פירורי המידע שלכם הופכים למזומנים שלהם

>> הגעתם בבוקר לעבודה. פתחתם את תיבת המייל האישית שלכם וגיליתם הצעה: "קחו אצלנו הלוואה בתנאים נוחים, ותוכלו לצאת לחופשה בקאריביים שעליה אתם חולמים", נכתב במייל שהגיע כפרסומת מאחד הבנקים הגדולים. "איזה קטע", אתם חושבים לעצמכם, "בדיוק לפני שבוע אמרתי לאשתי 'הלוואי ונוכל לצאת לחופשה בקאריביים, שעליה אנחנו חולמים כבר שנים'".



בחלק גדול מהמקרים לא מדובר במקריות בלבד. אם תחשבו טוב, תצליחו להיזכר גם שבאותו הערב שבו ישבתם עם זוגתכם, כתבתם על החלום על חופשה בקאריביים גם בפייסבוק, בטוויטר או בפורום, כשאתם מזוהים בשמכם.

חברות רבות במשק - בנקים, חברות כרטיסי אשראי ועוד - מעסיקות חברות שכל תפקידן הוא לסרוק את הרשת, לחפש מידע עליכם ולחבר אותו למידע הקיים אצלן במאגרים. כל פיסת מידע שתעלו לרשת נסרקת, נאגרת, ונשמרת ליום שבו מישהו ירצה להציע לכם משהו לקנות. "אני שומר היטב על הפרטיות שלי ברשת", כך אתם בוודאי מאמינים. סביר להניח שעבור חלקכם זה נכון, אבל עבור רוב הגולשים זה ממש לא כך: אנחנו מפזרים פירורי מידע בכל מקום דיגיטלי שבו אנו שוהים.



שאלו את עצמכם: האם בכרטיס הפייסבוק שלכם מופיע קישור לכרטיסו של בן/בת הזוג, או של אחד מילדיכם? אם כן, האם הכרטיס שלהם מכיל מידע אישי אודותיכם, תמונות ועוד? האם סיפרתם ברשת על מקומות שביקרתם בהם, הופעות שצפיתם בהן או התייעצתם לגבי מוצרים שהייתם רוצים לקנות? סביר להניח שתענו בחיוב לפחות לאחת השאלות. כולנו חשופים, ואת החשיפה הזו מנצלות לטובתן חברות מסחריות, שאוספות מידע עלינו. כולנו צרכנים ובכיסנו כרטיסי אשראי, מה שהופך אותנו למטרה.



כיום מתחלק השוק לשני סוגים של מודיעין המושתת על מדיה חברתית: מודיעין במובן הותיק של המילה, הביטחוני, במסגרתו עוסקים הגופים האמונים על ביטחון ישראל ותושביה באיסוף מידע אודות הנעקבים - גם, ובאחרונה בעיקר, באמצעות מדיה חברתית.



גורם המספק שירותים כאלה לגופים הביטחוניים בהם השב"כ, אמן והמשטרה מספר: "גופי המודיעין של ישראל מעסיקים חברות לאיסוף מידע על אנשים. מחפשים מידע על אנשים פרטיים ועל חברות ובתי עסק שעובדים עם העולם הערבי. אפשר בקלות לגלות תדר של מכ"מ אם חייל סורי מצטלם ליד המכ"מ, וברקע נראית תמונת המכ"מ. בהרבה מקרים הוא יעלה את התמונה בפליקר או טוויטר".



לדבריו, "יכול להיות אדם שלא מאוד פעיל במדיה חברתית, אבל הוא מתכתב בפייסבוק עם בן דוד שלו. לחלק גדול מהאנשים שאחריהם אנחנו עוקבים בעולם הערבי יש בני דודים ובני משפחה רבים, וחלקם הגדול פעיל במדיה חברתית. מספיק שאנחנו הופכים לחברים של אחד מהם, וזה מאפשר לנו לעקוב דרכו אחרי אחרים. בנוסף אנחנו יכולים לבנות מפה של חברויות של כל אדם בחלוקה לפי מדינות: בודקים מאילו מדינות מגיעים החברים שלך, ובהתאם מסווגים את הרמה הביטחונית של הגולש".



