ערוץ 10
"סוג של קסם בלתי צפוי"
>> "אנחנו מחויבים לדוקו, ולא רק בגלל הרגולציה", אומרת מנהלת תחום הדוקו בערוץ 10 ציפי ביידר. "זה עולם גדל והולך שמתפתח להמון כיוונים, עם רצון גדול מאוד לגעת באנשים, בסיפורים שלהם, ולא עושים את זה רק ממחויבויות. היינו יכולים לשים את הדוקו בעשר וחצי או באחת עשרה בלילה אבל אנחנו בוחרים לשים אותו בפריים, ולא סתם".
מה מחפש הערוץ? ביידר מסבירה כי "הכל פתוח, אין איזה נושא מוגדר. מה שיפה בדוקו שיש בזה סוג של קסם בלתי צפוי, וכמעט בלתי אפשרי לדעת איזה סיפור אנושי ירתק אותנו. ברגע שנרגיש שיש סיפור טוב - נלך עם זה.
"אנחנו מקבלים עשרות הצעות ומנסים ליצור תמהיל כך שנושא אחד לא נושק לשני, שכל אחד נוגע במשהו אחר כדי שנוכל להיות רחבים".
אתם בטח נתקלים בביקורת על תוכניות דוקו ששידרתם, בנושא ציצים למשל.
"אנחנו לא ממש מתמודדים עם הדברים האלה. זה מה שיפה בדוקו, שיש בו הכל כולל הכל - סיפורים הארדקור, סיפורי מסע ועלילה, וגם כאלה שהם ברמה של נושא או תופעה שבוחנים אותה. גם בערוץ 8 וגם ב-yes דוקו, רשת וקשת יש תמהיל של הכל. הרייטינג שהבאנו בדוקו מאוד גבוה. הסרט על הרב פירר עשה מספרים יפים מאוד לערוץ".
לדברי ביידר, ב-2011 ישדר הערוץ יותר מ-40 שעות דוקו, וכעת הם מחפשים סדרות וסרטים ל-2012. מבחינת הוצאה רגולטורית מחויב ערוץ 10 לכ-10 מיליון שקל בשנה שיוקצו לתעודה מיוחדת, ובשנה שעברה הסכום היה אף גבוה יותר משום שהוא כלל החזרת חובות למסך.
ערוץ 8
"נשמח לתת יד לניסיונות להרחיב את השפה ולעוות אותה"
>> "בניגוד לערוצים המסחריים שמשוכנעים שמצאו את הנוסחה הסודית והם יודעים איך דוקו צריך להיראות, לנו אין שום נוסחה" - כך אומר לוי זיני, המנהל האמנותי של ערוץ 8. "אנחנו מחפשים את הרוח שנושבת מהיוצרים - את התאווה שלהם לעסו בדברים שמטרידים את החברה הישראלית. אין לנו נוסחאות: כל דבר שנחשוב שהשפה שלו מרתקת, שנרגיש שנוגע בחומרים של המציאות הישראלית, מסופר בשפה קולנועית מסקרנת ובלי פחד. נשמח לתת יד לניסיונות להרחיב את השפה, להגדיר מחדש, לעוות אותה, רוצים גם שפה קולנועית וגם נושאים שהם בנפשנו. זה נורא רחב, וזה מה שנפלא. אין לנו שיג ושיח עם אל הטלוויזיה הגדול שיודע להגיד מה צריך ומה לא".
זיני מוסיף כי "יש בדוקו טרנד ארוך ימים שיש המון סרטים אישיים. היוצר מחפש בתוך ביתו או החוג הקרוב ומספר את סיפורו. מעט מאוד סרטים כאלה מצליחים להתרומם ולומר משהו כללי". הערוץ ישקיע ב-2011 כ-10 מיליון שקל בדוקו מקומי הכולל סרטים וסדרות (לא כולל רכש בינלאומי), בדומה להשקעתו ב-2010.
