הלוי שטראוסים של 2011

>> בינואר 1848 גילה ג'יימס מארשל מצבור גדול של זהב ליד קולומה שבקליפורניה. בעקבות הגילוי החלה תנועה של אלפי אנשים למערב אמריקה בתקופה הידועה בכינויה "הבהלה לזהב". בתוך שנים ספורות שמו פעמיהם לקליפורניה כ-300 אלף איש בתקווה למצוא זהב ולהתעשר במהירות.

מרבית מחפשי הזהב נותרו בעוניים. את הכסף הגדול באמת עשו הסוחרים ששירתו את הכורים באותן שנים. מעל כולם בלט סוחר ממולח בשם לוי שטראוס שמכר לכורים הנלהבים מכנסי עבודה עשויים מבד חזק - מכנסי ג'ינס. לימים תהפוך החברה של שטראוס, ליוויי'ס, ליצרנית מכנסי הג'ינס המובילה בעולם.



בימינו הבהלה לזהב מתרכזת בעיקר בשוקי הסחורות; במיוחד בולטות סחורות חקלאיות, כגון גרעיני תירס וחיטה, ולצדן הסחורה המרכזית בעידן התעשייתי - הנפט. הרווחים של יצרניות הנפט והגרעינים אכן צמחו בשנים אחרונות, אבל לפי המחירים שבהן הן נסחרות נראה שהמשקיעים נזהרים מהן; רואים זאת בעיקר במכפילי הרווח של חברות האנרגיה הגדולות, שנעים בין 9 ל-12, ומכפילי ההון הצנועים שלהן.



תופעה דומה ניתן לראות בחברה החקלאית-תעשייתית ארצ'ר דניאלס מידלנד (adm) העוסקת בגידול ועיבוד תעשייתי של מוצרים חקלאיים שונים. adm נסחרת במכפיל רווח צנוע של 11-12 על רווחיה לשנה הקרובה, וציפיות האנליסטים לצמיחת הרווח שלה צנועות.



את עיקר ההתלהבות שומרים המשקיעים לחברות שמספקות "ג'ינסים", כלומר שירותים ומוצרי ביניים לתעשיית הסחורות. ואכן חברות דשנים, כמו כיל הישראלית ופוטאש הקנדית, או ספקיות זרעים, כמו מונסנטו, נהנות ממכפילי רווח נדיבים (20-40) וממכפילי הון של 4 ויותר. גם בתחום האנרגיה התמחורים הנדיבים שמורים לחברות המספקות שירותי קידוח, כמו שלמברז'ה או האליברטון.



המחירים הגבוהים של חברות הביניים נובעים מהעובדה שהמוצרים שהן מספקות אינם "סחורות" פשוטות; אלה מוצרים שדורשים התמחות וידע מיוחדים (מונסנטו), טכנולוגיה מורכבת (שלמברז'ה), או שמדובר במשאב מוגבל יחסית כמו אשלג (פוטאש, כי"ל). מחירי השירותים והמוצרים האלה אינם נקבעים בבורסות אלא בעסקות ספציפיות שנרקמות מדי שנה. חברות מוצרי הביניים פועלות בשווקים שאינם צפופים כמו החברות המייצרות את הסחורות עצמן, ועלויות הייצור שלהן אינן עולות ביחס ישר למחירי הסחורות. הציפיות לצמיחת הרווח שלהן אגרסיביות יותר, ולכן המחירים שהמשקיעים מוכנים לשלם על מניותיהן גבוהים יותר.