלה הן אמנם בעיות אמיתיות, אבל הן לא שורש הבעיה אלא רק הסימפטום שלה. הבעיה היא שארה"ב איבדה חלק ניכר מיתרונותיה הכלכליים ההיסטוריים, שהיו הרבה יותר מהובלה טכנולוגית בלבד - אך היא ממשיכה להתעלם מכך, מתוך אמונה שהיתרונות שנותרו לה, כמו הטכנולוגיה, מספיקים כדי לשמר את רמת החיים הגבוהה בה. הבעיה היא שהובלה טכנולוגית היא טובה כשלעצמה, אך לא מספיקה כדי להחזיק את הכלכלה כולה - ואת האמת המרה הזאת לא ניתן היה כנראה לשמוע בפגישה עם ראשי מגזר ההיי-טק.



הכותב הוא מנכ"ל פסגות קומפס השקעות ומנהל מחקר חו"ל בפסגות