זיני אף מספר על החיים הקשים של יוצר הדוקו: "הגופים המשדרים לא נותנים מספיק כסף. גם כשמצטרפת קרן, גם אם המימון מגיע לחצי מיליון שקל, זה מעט מדי. אם יש סרט שיש לו סיכוי להגיע לקופרודוקציה (שיתוף פעולה עם מדינה אחרת - א"ב) ולהשיג כסף מבחוץ, אפשר יהיה לעשות אותו בנחת כלכלית גדולה יותר, אבל פה מתעוררת בעיה אחרת - רבים מהיוצרים הישראלים מכוונים למקבלי ההחלטות באירופה, ולכן הרבה מאוד סרטים שנעשים בישראל מכוונים החוצה, והייתי מאוד שמח שהסרטים יכוונו אלינו לכאן".
ערוץ 1
"מחפשים סרטים שיהיו להם חיי מדף ארוכים ושלא נוגעים רק ליוצר"
>> "הרצועה של 'הסיפור האמיתי' היא מגוונת, אבל בראש ובראשונה הכוונה היא לסרטי תחקיר עיתונאי, אחרי זה סיפורים אנושיים, סיפורים היסטוריים ובסוף גם סיפורים אישיים של היוצרים", מסביר מנהל מחלקת התעודה בערוץ 1, איתי לנדסברג. "אנחנו מחפשים קודם כל סרט שמגיע לקהל רחב ולא רק מספק את הביטוי האישי של היוצרים. מחפשים גם סרטים שיהיו להם חיי מדף ארוכים, ושלא נוגעים רק ליוצר אלא לציבור שלם שיוכל לראות אותו גם בעוד עשר או 20 שנה".
כאשר עולה סוגיית התקציב שהערוץ יקדיש השנה לתעודה מתברר שמדובר בשאלה קשה, שכן המחלקה מתנהלת ללא תקציב ברור כבר כמה שנים. "יש החלטה של ועדת תוכניות מלפני חודש שנעשה רצועה דוקומנטרית יומית, וצריך עכשיו לתקצב את זה בוועדת הכספים", מסביר לנדסברג. "כדי שנוכל לשדר רצועת דוקו יומית, המשמעות היא שצריכים להשקיע 15-20 מיליון שקל בשנה, שיממנו 30-40 פרקים של סדרות ו-30-40 סרטים בודדים".
לנדסברג מונה רשימה ארוכה של פרויקטים שנמצאים בשלב כזה או אחר של עבודה, ואומר כי "אני רק מקווה שיעמידו את הכסף בזמן, כי חלק מהדברים בתהליכי פיתוח וחלק מחכים לחתימת חוזים. בכל שנה אני דורש תקציב קבוע וידוע לדוקו, אבל בינתיים הדבר היחיד שמשוריין זה הכסף של הכדורגל - ללא ספק יצירה דוקומנטרית ישראלית, מגוונת, אליטיסטית ומקורית".
רשת
"דמויות שיאפשרו הזדהות"
>> "אנחנו מחפשים סרטים תיעודיים קומוניקטיביים שיכולים להגיע לקהל רחב בערוץ מסחרי מרכזי, אבל שלא מתפשרים על איכויות היצירה. בדרך כלל מדובר בסיפורים רגשיים חזקים, שיש בהם דמויות שמאפשרות הזדהות מצד הצופה בבית", אומר מנהל תחומי הדרמה והתעודה בזכיינית ערוץ 2 רשת, קובי גל רדאי. בזכיינית מתגאים בכך שהשקיעו השנה ברצועת תעודה שבמסגרתה קיבלו 16 סרטים מימון של כ-340 אלף שקל כל אחד. רובם זכו גם למימון מגופים בחו"ל באמצעות קופרודוקציות. גל רדאי אומר כי רשת עומדת במחויבות של 10 מיליון שקל בשנה, וכי ב-2011 היא אף מוציאה סכום גבוה יותר על התחום.
