>> סילבן שלום בטח מת מצחוק. הוא זרק רעיון להנהגת סוף שבוע ארוך, וכל התקשורת חוגגת סביבו - כי מה רע לעבוד פחות, לבלות יותר וגם להרוויח אותו דבר? שלום הוא עכשיו השר הכי פופולרי בממשלה.
שלום אומר שסוף שבוע ארוך "ישנה את המדינה מקצה לקצה... זה יביא לרגיעה, לתחושת חופש, אנשים יגיעו רגועים יותר לעבודה ביום שני, עם יותר מוטיווציה". כלומר, כל הדברים הטובים - בלי שום מחיר.
הרעיון של שלום הוא שבמקום יומיים חופש (שישי-שבת), שזו הנורמה המקובלת כיום לרוב השכירים במדינה, נזכה לקבל חופשה שבועית ארוכה יותר, של יומיים וחצי. נעבוד ביום שישי עד לצהריים (שזו הליכה אחורנית שנראית בלתי אפשרית), ואז נצא ליומיים וחצי חופש, עד יום שני. כלומר, העובד הישראלי יזכה ליותר ימי חופש מאשר העובד האמריקאי או האירופי - וזאת למרות שהפריון בישראל נמוך יותר, והתוצר לנפש אצלנו הוא 65% מהתוצר לנפש בארה"ב.
בצרפת, הנשיא ניקולא סרקוזי כבר הבין שהתנאים המצוינים והחופשות הארוכות שמקבלים העובדים פוגעים בתפוקה, וכעת הוא מנסה לצמצם את זכויות היתר. כך גם ביוון. אז למה שנעשה עכשיו את השגיאות שאירופה מנסה לתקן?
שלום מדבר על "תרבות שעות הפנאי" שתתפתח ועל הגדלת הביקושים בימי ראשון, יום הקניות החדש. ואולם הוא שוכח לציין שלפני שקונים, צורכים, אוכלים ומבלים - צריך גם לעבוד ולייצר. אבל מי ייצר אם כולנו נעבוד פחות?
כלכלה בנויה על גורמי ייצור, וכוח אדם הוא גורם ייצור מרכזי. לכן, אם משביתים אותו לעוד יום (או לעוד חצי יום), התוצר יירד ולכן רמת החיים של כולנו תרד. כבר נעשו על כך עבודות שהוכיחו זאת.
שלום אומר שכדי לפצות על אובדן חצי יום עבודה, תתווסף חצי שעת עבודה בכל אחד מימי השבוע. אז ראשית, צריך לדעת שהוספת חצי יום עבודה ביום שישי לא תועיל. כל תעשיין יודע זאת. כמו כן, אומר שלום, שהתוספת של חצי שעה תביא לעלייה בפריון, אבל זה נוגד את החוק הבסיסי של תורת הכלכלה: חוק התפוקה השולית הפוחתת. בחצי השעה הנוספת התפוקה דווקא תרד - ולא תעלה.
אך מאחר ששלום מבין בכלכלה הן בצד התיאורטי והן בצד המעשי, לא סביר שהוא התכוון לכל העניין ברצינות. אני מנחש שמדובר כאן בתרגיל קטן של יחסי ציבור. עובדה שהעיתונאים אוהבים את הרעיון והציבור עוד יותר. לכן זו הסיבה שהוא יושב כנראה כיום במשרדו - ומת מצחוק.
בורות כלכלית
העובדים הסוציאליים הודיעו שיפתחו בשביתה ביום ראשון אם תביעותיהם לתוספות שכר לא ייענו. הם דורשים תוספת של 26%, בעוד שהאוצר מוכן לשלם 14% "בלבד". האוצר שילם לא מזמן לכל עובדי המגזר הציבורי תוספת של 6.25%, כלומר הוא מוכן לתת להם 8% יותר - אבל זה לא מספק את העובדים הסוציאליים.
השביתה של העובדים הסוציאליים היא רק זווית קטנה אחת בסדרת סכסוכי השכר שעוברים כיום על המשק. הרופאים תובעים תוספת שכר של 50%; סכסוך השכר עם הפרקליטים נמצא בבוררות; הסגל האקדמי באוניברסיטאות ובמכללות דורש תוספת; מערכת הביטחון דורשת פיצוי גבוה תמורת הסכמה לעבור להצמדה למדד של הפנסיה; ואפילו הסכם השכר עם המורים העל-יסודיים עדיין לא חתום.
זו כמובן תוצאה של מדיניות ה"יש לי" של שר האוצר, יובל שטייניץ, שלא מפסיק לדבר על המצב המצוין שבו נמצא המשק. ואם המצב מצוין - שישלם, אומרים העובדים ומעלים את תביעותיהם.
