>> בישראל יש עובדים זרים הנפגעים מסחר בבני אדם, שעבוד חוב וצורות אחרות של ניצול. חלק גדול מהעובדים, במיוחד אלה שנכנסים לכאן ללא מסמכים, נפגעים מניצול בתנאי העבודה שלהם, מתנאי מחיה ירודים, משלילה של תנאים סוציאליים ומשלילת חופש.
בעוד בשנים האחרונות הממשלה הסדירה את זכויותיהם של עובדים זרים מבחינה חוקית והיא עוקבת אחר מקרים של ניצול באופן שוטף, התופעה עדיין קיימת. אחת הסיבות העיקריות לכך הן סוכנויות הגיוס וכוח האדם הפרטיות, בישראל ובחו"ל, המנצלות את חולשתם של העובדים במדינות האם, ודורשות מהם לשלם סכומים אסטרונומים הנעים בין 5,000 ל-10,000 דולר ויותר תמורת אפשרות לעבוד במדינות המערב ובישראל. בשביל הסיכוי לעתיד טוב יותר, מוכנים עובדים חסרי כל לשלם אלפי דולרים לסוכנויות אלה.
אז כיצד יכולים עובדים, שבמדינות האם שלהם השכר הממוצע הוא כ-150 דולר בחודש, לגייס סכומים בסדר גודל כזה? במקרה הטוב, באמצעות המשפחות, שלעתים עוזרת לגייס את הכספים כאמצעי "להשקעה" בעתידן. עובדים רבים שולחים כסף רב למשפחותיהם במדינות המוצא, דבר שעוזר למשפחות להתקיים ולהתבסס. אלא שבמקרים הפחות טובים, לוקחים עובדים זרים במדינות מוצאם הלוואות גדולות מאוד בשוק השחור בריבית גבוהה.
עובדים שלקחו הלוואות שכאלה חוששים להתלונן על ניצול בישראל, כדי שלא יישלחו חזרה הביתה לפני שיהיו מסוגלים להחזיר את החוב העצום שלקחו מהשוק השחור, כדי לשלם לחברות כוח האדם. להחזיר סכומים שכאלה לוקח לעובד הזר הממוצע בישראל שנים אחדות. במקרים רבים, אי תשלום של חוב בשוק השחור במדינות המוצא משמעותו פגיעה גופנית חמורה ואף מוות. דבר זה יכול להסביר את סירובם הנחרץ של עובדים זרים לחזור למדינות מוצאם, לעתים בכל מחיר.
הממשלה וארגונים לא ממשלתיים בישראל מבינים שהבעיה של ניצול העובדים הזרים לא יכולה להיפתר ללא הטיפול בתעשיית הניצול של חברות כוח האדם. למרות הסכמה זו ולמרות שהתקבלו כמה החלטות ממשלה בעניין, מדי יום נכנסים לישראל עובדים זרים בעלי חובות גדולים. במטרה להילחם בתופעות אלה על ישראל לשתף פעולה עם ארגונים בין לאומיים כמו הארגון הבינלאומי להגירה (iom), שיכולים להיות גורם נייטרלי ומקובל שיפקח על תהליך הגיוס של העובדים הזרים במדינות המוצא, ויפעל למנוע את ניצולם.
בנוסף, יש לקדם שיתופי פעולה בילטרליים עם מדינות המוצא של העובדים הזרים. הסכמים בילטרליים של עבודה הם כלי חשוב שבו משתמשות ממשלות בעולם כדי להסדיר את עבודתם של עובדים זרים זמניים בארצם. רוב המדינות השולחות עובדים לישראל, כמו הפיליפינים, תאילנד וסרי לנקה, מעוניינות בהסכמים כאלה, כחלק ממדיניות החוץ שלהם. בנוסף, אפשר גם שיהיה פיקוח משותף של ישראל ומדינות המוצא על תהליך הגיוס.
לבסוף, ניתן להגביר את גיוסם של עובדים עונתיים המגיעים לישראל לתקופות זמן קצובות. תיחום זמנם של עובדים אלה בישראל והעובדה כי הם נבחרים בצורה רנדומלית, מקטין את הסיכון שהם ייאלצו להוציא סכומים גדולים כדי להגיע לכאן לתקופה של כמה חודשים בלבד.
ישראל לא יכולה לעמוד מנגד כאשר באמצעותה מנצלים גורמים פרטיים את מצוקתם של מאות אלפי אנשים בעולם, המחפשים הזדמנויות כלכליות טובות יותר להם ולבני משפחותיהם, ויוצרים במו ידיהם מה שניתן להגדיר כיום כסוג חדש של עבדות מודרנית.
הכותב הוא מנכ"ל ג'וינט ישראל ויו"ר cimi, המרכז להגירה בינלאומית ולקליטה של ארגון הג'וינט העולמי
תעשיית העבדות החדשה
ארנון מנטבר
1.3.2011 / 9:29