אך לא רק המודיעין הביטחוני משקיע שעות ארוכות במעקב אחר אנשים ברשת - גם המודיעין העסקי עושה זאת. לצורך כך הוקמו בשנה החולפת לא מעט חברות שמטרתן איסוף מידע על צרכנים עבור גופים מסחריים. חלקן, כמו חברת גרדיאן, עוסקות בפן הטכנולוגי של העניין: הן בונות עבור ארגונים תוכנות שבולשות ברשת, אוספות מידע מזירות מדיה חברתית ומלבישות אותו על המידע הקיים אודותינו בשרתי החברה. השילוב של המידע שבנקים, חברות כרטיסי אשראי, חברות סלולר, כבלים ולווין ואחרות מחזיקות אודותינו, יחד עם המידע שניתן לאסוף בזירות השונות במדיה החברתית, הופך אותנו למעורטלים.



"פייסבוק יודע על לקוחותיכם יותר מכם"



גרדיאן, מקבוצת מל"מ-תים, מונה 150 עובדים. טל עמרם, מנכ"ל החברה (שנכנס לתפקיד לפני כשבועיים בלבד, לאחר שכיהן כסמנכ"ל), מסביר: "מן הידועות היא שפייסבוק יודע על הלקוחות שלכם יותר ממה שאתם יודעים". ומיד ממהר להוסיף: "זה לא רק פייסבוק. אנחנו אוספים מידע מכל הרשתות: תתפלאי כמה מידע ניתן למצוא בלינקד-אין, טוויטר ובלוגים".



לדבריו, "מרבית הארגונים לא יודעים לאסוף את המידע המצוי ברשת על הלקוחות שלהם ולשפר באמצעות זה את פעילות השיווק והמכירות שלהם. אין להם כיום כלי ניתוח ואיסוף מידע מהאינטרנט בכלל, ומרשתות חברתיות בפרט. התוצאה היא שיש להם מאגר מידע שמקיף הרבה שמות של לקוחות, אבל בתוכו יש להם איים של מידע והרבה חוסרים. אחרי שהם מתחילים לאסוף מידע במדיה החברתית הם מוסיפים אותו למידע הקיים אצלם, ובונים תמונה רחבה יותר על כל לקוח".



לדברי עמרם, "אפשר ללמוד הרבה מאוד על כל אחד ואחד מאתנו כצרכן, מהדברים הקטנים שאנחנו עושים במדיה חברתית. אם כתבת טוויט על ג'יפ חדש שאתה רוצה לקנות, אפשר להציע לך הלוואה ייעודית לרכישת ג'יפ. אם עשית לייק לקבוצה בפייסבוק של רכב במותג מסוים, אפשר לנסות לפתות אותך לקחת הלוואה כדי לממש את החלום שלך.



"כבר ב-2012 תהיה לנו אפס פרטיות"



"איסוף מידע במדיה חברתית יכול לייצר ללקוח קבוצה של 80-100 אנשים שכתבו בצורה כזו או אחרת שהחלום שלהם הוא לקנות מוצר מסוים, והוא יכול לדוור אליהם בצורה ממוקדת הצעה להלוואה. סופרמרקט שמתמחה במוצרי בריאות יכול לקנות לעצמו מאגר מידע של אנשים שכותבים הרבה על טרנד הבריאות, רוכשים מוצרים בתחום וכדומה".



כבר יש לא מעט חברות שמנטרות את הרשת ומחפשות אזכורים לשם המותג שלהן. במה זה שונה מהמידע שאתה מספק?



עמרם: "חברות אוספות מידע מהרשת ומנטרות את מה שהן יכולות במדיה חברתית, אבל הן לא עושות כלום עם המידע הזה. הן לא מחברות אותו למאגרי מידע קיימים. בסריקה הן מגלות שאדם כתב שהוא רוצה למחזר את המשכנתא שלו - אבל הן לא מחברות את המידע הקיים למידע החדש".



הסריקה הזו, שכוללת לא מעט חדירה לפרטיותנו, חוקית לחלוטין, כל עוד מדובר באיסוף מידע שפירסמנו ברשת מבחירה חופשית. לא מדובר בפריצה למאגרי מידע או בהאזנות סתר. לכן כאשר מעלים משהו לרשת, כדאי לקחת בחשבון שיש סיכוי שמישהו מחפש את המידע הזה ועושה בו שימוש. "כבר ראיתי מחקרים שאומרים שב-2015 תהיה לנו אפס פרטיות. לדעתי הם טועים: זה יקרה כבר ב-2012", אומר עמרם.



