אל תפקחו על השכר, טפלו בפירמידות ובתחרות

>> בהמולת הקולות הנשמעים בגנות המלצות הוועדה לשכר הבכירים (המכונה ועדת נאמן) נשכח הדיבר החשוב ביותר לכל רגולטור ואיש ציבור המוביל רפורמות: "המושלם הוא אויבו של הטוב". אימרה זו של הפילוסוף הנודע וולטר מאפיינת רגעים רבים בחיינו, שבהם המובילים של שינויים נתקלים בעיקום האף של "המושלמים" כלפי השינויים המוצעים.

גילוי נאות: נזדמן לי להביא בפני ועדת נאמן המלצה, שהתקבלה בוועדה, שלפיה ההתערבות בהגבלת שכר הבכירים בתאגידים צריכה להתמקד רק בחברות ציבוריות השייכות לפירמידות ובכאלה הפועלות ללא תחרות או בתחרות מועטה. הנתונים: בבורסה בתל אביב רשומות יותר מ-700 חברות ציבוריות, רק מיעוטן הן חברות פירמידה וחברות הפועלות ללא תחרות.



לראשונה בחיים הציבוריים בישראל קבעה ועדת נאמן קביעה מהפכנית, תקדימית וחשובה, שלפיה בחברות המסונפות לקבוצות פירמידה תינתן לבעלי המניות מהציבור הרחב זכות וטו לגבי שכר הבכירים. למעט צייקנים ומתלהמים ברור לכל מי שבקי ועוסק בתחום התאגידים כי מדובר בצעד חשוב ותקדימי. אבל כמעט כמו בזירה ברומא העתיקה נשמעים כעת קולות שטוענים כי "הטרף אינו מספיק", וכי יש לקבוע פיקוח פרטני על שכר הבכירים - מעין פיקוח מחירים - על יותר מ-700 חברות ציבוריות.



הרעיון הזה הוא איוולת מכמה טעמים: ראשית, הוא מחטיא את הבעיה העיקרית - היעדר התחרות בשוק השליטה בחברות. רמת הריכוזיות בשליטה בחברות בישראל היא מהגבוהות בעולם (החציון הוא 56%). רק היעדר תחרות בשוק שליטת החברות ובשוק חברות האחזקה למוסדיים הוא שיוצר את האדישות המוסדית לשכר המוגזם, ואותו צריך לפתור, בראש ובראשונה דרך תקיפת תופעת הפירמידות וביצירת מבנה תחרותי בשוק הרלבנטי.



שנית, הרעיון בלתי אפשרי ברמת הביצוע: אין אפשרות לפקח על שכר המנהלים הבכירים במאות חברות ציבוריות, שהרי ברור שפיקוח כזה חייב להיות פרטני. גם מקרב גלי הפופוליזם הגואה לא נשמע "קול אמיץ" הטוען שהשכר של מנהלים צריך להיות אחיד. ברור שהשכר צריך להיקבע בהתאם לנסיבותיה של כל חברה, ביצועיה, רווחיותה וכיוצא באלה. עובדה פשוטה היא שבבורסה בתל אביב רשומות מאות חברות ציבוריות ותופעת שכר הבכירים המופקע בעליל קיימת רק בשתי קבוצות מהן: חברות הפועלות בתחומים לא תחרותיים (בנקאות, ביטוח, ניהול השקעות מוסדי) וחברות המסונפות לפירמידות.



שלישית, רצוי להביא בפני הציבור הישראלי את האמת: פיקוח מחירים על ידי פקידי המדינה - שעמם נמניתי בעבר - הוא סיפור נמשך של כישלון, לא רק אצלנו, אלא בכל העולם. מפקח המחירים אינו מצוי בשוק, הוא ניזון ממידע חלקי, כוחו לבצע חקירה יסודית מוגבל, וכשהוא נדרש לנושא הוא אינו מסוגל להגיב לתנאי השוק.



הדבר אינו נובע מכך שהפקידות רופסת וכושלת, אלא מכך שפיקוח מחירים מוכר בעולם ככלי מוגבל וחלקי וכזה שפעמים רבות נזקיו עולים על התועלת שבצדו. לכן משתמשים בפיקוח זה רק במקרים שבהם אין ברירה אחרת - כמו במונופול מוחלט במשק, במונופול טבעי, במצרכי יסוד, בעיתות חירום, בסכנה לספקולנטיות וכיוצא באלה.



לא לחינם אין מוצאים במתלהמים ובמשחרים לפיקוח מחירים על שכר הבכירים איש אחד שעסק בפיקוח ציבורי או בפיקוח מחירים. התופעות הרעות שנלוות לפיקוח הזה הן מהגרועות בתחום הכלכלה, ובהתחשב בשבי הרגולטורי של מפקחי מחירים, אין לנו שום סיבה לצפות לתוצאה המיטיבה לא עם הציבור ולא עם הכלכלה מהטלת פיקוח כזה.



המסקנה פשוטה: בשונה מ"דעת הרחוב", ועדת נאמן תפסה את השור בקרניו כשהצמידה כללי אישור מחמירים להחלטות בתחום השכר בפירמידות - ועל כך מגיע לה צל"ש לא טר"ש. מעולם לא היה משרד המשפטים כה מחובר להוויה הכלכלית התחרותית כמו בדו"ח ועדת נאמן. תוצאת הפופוליזם תהיה שגם התובנה החשובה של ועדת נאמן - התמקדות בתופעת הפירמידה ככשל בשוק החברות - תיעלם ותומר במנגנון ריק מתוכן וחסר שיניים של מפקח מחירים. בכך יקיץ הקץ על ההזדמנות ההיסטורית לתקן את המקולקל ולהתמקד בתופעת הפירמידות, הריכוזיות והיעדר התחרות. רק צעד זה יפתח את הדרך לשוק שליטה תחרותי בחברות.



הכותב הוא מנהל המכון הישראלי לתכנון כלכלי ולשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים