נותנים לחתולים לשמור על השמנת

>> המלצות ועדת שכר הבכירים, בראשות שר המשפטים יעקב נאמן, מבוססות על כשל לוגי בסיסי. ההמלצות מטילות את האחריות לפיקוח על שכר הבכירים על הדירקטוריון מחד גיסא, ועל אסיפת בעלי המניות מאידך גיסא. בשני המקרים, מדובר במתן אישור לחתולים לשמור על השמנת.

על העובדה שהדירקטוריונים בישראל הם בבחינת חתולים אין צורך להרחיב. ועדת נאמן בעצמה התייחסה לכשלי שוק שקיימים בתפקוד הדירקטוריונים, ולכן מצאה לנכון לנסות לחזק את מנגנוני הפיקוח שלהם. גם על העובדה שהאסיפה הכללית, הנשלטת בידי הגופים המוסדיים, היא בבחינת חתולים אין צורך להרחיב. והראיה שכמעט לא היו מקרים שבהם הגופים המוסדיים פעלו נגד הסכמי שכר שערורייתיים - באמצעות האסיפה או באמצעים אחרים. זה אינו מפתיע, כי הרי מנהלי הגופים המוסדיים בעצמם הם מי שמובילים את טבלאות השכר של החברות הציבוריות בשנים האחרונות - כך שאין להם כל אינטרס להוביל מאבק ציבורי נגד שכר הבכירים.



לפיכך, ההסתמכות על כך שהחתולים יעצרו את השתוללות שכר הבכירים מופרכת מיסודה. היא נשמעת נפלא בתיאוריה, אך אין סיכוי ממשי שהיא תצלח במציאות. בפועל, מנגנוני הבקרה הקיימים הם מנגנוני הבקרה שימשיכו לפקח על שכר הבכירים בעתיד. אמנם המנגנונים עברו הידוק מה, אבל לאור הכשל הלוגי המונח בבסיסם - קשה להיות אופטימי ולהניח כי דבר מה ישתנה.



זה מצער, מאחר שבפני ועדת נאמן הונחו לפחות שלוש הצעות מהותיות שהיו יכולות לשנות את מפת השכר. מסיבות השמורות עמה, בחרה הוועדה לדחות את כולן. אחת מהן היא ההצעה שנועדה להעניק שיניים למנגנון שלי יחימוביץ' - המנגנון שאמור לקשור בין שכר הבכירים לשכר העובדים. הקושי במנגנון הזה טמון בכך שהוא עלול לגרום למעסיקים להעביר את כל העובדים החלשים, בעלי השכר הנמוך, להעסקה באמצעות קבלני כוח אדם - ובכך לשפר באופן מלאכותי את ממוצע השכר בחברה. ועדת נאמן שקלה להתגבר על כך, באמצעות הקביעה כי גם עובדי קבלן ייכללו בממוצע השכר של החברה. מסיבות לא ברורות, ההצעה הזו לא נכללה בדו"ח הסופי.



ההצעה השנייה היא זאת של הטלת קנס על חברה המשלמת שכר גבוה באמצעות מנגנונים של מיסוי. למשל, אי הכרה בהוצאה של החברה על שכר גבוה לצורכי מס. שילוב של מנגנון המיסוי עם מנגנון של חבות משפטית מוגברת של הדירקטורים - הדירקטורים יצטרכו לנמק מדוע מוצדק להסב לחברה הפסד מיסוי כתוצאה מאישור השכר הגבוה, ועל כך הם יהיו חשופים לתביעות משפטיות (ללא הגנה של ביטוח דירקטורים) - עשוי היה ליצור לחץ אמיתי על הדירקטורים בבואם לאשר את שכר הבכירים. אחרת, איזו סיבה יש לדירקטורים שלא לשרת את בעל השליטה/המנכ"ל באמצעות אישור שכר כרצונם?



ההצעה השלישית, והחשובה מכל, היא זאת של יו"ר המועצה לכלכלה, פרופ' יוג'ין קנדל. קנדל עמד על כך ששכר גבוה למנהלים אמור לשקף את ההערכה של החברה לביצועים הגבוהים של אותם מנהלים. לפיכך, שכר צריך להיות צמוד לביצועים, אבל לא סתם ביצועים - אלא רק ביצועים עודפים. משמע, הישגים של אותה חברה מעבר לעלייה שהיתה בלאו הכי בשוק המניות, או בשוק הספציפי שבו היא פועלת.



כך, אם היתה גאות חריגה בשוקי ההון, שהביאה לעלייה אדירה ברווחיות של החברות הפיננסיות - בנקים, חברות ביטוח וחברות ברוקרים - בוודאי שאין טעם לתגמל את המנהלים על כך. למנהלים לא היה דבר וחצי דבר עם הרווחיות החריגה של החברות שבניהולם, רק התמזל מזלם לנהל את אותן חברות בתקופה מוצלחת במיוחד. במקרה כזה, ראוי לתגמל רק מנהל שמצליח להביא את החברה שלו לביצועים יוצאי דופן וגבוהים יותר (כמובן, לאחר התחשבות בסיכון) מאלה של שוק המניות, ושל הבנקים האחרים.



תגמול רק על סמך ביצועים עודפים הוא התגמול הכלכלי האמיתי היחיד של מנהלים. רק מי שמצליח להכות את השוק, צריך להיחשב מנהל בעל הישגים חריגים הראוי לשכרו. הכלל מלמד כי מספר המנהלים המצליחים להכות את ביצועי השוק לאורך זמן (כמובן, שכל תוכנית תגמול טובה צריכה לבחון את הביצועים לטווח ארוך, ובניכוי הסיכון) הוא זעום, ומכאן יוצא שמספר המנהלים הראוי לבונוס צריך להיות זעום.



מעניין שדווקא ההצעה הזו, שאמורה היתה לצמצם את מספר המנהלים המקבלים בונוסים כמעט לאפס, נפסלה בידי ועדת נאמן - למרות ההיגיון הכלכלי הצרוף שעמד בבסיסה. האם יכול להיות שגם בוועדת נאמן היו לא מעט חתולים ששמרו שלא לזעזע את השמנת?