אילו מקורות מידע בולטים בישראל פרט לפייסבוק?



עמרם: "טוויטר, לינקד-אין. לינקד-אין היא לא מאוד גדולה בישראל, יש בה להערכתי כמה מאות אלפים בודדים של ישראלים פעילים, אבל היא רשת חברתית חשובה, כי מי שפעיל שם פעיל לטובת מטרות עסקיות - ובניגוד לפייסבוק, לא ניתן לחסום את הפעילות שם לצפייה לחברים בלבד. הכל פתוח לסריקה של תוכנות. היום פעילים בלינקד-אין שיעור ניכר מעובדי ההיי-טק בישראל, והוא הפך לכלי מרכזי לגיוס בתעשייה הזו. אנשים מפזרים שביבי מידע בכל מקום ברשת, וכל אחד בנפרד הוא חסר חשיבות, אבל כולם ביחד נותנים תמונה אמינה למדי שלהם".



כל הסריקה ממוחשבת?



"לא. יש הרבה דברים שתוכנה יכולה לזהות, אבל אנחנו עדיין צריכים את בני האדם שיקראו את המידע ויוודאו שמדובר בכרטיס של בנאדם ולא של בית עסק, או יידעו להבחין בין שני אנשים בעלי אותו השם".



בעיית היעדר הפרטיות מחמירה ככל שגיל הפעילים במדיה חברתית יורד. לדברי חוקר פרטי שעוקב אחר פעילות הגולשים במדיה חברתית, "מתחת לגיל 25 אנשים לא משנים את הגדרות הפרטיות בפייסבוק. מתחת לגיל 18 זה כבר ממש לא מעניין אותם. רבים מהם מעלים הכל, כולל כתובת הבית ותמונות של כל חברי המשפחה".



פייסבוק עצמה לא תורמת לעידוד פרטיות הגולשים, שכן ככל שהם סוגרים את הקיר שלהם, פוטנציאל הרווח של החברה יורד. גופים עסקיים משלמים לפייסבוק הרבה כסף כדי לפלח את הפרסומות על בסיס המידע שהגולשים מפרסמים. הגדרות הפרטיות של פייסבוק נחשבות למסובכות למדי, ולכן רבים אינם משנים אותן אלא משאירים את ברירת המחדל - שכאמור, נוטה לטובת פייסבוק ועסקיה המסחריים.



ואכן, חוקרים פרטיים הפכו את המדיה החברתית ללחם והמים שלהם. היא מספקת להם כלים שבעבר לא חלמו שיעמדו לרשותם. אחד כזה, בעל ותק של 25 שנה בתחום החקירות הפרטיות, הוא אלי שדה, בעלי חברת לקט וחקירות. "עיקר הלקוחות שלי הם לקוחות עסקיים שמבקשים מידע על עובדים שלהם, בגלל חשש לגניבות במשרד, וכן מידע על אנשים חיצוניים - ספקים שהם עומדים להתקשר אתם או ספקים שכשלו, וכמובן מידע על המתחרים".



לדבריו, "כל חקירה כלכלית שאני עורך, וגם חקירות אישיות, כוללות חיפושים במדיה חברתית. אפשר למצוא שם מידע כמו מה עושה המנכ"ל של המתחרים. כמעט תמיד אפשר למצוא מידע מעניין גם מתוך הסטטוסים והציוצים של העובדים של החברה המתחרה: כמעט לכולם יש פייסבוק או טוויטר. הם כותבים משפטים כמו ?אני בדרך ללקוח הזה והזה', וכך מגלים מי הלקוח החדש של החברה".



ומה לגבי אנשים שסוגרים את הכרטיס שלהם לצפייה של חברים בלבד?



שדה: "אני מנסה להיות חבר של הנעקבים שלי בפייסבוק. לרוב אני מצליח, גם אצל הקשים שלא מאשרים חברים בקלות. יש לי פרופיל, ויש לי גם פרופילים עם שם אחר. לפעמים אני פותח פרופיל של אישה, זה עוזר בבקשות חברות. אם לא, אפשר לנסות להגיע לקיר שלהם באמצעות כניסה לקירות של חברים שלהם שמאשרים אותי".