"יוצר דוקומנטרי שינסה לכוון לטעם של הזכיין מועד לכישלון", הוא מסביר. "אם היוצר לא יפעל מסיפור טוב שמרגש אותו ומדבר אליו, זה לא יעבוד. הוא חייב לבוא מבפנים. לנסות לקלוע לטעמנו זה מופרך. 16 הסרטים שבחרנו לרצועת הדוקו מבהירים עד כמה הנושאים שונים ומגוונים. המנעד של מה שאנחנו מחפשים הוא רחב מאוד - מהפוליטי לאישי, לחברתי ולקומי. באופן טבעי אנחנו מחפשים משהו שייצור סוג של הזדהות ושיכול להגיע לקהל רחב ככל האפשר.
"המגמה המעניינת ביותר באמת היא של ההצלחה האדירה של הקולנוע התיעודי שאפילו מקדימה את הקולנוע העלילתי, בסופו של דבר אנחנו רואים יותר ויותר יוצרים שפורצים את גבולות ישראל. במובן הזה אנחנו משתכללים והולכים".
קשת
"מחפשים סרטים מעניינים, חזקים ורלוונטיים להוויה הישראלית"
>> "אנחנו רוצים סרטים שיכולים להיות חזקים, לעבוד גם בערוץ 2 ולתפוס לעצמם את המקום. לא כי חייבים לעשות דוקו - מאלא כי אנחנו רוצים", מסביר עמי גלאם, מנהל הפיתוח של זכיינית ערוץ 2 קשת. "אנחנו מחפשים סרטים מעניינים, חזקים ורלוונטיים להוויה הישראלית".
גלאם מונה שתי דוגמאות של סרטי דוקו שעשתה קשת: הסרט "תיכון ההזדמנות האחרונה" של בן שני והסרט על נחשון וקסמן שעשה לוי זיני. לדבריו, "אלה שני סרטים מכיוונים שונים מאוד, אבל נטועים בחברה ובהוויה הישראלית. לשניהם יש חשיבות, שניהם עבדו בפריים טיים ועשו מספרים טובים מאוד".
בזכיינית הכריזו בשנה שעברה על פרויקט של פיצ'רים דוקומנטריים בשיתוף המנהל הקודם של ערוץ 8, לירן עצמור. גלאם מספר כי "יש לנו שני פרויקטים בפיתוח, שאחד מהם ממש יוצא להפקה והשני בדרך. אלה סרטים שיהיו בתקציבים גבוהים יותר - וזה מהלך גדול ומשמעותי מאוד שלנו. דבר נוסף שאנחנו מחפשים זה סדרות דוקו שיש בהן איזה סיפור מיוחד מאוד או פורמט מיוחד ושונה".
מהן בעיניך ההתפתחויות הבולטות בתחום?
"מה שמאפיין את השנים האחרונות זה בעיקר הערבוב והזליגה בין ז'אנרים שונים והשימוש של כל ז'אנר בעולמות אחרים. זה משהו שמאפשר לכל אחד מהז'אנרים להתחזק ולעשות אינטגרציה. היו שילובים עם אנימציה שראינו בקולנוע, ו'בקרוב אהבה' למשל זה שילוב בין דוקו לאינטרנט וטכנולוגיות, שאתו הצלחנו להביא דרך אחרת לספר סיפור.
"כמובן, תמיד צריך לזכור שהסיפור הוא הדבר הכי משמעותי וחשוב, ובעצם כל השאר זה אופנים שונים לספר סיפור טוב. הכל נובע ויוצא מסיפור כבר אלפי שנים, מהרגע שהתחילו ליצור, והטכניקות והצורות הן אלה שמשתנות".
