יתנו שעון נוכחות - יקבלו שר"פ

>> "עסקת החבילה" שהציג ליצמן בישיבת הממשלה, היתה הברקה של רגע: האוצר התלונן שרופאים עוזבים את משמרתם ב-14:00 וצריך לחייב אותם להחתים שעון נוכחות כמו שאר העובדים; שר אחר זרק שאם יהיה שר"פ אולי הם יישארו עד מאוחר - וליצמן קפץ עם רעיון חדש: תנו שעון נוכחות, קבלו שר"פ. לנתניהו, אבי תורת ה"יתנו - יקבלו", זה קסם והוא הכריז על הקמת ועדה שתבחן את הדברים.

ואולם, מעבר לקוריוז, עדיין רחוקה הדרך מהחזרת השר"פ לבתי החולים הממשלתיים. יותר מדי כוחות חזקים מתנגדים לכך, ובראשם האוצר, שחושש הן מהפגיעה בשוויון בין מי שיוכלו לממן את בחירת הרופא בבית החולים למי שלא, והן מהגדלת ההוצאה הלאומית לבריאות. ברגע שהציבור יוכל לממש את הביטוח המשלים שלו ולבחור רופא בבית החולים הציבורי, אין ספק ששיעור המימוש של הביטוח המשלים של קופות החולים יקפוץ דרמטית, ואתו גם הפרמיות שאנו נדרשים לשלם עבורו.



נושא השר"פ שב ועולה מדי כמה שנים, מאז בוטל ב-2002 בהוראת היועץ המשפטי דאז, אליקים רובינשטיין. המתנגדים לו טוענים כי מצב שבו בחדר אחד בבית חולים שוכבים זה לצד זה "פציינט של הרופא" ו"פציינט רגיל" הוא פשיטת רגל מוסרית שתדרדר את מערכת הבריאות הציבורית לתהומות של אי שוויון. התומכים, שעליהם נמנים רבים במערכת הבריאות כולל ההסתדרות הרפואית, משוכנעים שזו הדרך היחידה כמעט להציל את מערכת הבריאות הציבורית: האפשרות לבצע רפואה פרטית בתוך בית החולים הציבורי, הם טוענים, ישאיר את הרופאים הבכירים והטובים בבתי החולים לאורך כל שעות היום, יאפשר לחולים בפריפריה לממש את הביטוח המשלים, יזרים כסף למערכת הציבורית, ובסופו של דבר יועיל גם לאותם חולים שידם אינה משגת לממן את אותו טיפול פרטי.



מסקרן לדעת מה היו משיבים הרופאים לליצמן, לו היה הרעיון שלו עולה על שולחן המשא ומתן עמם - האם הרצון בשר"פ, שאותו הם מציגים כצעד מושיע, היה גובר על הרתיעה שלהם מכל מה שמריח מדרישה להחתמת כרטיס נוכחות. ללא ספק היה קשה להם להתנגד לרעיון - הם עצמם טענו כי בבית חולים שמונהג בו שר"פ, אין בעיה של רופאים שעוזבים מוקדם לצורך ביצוע עבודה פרטית. כך או כך, נראה כי לאור השפל שאליו הגיעה מערכת הבריאות הציבורית, נושא השר"פ לא עומד לרדת מהשולחן ולחזור למגירות בזמן הקרוב.