לעובדים הסוציאליים מגיע תוספת שכר מכובדת, אבל פרשנים שונים שתומכים בהם מוכיחים בורות כלכלית מדאיגה כאשר הם דנים בעניינם. הם כותבים שלאוצר אין בעיה של כסף, אלא רק של רוע לב, כי יש עודפי גבייה גבוהים מ-2010 בסך כ-12 מיליארד שקל. לכן אין בעיה להעביר קצת מזה להשנה, לטובת העובדים הסוציאליים.
אבל האמת היא שאין שום 12 מיליארד. אפילו 12 שקל אין. הכסף שבו מדובר הוא עודף הכנסות ממסים לעומת התחזית בתקציב המקורי של 2010. העודף הזה נוצר כתוצאה מעלייה לא צפויה בצמיחה, מ-1.5% לפי התכנון ל-4.5% בפועל. לכן, במקום שהגירעון יהיה 40 מיליארד שקל, הוא היה בסוף 28 מיליארד "בלבד" - והאוצר, במקום לגייס מהציבור 40 מיליארד שקל למימון הגירעון, גייס רק 28 מיליארד. זה הכל. אין 12 מיליארד.
אותם פרשנים מדברים גם על 4 מיליארד שקל עודפים שהאוצר העביר מ-2010 ל-2011. הם אומרים שבמקום להעביר אותם לתקציב הביטחון ולשאר המשרדים, צריך להשתמש בהם למען העובדים הסוציאליים. גם כאן הבורות הכלכלית חוגגת. מדובר בתהליך שקורה מדי שנה. תמיד יש למשרדים השונים כספים שלא נוצלו, כי מה שתוכנן בחודשים האחרונים של השנה לא הספיק להתממש. למשל, חוזה לרכישת ציוד משרדי שנחתם בדצמבר אך ימומש רק בינואר.
לכן, מדי תחילת שנה מעביר האוצר את העודפים מהשנה שחלפה לשנה השוטפת. ואולם בסוף השנה המשרדים שוב לא מספיקים להשתמש בכל הכסף, ואז נוצרים עודפים שמועברים לשנה הבאה, כך שבסך הכל התקציב המתוכנן לא גדל ולא קטן. כלומר, אין 4 מיליארד; כלומר, אין פתרונות פלא של יש מאין. אבל בורות בשפע יש גם יש.
הממונה הבא
אקורד הסיום של רונית קן כממונה על ההגבלים העסקיים מלמד היטב על הכהונה כולה. ממש רגע לפני סיום תפקידה, אישרה קן לחברת אגד להיות חלק מהקבוצה שמפעילה את הרכבת הקלה בירושלים. זו החלטה אומללה שהופכת את אגד למונופול חזק יותר, על חשבון השירות לאזרח, כי אז לא תהיה תחרות על אספקת תחבורה ציבורית בירושלים.
הממונה שקדם לקן, דרור שטרום, סירב בכל תוקף לדרישת אגד, וגם גורמים מקצועיים במשרדי האוצר והתחבורה התנגדו למהלך, אך קן חתמה והלכה. עצוב לגלות שקן לא הפנימה את מהות תפקידה - מלחמה במונופולים.
בכל מקרה, שר התמ"ת, שלום שמחון, מחפש כעת ממונה חדש. אסור לו להקשיב ל"המלצות" של בעלי ההון. הם ממליצים תמיד על מועמדים חלשים. על שמחון לבחור באיש חזק, שמבין כלכלה, שיודע עד כמה זה חשוב להילחם בקרטלים ובמונופולים - למען צמיחה מהירה ושירות טוב לאזרח.
עובדים עלינו
ערב אחד, לאחר שצפיתי בסרט במתחם שבצומת גלילות, פנה אלי אדם במגרש החניה וביקש שאתרום למען המאמץ לשחרור גלעד שליט. משום שאני מאמין במטרה, תרמתי. הוא אמנם לא נתן קבלה, אך נראה אמין לחלוטין.
לפני כמה ימים עצרה המשטרה את רונן בר-שירה בחשד שגבה תרומות בשמה של משפחת שליט, אך את הכסף שילשל לכיסו.
בערב הראו את תמונתו בטלוויזיה, והתברר שזה האיש מצומת גלילות. אז מה הלקח? לא לתרום בלי קבלות? נשמע הגיוני, אבל מה הבעיה לנוכל (לפי החשד) לזייף גם קבלות?
כל השבוע לך
נחמיה שטרסלר
2.3.2011 / 7:09