הרשות השנייה
"בלי סרטים עם כוכבים ופרזנטורים"
>> "אנחנו מעניקים מימון מאוד דומיננטי לסרטים, אני לא רוצה שהיוצרים יעשו סרט בעוני" - כך אומר יוסי מולה, המפיק הראשי ברשות השנייה. הרשות השנייה היא אמנם גוף רגולטורי ולא גוף שידור, אך לדברי מולה היא משקיעה בין 5 ל-11 מיליון שקל מדי שנה בתחום הדוקו, ומעניקה בין 360 אלף שקל ל-400 אלף שקל לסרט.
המימון מגיע מהזכייניות וגם הסרטים משודרים אצלן, רובם ברצועות מאוחרות או ברצועות צהריים בסוף השבוע. לדברי מולה, "זה כסף שמגיע מהזכייניות על פי חוק מאחר שהן לא עושות את מה שצריך. באופן טבעי הן לא אוהבות את זה - גם אני במקומן הייתי מתנגד".
בנוגע למה שמחפשים ברשות מסביר מולה כי "אנחנו משקיעים בסרטים שעוסקים בחברה, רב תרבותיות, חומרים שאפשר למצוא בהם תהליכים, משמעות, מורכבות ותופעות.
"אותנו לא מעניינים דברים ביזאריים. אם אין בדברים משמעות שהיא מעבר לסיפור עצמו, אפשר לוותר עליהם.
"אם עשינו עכשיו סרט על als, זו לא המחלה שעיניינה אלא השלושה-ארבעה אנשים שלקחו מנהיגות. המחלה זה רק טריגר לתפישה עוצמתית של אנשים.
"מול זה אנחנו יכולים לעשות סרט על לאה גולדברג, שאף אחד בשום מקום אחר לא יעשה עליה סרט, אבל היא חשובה לתרבות שלנו ולהיסטוריה שלנו".
מולה אומר כי ברשות נמנעים מלממן סרטים מציצניים: "אנחנו לא נעשה סרטים פורנוגרפיים, כשהכוונה היא לפורנו מבחינת מציצנות. אין לי סרטים עם כוכבים ופרזנטורים שתופסים 40% מזמן הסרט. עכשיו נכנסתי לפייסבוק, אז אני רואה בתחום שלי את כל התחקירניות מפיצות בקשות, כמו למשל שרוצים זוגות שחיים 20 שנה עם בן הזוג. זה מציצני וזה לא מעניין אותי".
בסוף הסרטים האלה משודרים ברצועות נידחות.
"אני לא נובר בפריים העסיסי של הזכייניות, אני מסתפק באחת עשרה בלילה - וגם שם התוכניות מקבלות לעתים תוצאות טובות. זה מעניין אנשים. אני עוד אופטימי ורומנטיקן בתפישה שיש מקום לסרטים האיכותיים".
עם זאת, מולה מלין על הרדידות שפושה בתחום היצירה הדוקומנטרית בימים אלה: "כיום חייבים להביא כל שלוש דקות איזה פאנץ'. בדוקו הקלאסי, כדי לממש איזו תחושה אפשר לתת לשוט להימשך בשקט שלו, ואז באופן טבעי מרגישים משהו בנשמה, שמשהו קורה בשקט הזה. כיום אני לא חושב שלשקט הזה יש מקום. יש דרישה לפאנץ'. לפעמים יש הרגשה שהכסף משתלט על כל המאמצים האנושיים והמורכבים של המוח. אותי זה עוד לא כבש".
"יש עכשיו סרט על גברים מכים שמסתיים אחרי שש שנים של הפקה. זה סרט שיכולנו לגמור אותו אחרי שנתיים, והחלטנו ששווה לחכות עוד. אני לא מונחה על ידי תכתיבים שקובעים בשבילי מתי צריך לשדר דברים. בין אם זה ייקח שנתיים או חמש, זה בסדר. היה גם סרט שלקח שמונה שנים, ולא הייתי מוטרד מזה".
"יוצר דוקומנטרי שמנסה לקלוע לטעם של הזכיין - ייכשל"
מאת אופיר בר-זהר
2.3.2011 / 7:08